שאלת האחריות בתאונות דרכים שנגרמה ע"י נהג בפסילה

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        ביום 28.9.1993 נפגעה לובה מובסיסיאן ז"ל בתאונת דרכים (היא נפטרה כעבור מספר שנים ללא קשר לתאונה ותקרא להלן: המנוחה). ברכב שפגע בה נהג המשיב 2. זה האחרון נהג בזמן התאונה ללא רישיון. כעבור שנים בוטל גזר הדין שפסל את התובע מלהחזיק ברישיון נהיגה. בעקבות זאת התעוררה השאלה, מי נושא באחריות לפצות את המנוחה - קרנית או החברה שביטחה את השימוש ברכב. בית משפט השלום סבר שהאחריות מוטלת על החברה המבטחת, ואילו בית המשפט המחוזי קבע כי קרנית היא זו החבה בתשלום הפיצויים. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו.

           ייאמר כבר כאן, כי בבית משפט זה נדונה בעבר שאלת הזכאות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, מקום בו בזמן התאונה היה הנהג פסול מלנהוג, אך עונש הפסילה בוטל לאחר-מכן. ברע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן, פ"ד נז(1) 503 בוטלה הרשעתו של הנהג-הנפגע, ועמה עונש הפסילה, כיוון שהתברר כי הנהג הועמד לדין פעמיים בגין אותה עבירה. בית המשפט העליון פסק כי "בנסיבות העניין, תוצאותיו של הפגם - פסק דין שניתן בחוסר סמכות בהעמידו לדין - והרשעתו - את המשיב פעמיים בשל אותו המעשה, הינה בטלותו של פסק הדין מעיקרו". על כן, נפסק כי יש לראות את הנהג-הנפגע, במועד התאונה, כמי שאינו מצוי בפסילה, לאמור: כמי שהיה בידיו רשיון נהיגה תקף בעת תאונת הדרכים.

2.        בית המשפט המחוזי אבחן את פסק-הדין בעניין דהן מענייננו. ובדין עשה כך. כבר בעניין דהן הדגיש בית המשפט העליון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, וציין כי "בטלות פסק הדין הינה פונקציה של מהות הפגם. לפגמים שונים תהינה נודעות תוצאות בטלות שונות... אחידות ונוקשות בכללי הבטלות עשויים להוביל לתוצאות הפוגעות בעקרי הצדק. יש לבחון בכל מקרה לגופו מהם שיקולי המדיניות הרלוונטיים... כך, למשל, לשם בחינת תוצאת הבטלות, יש להבחין בין סוגים שונים של פגמים - פסק דין אשר ניתן בחוסר סמכות, פסק שנפלה בו טעות או פסק שבוטל בערעור, כל אחד בנסיבותיו הוא. לעיתים, אף לפגם מאותו הסוג תהיינה תוצאות שונות בהתחשב בנסיבות המקרה..." בית המשפט עמד שם על חומרתו של הפגם הטמון בהרשעה תוך "סיכון כפול", ועל חוסר הצדק בהחלה של פסק-הדין המבטל את ההרשעה רק באופן פרוספקטיבי, שמשמעותה היא הענשת המשיב פעמיים - הן בהרשעתו ב"סיכון כפול" והן בשלילת זכאותו לפיצויים.

3.        בענייננו, הנסיבות שונות בתכלית. המשיב 2 נעצר ביום 28.12.1992 על-ידי שוטר לצורך בדיקה שגרתית, והתברר כי ברכב לא היו רישיונות ותעודת ביטוח. השוטר קצב לו תקופה של 5 ימים להציג את הרישיונות אך הדבר לא נעשה. המשיב 2 נשפט שלא בפניו ונגזר עליו עונש של שלילת רישיון לתקופה של 12 חודשים וקנס כספי. הודע לו על כך בחודש אוגוסט שנת 1993. המשיב 2 שיגר מכתב ובו בקשה להקל בעונש. שופט החליט כי עליו להמציא את המסמכים הדרושים - לטענת המשיב 2 החלטה זו לא הגיעה לידו, ומכל מקום הוא לא קיים אחריה. או-אז, ביום 28.9.1993 - קרי, במהלך תקופת הפסילה - ארעה התאונה שבה נפגעה המנוחה. בשל כך, הורשע המשיב 2, ביום 2.7.1995, לפי הודאתו, בעבירה של נהיגה ברכב בזמן פסילה - היא הפסילה שהושתה עליו בשנת 1993.

