אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שטרית נ' בנק דיסקונט חולון סניף נאות רחל 11104

שטרית נ' בנק דיסקונט חולון סניף נאות רחל 11104

תאריך פרסום : 03/03/2012 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
46733-07-11
26/02/2012
בפני השופט:
יהודית שטופמן

- נגד -
התובע:
שמעון שטרית
הנתבע:
בנק דיסקונט חולון סניף נאות רחל 11104

החלטה

בר"ע על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט סובל), במסגרת ע"ר 6042-04-10, שלפיו נדחה ערעור המבקש על החלטת רשם ההוצל"פ (כב' הרשם דורון יעקובי) בבקשה בטענת 'פרעתי'.

הרקע למחלוקת ותמצית טענות התדדים

המשיב, בנק דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק") נקט נגד המבקש בהליכי הוצאה לפועל למימוש שעבוד שהוטל על ארבע חנויות שהיו בבעלות המבקש (להלן: "החנויות"), ולצורך המימוש מונה כונס נכסים מטעם הבנק.

על החנויות האמורות רבצו חובות עירוניים, בגינם הגישה עיריית חולון (להלן: "העירייה") תביעה נגד המבקש. ביום 11.2.2004 ניתן תוקף של פסק דין לבקשה מוסכמת שהוגשה על ידי המבקש והעירייה למחיקת התביעה, במסגרתה הסכימו הצדדים כי לכשימכרו החנויות, על ידי כונס הנכסים, יסולקו החובות העירוניים, ככל שיהיו כאלה. עוד צוין כי הצדדים מוותרים הדדית על כל דרישה ו/או תשלום בגין הנכסים עבור התקופה שקדמה למינוי כונס הנכסים (נספח ב' לבר"ע).

ביום 1.5.2006 נכרת בין המבקש לבין הבנק הסכם לפירעון חוב (להלן: "ההסכם" – נספח ג' לבר"ע). על פי הוראות ההסכם אמור היה המבקש לשלם לבנק, בלא להודות בנכונות החוב עפ"י ספרי הבנק, סכום של 170,000 דולר בתשלומים. כתשלום ראשון ישלם המבקש לבנק סכום של 120,000 דולר ובהמשך סכום נוסף של 50,000 דולר. כמו כן במסגרת ההסכם התחייב המבקש "לקחת על עצמו", בלשון ההסכם, את כל החובות החלים על החנויות. החזקה בחנויות שהיו משועבדות הוחזרה למבקש, למעט החנות מושא הליך זה, הידועה כחלקה 1019/3, גוש 6021 (להלן: "החנות") שנותרה משועבדת לבנק להבטחת התשלום בסכום של 50,000 דולר. עוד נקבע בהסכם כי אם המבקש יפר את ההסכם ולא יעמוד בביצוע התשלומים כסדרם, יהיה הבנק רשאי לנהל הליכי גבייה נוספים ולפעול למימוש החנות.

ההסכם בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי ביום 23.5.2006.

על פי הוראות ההסכם שילם המבקש לבנק סכום של 120,000 דולר, השעבוד שהוטל על שלוש חנויות הוסר ובוטל מינוי כונס הנכסים.

לטענת המבקש, בניגוד לאמור בהסכם, החל הבנק לנהל משא ומתן עם העירייה לתשלום החובות העירוניים עבור תקופת הכינוס, ועל מנת לאפשר את המשא ומתן האמור, הסכימו הבנק והמבקש לחתום על תוספת להסכם (להלן: "התוספת להסכם" – נספח ד' לבר"ע). תוספת זו להסכם אמורה הייתה לכלול, לטענת המבקש, שני תנאים: האחד הסכמה כי המבקש ישלם לבנק את הסכום שנותר בסך 50,000 דולר בתשלום אחד לאחר מכירת החנות שנותרה משועבדת. על פי התנאי השני, יוותר הבנק על הריבית שנקבעה בהסכם ועל התחייבות המבקש לגבי החוב לעירייה וכך, לאחר שתשולם לבנק יתרת החוב, קרי 50,000 דולר, יסיר הבנק את השעבוד המוטל על החנות.

המבקש טען עוד כי כאשר נמצא רוכש לחנות והמבקש פנה לשלם לבנק את יתרת החוב בסכום של 50,000 דולר, התנה את הבנק את קבלת יתרת החוב בחתימת המבקש על תוספת נוספת להסכם (נספח ה לבר"ע) שבה צוין כי המבקש יישא בכל החובות בגין החנויות, ואם לא ישלמם, יוכל הבנק לממש את השעבוד על החנות. המבקש טען כי סירב לחתום על תוספת זו, וגם הקונה שביקש לרכוש את החנות, סירב לרוכשה בידיעה שהשעבוד המוטל על החנות לא יוסר עד לתשלום החובות העירוניים.

ביום 5.7.2007 כרת הבנק הסכם פשרה עם העירייה שלפיו שילם הבנק לעירייה סכום של 286,000 ₪ בגין החובות העירוניים שרבצו על החנויות. ביום 21.1.2008 פנה הבנק לבית משפט המחוזי בתל אביב בבקשה לחתום על פסיקתא שלפיה יוכל הבנק להמשיך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד המבקש (ת"א 2486/01, בש"א 3572/08).

