רשות השידור/המשרד הראשי נ' סויונוב

פסק דין

בפני תביעה לתשלום אגרת הטלביזיה בסך של 5,002 ₪. התביעה התבררה בסדר דין מהיר ופסק הדין ינומק באופן תמציתי.

התובעת הינה תאגיד ציבורי אשר הוקם על פי חוק רשות השידור, התשכ''ה – 1965, (להלן: "החוק") ואשר במסגרת פעילותה גובה את תשלומי אגרת הטלביזיה השנתית. לטענת התובעת, לא שילם הנתבע את אגרת הטלביזיה בגין השנים 2000 - 2006, אף שבתקופה זו החזיק מקלט טלביזיה.

התובעת עותרת איפה לחיוב הנתבע בתשלום האגרה בגין תקופה זו.

התביעה הוגשה כתביעה על סכום קצוב והנתבע הגיש התנגדות לביצועה. לטענת הנתבע, אין בביתו כלל מקלט טלביזיה או כל מכשיר אחר בגינו יש לחייב באגרה הנתבעת. לטענתו, בשנת 1998 רכש מקלט טלביזיה עבור אימו, ורק בטעות נרשם המקלט על שמו. אימו, כך ממשיך וטוען הנתבע, שילמה את אגרת הטלביזיה ואף עשתה בה שימוש עד אשר הלכה לבית עולמה ביום 25.12.05. לאחר פטירת אימו נמסר מקלט הטלביזיה ומאז אין כלל מקלט טלביזיה בביתו. הנתבע ממשיך וטוען כי במהלך 2006 אף נעשתה ביקורת של נציגי התובעת בביתו ונמצא, שאכן, אין ברשותו מקלט טלביזיה. לפיכך, טוען הנתבע, אין מקום לחייבו בתשלום כלשהו לתובעת ויש לדחות את התביעה.

בהחלטה מיום 14.12.09 ניתנה לנתבע רשות להתגונן, הוגש תצהיר עדות ראשית על ידי נציג התובעת, מר אברהם שמאי, הנתבע הסתפק בתצהיר אשר תמך בבקשת הרשות להגן (תצהיר משותף לנתבע ולרעייתו, גילה סויונוב). בדיון אשר התקיים ביום 29.11.10 נחקרו המצהירים וסוכמו הטענות בעל פה.

בהתאם לסעיף 28 לחוק על המחזיק במקלט טלביזיה החובה לשלם לתובעת אגרה שנתית. ההחזקה במקלט הטלביזיה מצמיחה את החבות לתשלום האגרה וממילא, אדם שאיננו מחזיק במקלט טלביזיה לא יחוב בתשלום האגרה. סעיף 6 ב' לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלביזיה), התשמ''א – 1981, מחייב כל אדם המוכר או מעביר מקלט טלביזיה לאחר להודיע על כך לתובעת בתוך 30 יום ולציין בהודעתו את השם המלא ופרטיו של המקבל. סעיף זה משית על בעליו של מקלט טלביזיה את החובה ליתן הודעה בכתב לתובעת אם חדל מהחזקתו, בין אם הדבר נובע מהשמדת המקלט ובין אם מהעברתו לאחר. החובה למתן הודעה זו שוללת מהתובעת את האחריות לבדוק ולוודא שוב ושוב אם אדם, אשר רכש מקלט טלביזיה, אכן גם ממשיך להחזיקו, אך מובן שלא היא, ההודעה, היוצרת את החבות בתשלום האגרה. החבות נובעת אך ורק מההחזקה, אולם בהעדר הודעה בכתב, נוצרת חזקה של המשך החזקת המקלט על ידי בעליו. במצב של העדר הודעה בכתב איפה, על האדם הטוען כי חדל מהחזקה, הנטל להוכיח ולסתור את ההחזקה האמורה.

בתצהירו (סעיף 6) מודה הנתבע כי בשנת 1998 רכש מקלט טלביזיה אך לא טוען כי מסר הודעה בדבר אי החזקת מקלט הטלביזיה לתובעת. על הנתבע לפיכך הנטל להוכיח אם אכן לא היה מקלט הטלביזיה בחזקתו.

בהקשר זה, טוען הנתבע כי לא לעצמו רכש את מקלט הטלביזיה כי אם במתנה לאימו. כך טוען הנתבע ובאלו המילים (סע' 7 בתצ' הנתבע):

"בתקופה שבין 1998 (תאריך רכישת הטלביזיה) עד 25.12.05 (תאריך פטירתה של אימו של בוריס), גב' בסנדה סויונוב ז''ל הייתה היחידה במשפחתנו אשר שילמה אגרת טלביזיה, כיוון שתוך זמן קצר הגיעה לגיל פנסיה אשר נתן לה את הזכות להנחה באגרה".