           ביני לביני (בשנים 1995-1994), ריצה המשיב 2 עונש מאסר בגין החזקת סמים. לטענתו, בשל כך הוא לא טיפל בנושא פסילת הרישיון. השנים חלפו, והנה, בשנת 2001, לאחר שמצא עצמו נתבע בגין נזקיה של המנוחה, עתר המשיב 2 לבית המשפט לתעבורה כי יבוטל גזר-הדין המקורי שהטיל עליו את עונש הפסילה. המשיב 2 נימק את בקשתו בכך שאם לא יבוטל גזר-הדין, תחוב קרנית וזו תחזור עליו בתביעת שיפוי. נציג המדינה הותיר את העניין לשיקול הדעת של בית המשפט לתעבורה, וזה נעתר לבקשה וביטל את גזר הדין. במקומו, נגזרו על המשיב 2 עונשים של פסילה על-תנאי וקנס כספי (שכבר שולם). המשיב 2 הגיש בקשה לביטול ההרשעה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה - היא ההרשעה משנת 1995 - אך בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט לתעבורה.

4.        יש להוסיף ולציין כי המשיב 2 פנה לבית המשפט העליון בבקשה לקיום משפט חוזר, ביחס להרשעתו בנהיגה בזמן פסילה. בקשה אחרונה זו נדחתה על-ידי השופט לוי, שציין כי בהליכים שהתקיימו בעניינו של המשיב 2, בבתי המשפט לתעבורה, לא נפל פגם דיוני או מהותי. נאמר בהחלטה, כי לאורך השנים לא ניצל המשיב 2 את ההזדמנויות שניתנו לו להציג את המסמכים הדרושים,  ולא העלה טענה כנגד תוקפה של פסילת הרישיון. "על רקע כל אלה" - קבע השופט לוי - "מותר איפוא להניח, כי אותם מסמכים מעולם לא היו בידי המבקש, ועל כן פנייתו המחודשת לבית המשפט לא נבעה משום תחושת הצדק המפעמת בו, או משום הסברה כי נגרם לו עיוות דין, וגם לא משום שנתגלו פגמים שהיו עד כה סמויים מהעין בהליכים שהתקיימו בפני בתי המשפט לתעבורה. הצורך לשוב ולפנות לבית המשפט נבע איפוא מטעם אחר - הרצון 'לעצב' מחדש את רכיביו של העונש שנגזר בבית המשפט באילת, כדי לאפשר למבקש להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע בעקבות הגשתה של התובענה נגדו לפיצויים, על ידי העברת הנטל לחיוב אפשרי משכמו לשכמה של חברת הביטוח". השופט לוי הוסיף כי הליך המשפט החוזר לא נועד להגשמת מטרות מסוג זה, כי "מכל מקום, המבקש היה חייב למלא אחר עונש הפסילה כל עוד לא בוטל על ידי בית המשפט המוסמך" (מ"ח 10198/03 חלימי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2004(1) 602 (2004)).

           בנסיבות אלה, אין כל עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי ענייננו-שלנו שונה בתכלית השינוי מן המקרה שנדון בעניין דהן, שם בטלותה של ההרשעה (והפסילה) היתה בטלות מדעיקרה שפועלה רטרואקטיבי. בפרשה שבפנינו, גזר-הדין שהורה על הפסילה לא ניתן בחוסר סמכות, אף לא היתה בו שגגה דיונית או מהותית. "ביטול פסלות הרישיון" - כלשונו של בית המשפט קמא - "נעשתה תוך פניה לרחמי בית משפט ומשיקולים אשר כאמור הם חיצוניים לעובדות המקרה", לאמור: הרצון להעביר את נטל הפיצוי אל חברת הביטוח. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי גזר-הדין בוצע במלואו שנים לפני שנדונה הבקשה לביטולה, על רקע ההליך המשפטי האזרחי. לא אביע דעה באשר לעצם הבחירה לבטל את גזר-הדין שהורה על פסילת הרישיון, בנסיבות שנוצרו, אולם ברור הדבר שבמועד התאונה הפסילה היתה שרירה וקיימת, ושבכל זאת, ובאופן מודע, אחז המשיב 2 בהגה. כאמור, הרשעתו של המשיב 2 בעבירה של נהיגה בזמן פסילה לא בוטלה, ובית המשפט העליון אמר על כך מה שאמר - כמפורט לעיל. לאור כל אלה, אין מנוס מלראות במשיב 2, לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים, כמי שלא החזיק ברישיון נהיגה וכמי שנהיגתו לא היתה מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח.

           לא ראינו לשנות מן המסקנה האמורה גם לאחר שבחנו את טענותיה האחרות של המבקשת. נציין רק כי לטענות בדבר עמידה בנטלי ההוכחה ניתן מענה על-ידי הערכאה המבררת, וכי פסק-הדין בדנ"א 10017/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים  נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639 (2004) עסק בסוגיה שונה מזו הנדונה כאן, עד כי אין להשליך מן ההלכה שם לתוצאה בענייננו.

           סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה 3 בסכום של 20,000 ש"ח.

                                                                                      המשנה-לנשיאה

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט י' אלון:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

         הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

         ניתן היום, י"ט בחשוון התשס"ח (31.10.07).