בקשת הבנק לחתימה על פסיקתא נדחתה (על ידי כב' השופט איתן אורנשטיין), שכן נקבע כי הפסיקתא שהוגשה לא שיקפה את פסק הדין. בהקשר זה צוין בהחלטה כי "כך למשל החיוב הכספי בסך 120,000 דולר ישולם ממקורות שונים שזכרם אינו בפסיקתא".

לפיכך, הגיש הבנק בקשה לחתימה על פסיקתא מתוקנת. ביום 11.10.2009, ולאחר שנתקבלה תגובת המבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי "הפסיקתא המצ"ב היא למעשה העתק של הסכם הפשרה, וספק אם יש טעם באישורו בפסיקתא. עם זאת ומאחר ואין בכך כדי לפגוע במשיב (המבקש י"ש), לא ראיתי מניעה לאשרה" (נספחים ז- י' לבר"ע).

בהמשך לאמור נקט הבנק בהליכי הוצל"פ נגד המבקש למימוש השעבוד על החנות. המבקש מצדו הגיש בקשה בטענת 'פרעתי'. בבקשתו טען המבקש כי הבנק ויתר על הריבית שחב המבקש לבנק לפי הסכם הפשרה, וכן ויתר הבנק על חובות המבקש לעירייה. עוד טען המבקש כי הבנק סירב לקבל את יתרת החוב שהוא זכאי לה , עפ"י ההסכם.

בנוסף, הגיש המבקש תביעה כנגד הבנק בבית משפט השלום בראשון לציון, שבה טען כי הבנק הפר את ההסכמים שנכרתו עימו, באופן שגרם למבקש לנזקים (ת"א 12845-02-10).

ביום 9.3.2010 נדחתה, כאמור, בקשת המבקש בטענת 'פרעתי'. בהחלטתו ציין רשם ההוצל"פ כי "טענותיו השונות של החייב דרושות בירור עובדתי, תמיכה בראיות ושמיעת עדויות. טענותיו אלו מקומות במסגרת תביעת בביהמ"ש. מעיון בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו נראה אף כי החייב הגיש לאחרונה תביעה נגד הזוכה לביהמ"ש, וחלק מטענותיו הועלו במסגרת התביעה. החייב אינו טוען בבקשה ובכתב התביעה כי פרע את חובו, אלא כי נגרמו לו נזקים כבדים העולים על יתרת חובו לזוכה, וכי ביהמ"ש יבחן את גובה הנזקים הנטענים על ידו בקיזוז יתרת חובו לזוכה. לפיכך, אין מדובר בטענת פרעתי שכן החייב לא הראה כי שילם את החוב וטענותיו לנזקים ולקיזוז החוב לזוכה יתבררו, אם בכלל, בביהמ"ש".

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט קמא. בערעור חזר המבקש על טענותיו בבקשה בטענת 'פרעתי'. כפי שעולה מהחלטת משפט קמא, המבקש ביסס את ערעורו על שני אדנים: האחד, התוספת להסכם לפירעון החוב, והשני, החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט יחזקאל קינר) מיום 18.3.2010 שניתנה במסגרת ת"א 12845-02-10 שם נדחתה בקשת המבקש לעיכוב הליכי הוצאה לפועל בתיק ההוצאה לפועל.

ביום 5.7.2011 דחה בית משפט קמא את ערעורו של המבקש. בית המשפט קמא ציין כי לא מצא בסיס לטיעוני המבקש, וכי ממילא המבקש לא שילם למשיב את 50,000 הדולרים הנותרים, בתשלום אחד. בהקשר זה חזר בית משפט קמא על מסקנת רשם ההוצל"פ כי המבקש לא הציג אסמכתא לסירובו של הבנק לקבל לידיו את הסכום האמור. עוד הוסיף בית משפט קמא כי בניגוד לטענות המבקש לא מצא "כי נספח התוספת להסכם, כולל בחובו ויתור כזה או אחד מצד המשיב על כל זכות העומדת לו, למעט הויתור על שעבוד כנגד תשלום מזומן בסך 50,000 דולר".

פסק דינו של בית משפט קמא הוא מושא הבר"ע שלפניי.

גם בבר"ע שלפניי טען המבקש כי על פי התוספת להסכם אמור היה הבנק לוותר על הריבית שנקבעה בהסכם, וכן על התחייבות המבקש בכל הנוגע לחובות העירוניים. עוד חזר המבקש על טענתו כי נמצא קונה שהסכים לרכוש את החנות, ובאמצעות התמורה בגין החנות אמור היה המבקש לכסות את חובו לבנק. אלא שלטענת המבקש סירב הבנק לפעול עפ"י התוספת להסכם, וסירב לאפשר את פירעון החוב שנותר. תחת זאת, לטענת המבקש, דרש הבנק מהמבקש לחתום על תוספת נוספת להסכם אשר שינתה את ההסכמות בין הצדדים, ואשר המבקש סירב לחתום עליה. המבקש טען כי הבנק העלים את הסכמות הצדדים, עפ"י התוספת להסכם, מהפסיקתאות שהגיש לחתימת בית משפט המחוזי.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