פסק דין
בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' הש' נועה פראג-לבוא), אשר לאחר ששמעה ראיות, הרשיעה את המערער וגזרה את דינו בעבירה של עמידה בכביש של הולך רגל, עפ"י תקנה 112 לת"ת.
בית משפט קמא שמע ראיות, שוטר שערך דו"ח כנגד המערער, את המערער ועד נוסף שזומן כעד הגנה, אדם שעד התביעה עצר אותו ורדף אחריו כדי לרשום לו דו"ח בכך שנהג, תוך שהוא מדבר בפלאפון.
סיפור המעשה, עפ"י עדותו של השוטר בבית משפט קמא, היה כדלקמן: עובר לאירוע, הוא הבחין בנהג, אשר ביצע עבירת תעבורה. אז המערער הגיע, חצץ בינו לבין אותו נהג, צרח לעברו שהוא עבר רמזור באדום וכמעט פגע בו, כהולך רגל.
הדבר נמשך כעשר דקות, בהן נאלץ אותו נהג להטיל משום שהייתה במקום תנועה עמוסה והמערער גזל את כל תשומת לבו של השוטר, ומנע ממנו לעבוד ולטפל באותו אזרח, שהטיל, כך הסביר השוטר במשך עדותו, כ-15 דקות.
גרסת המערער הייתה שונה. לדבריו, כאשר עבר במעבר חצייה באור ירוק, השוטר כמעט ודרס אותו כדי לרשום דו"ח לנהג שדיבר בפלאפון תוך כדי נהיגה. המערער ניגש אל השוטר, אמר לו את הדברים, אך השוטר אמר לו להסתלק. הוא, המערער, רשם את מספר הניידת ואז השוטר השתמש באלימות פיזית כלפיו, הצמיד אותו למכסה הרכב שלו, איים עליו וקילל אותו.
התוצאה הייתה דו"ח שרשם השוטר.
בבית המשפט העיד גם אותו נהג, אשר אחריו רדף השוטר. ללא ספק, וכך עולה גם מעדותו, מי שהיה אובייקטיבי לחלוטין לנסיבות, ועדותו תאמה בפרטים רבים, בוודאי בפרטים רבים יותר, איכותית וכמותית, את גרסת המערער, מאשר את גרסת השוטר.
אמנם, כפי שכתב בית משפט קמא בהכרעת דינו, שלא כדברי המערער, השוטר לא השתמש באלימות פיזית, אך התנהגותו הייתה התנהגות איומה, בהתבטאותו ובדרכים נוספות.
לגופו של עניין, לעבירה של עמידה על הכביש, העד אמר במפורש כי המערער לא עמד על הכביש והנני מצטט מדבריו: "השוטר ניסה לנפנף אותו, והנאשם התכווץ מהתנהגותו, השוטר ביקש ממנו לעמוד בצד, אמר לו 'אתה מפריע לי'. הנאשם נאות לבקשתו. השוטרת התלהמה על הנאשם..."
בהמשך לשאלת המערער היכן עמדו, השיב העד כי "המיקום שלך היה על המדרכה".
בפני בית משפט קמא, אפוא, עמדו שתי גרסאות של שני צדדים בעלי עניין, ועדות של עד אובייקטיבי אשר עדותו תמכה בגרסת המערער והצביעה על כך שכלל לא עבר עבירה.
בפני בית המשפט הייתה ראייה על כך שהייתה נוכחת שוטרת ושהתביעה לא העידה אותה, ולמרות זאת, בית המשפט, בהכרעת דינו, באופן חד-משמעי, מעדיף את עדות השוטר והתקשיתי להבין מדוע.
נכון, ההלכה היא ש"בכל הנוגע לקביעות שבעובדה ולממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית, ממעטת ערכאת הערעור להתערב..." אבל יש חריגים לכך, בין החריגים הם, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות, לכן שיקולי היגיון, ראה ע"פ 6921/09, פלוני נ' מ"י (טרם פורסם מיום 13.09.10).
במקרה שבפנינו, הספק הסביר, שמא גרסתו של המערער בתמיכת עד ההגנה האובייקטיבי, ממש זועק ולכן מצאתי להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא ולזכות את המערער מכל אשמה.
שקלתי את בקשתו של המערער אחרי שראיתי את החלטתה של כב' הש' יהודית אמסטרדם, לא מצאתי שיש הצדקה לפסוק למערער הוצאות בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.
מדובר במי שלא היה במעצר, מדובר במי שלא נזקק לשירותי הוצאות של עו"ד, סעיף 80 אין מטרתו לפצות נזקים של עגמת נפש, שהוא טוען לה וכיוצא באלה, ולא אפסוק הוצאות, כאמור.
ניתנה והודעה היום ו' חשון תשע"א, 14/10/2010 במעמד הנוכחים.
רענן בן-יוסף, שופט
הוקלד על ידי: נופר דוידי