אם כך, כל שהיה על הנתבע לעשות הוא להציג אסמכתאות לכך שאגרת הטלביזיה אכן שולמה על ידי אימו המנוחה. הרי התובעת לא תתבע ולא תהא זכאית לתשלום כפול עבור אותו מקלט.

לא זו בלבד, שהנתבע לא הציג כל ראיה לתשלום שכזה, הרי שהמצהיר מטעם התובעת הצהיר מפורשות ולאחר בדיקה שערך, כי לא שולם כל תשלום שכזה. כך התברר כי ההצהרה שהצהיר הנתבע בעניין זה לא הייתה מדויקת, בלשון המעטה.

זאת ועוד, בתצהירו טען הנתבע שכביכול עד לפטירת אימו המנוחה החזיקה היא לבדה במקלט הטלביזיה. בחקירתו במהלך הדיון בהתנגדות, ביום 14.09.09, טען הנתבע כי בכלל אימו המנוחה התגוררה יחד עמו החל משנת 1998 ועד לפטירתה (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 14.09.09) וכך גם נטען בתצהירם של הנתבע ורעייתו (סעיף 5 בתצהיר). בדיון בפני מאידך, העלה הנתבע גרסה חדשה שלפיה התגוררה אימו המנוחה בביתו רק משנת 2003 ועד לפטירתה. קשה להבין כיצד זה לא מצא הנתבע לציין טענה כה משמעותית בתצהירו, וגם בעניין זה קשה לתת אמון בגרסתו. יש לציין, כי אפילו אם הייתי מקבל את גרסת הנתבע שלפיה רק משנת 2003 התגוררה אימו בביתו, עדיין לא ניתן להבין כיצד זה ציפה הנתבע שתשולם אגרה כדין בגין מקלט הטלביזיה, כאשר התובעת איננה יודעת ואיננה יכולה לדעת, כי מקלט הטלביזיה מוחזק בידי אימו של הנתבע. על חוסר האפשרות לקבל את הטענה לפיה אימו המנוחה של הנתבע שילמה את האגרה, כבר עמדתי לעיל. ממילא, שלפי גרסה זו, וודאי שלא ניתן למצוא כל הסבר לאי תשלום האגרה החל משנת 2003, שנה שגם לגרסת הנתבע וודאי שהוא הוא, בביתו שלו, החזיק במקלט טלביזיה.

במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע ביום 14.09.09 אישר הנתבע כי קיבל דרישות לתשלום האגרה, וכאשר נשאל לאשר עשה בהן, השיב בזו הלשון:

"שמתי בצד. לא הייתי מתעסק עם דברים כאלה. זה היה בשביל אימא שלי".

הנתבע "שם בצד" את ההתראות שקיבל, לא טרח כלל להודיע לתובעת כי אין ברשותו מקלט טלביזיה, לא טרח כלל ליידע את התובעת כי אימו מחזיקה מקלט טלביזיה, וודאי שלא טרח לשלם את האגרה כחוק ובסופו של יום הביא להליך משפטי זה.

לסיכום, לנוכח התנגדותו ובהעדר כל הודעה בכתב, היה על הנתבע להוכיח הצדקה לכך שלא תשולם אגרת הטלביזיה בגין מקלט הטלביזיה אותו רכש הוא עצמו. הנתבע לא עמד בנטל זה. גרסתו של הנתבע נמצאה לא מדויקת ולא מהימנה. התברר שגם לגרסת הנתבע, וודאי שחלק מהתקופה הוא עצמו החזיק במקלט הטלביזיה, אך גם בגינה לא טרח לשלם בגינו את האגרה. על הנתבע איפה לשאת באגרת הטלביזיה החל משנת 2000, כנטען בכתב התביעה.

יחד עם זאת, טען הנתבע כי מיד לאחר פטירת אימו, בדצמבר 2005, הוציא את מקלט הטלביזיה מביתו ואכן, אימות לגרסה זו ניתן למצוא בבדיקה אשר ערכה התובעת בספטמבר 2006, ובמהלכה התברר שלא נמצא מקלט טלביזיה אצל הנתבע. תחשיבי התובעת כוללים חיוב באגרה בגין המחצית הראשונה של 2006, בסך 281.85 ₪ וסכום זה יופחת מחובו של הנתבע.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה בחלקה הגדול ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את אגרת הטלביזיה בגין השנים 2000 - 2005 בסך של 4,720.15 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשאת באגרת בית המשפט וכן בשכ''ט פרקליטי התובעת בסך של 3,000 ₪.