רע"צ 58013-12-14 לוי ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

הוגשה בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל עמית גולדשטיין-לירן מיום 15.12.14, אשר ביום 11.01.15 החלטתי לדון בה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור בהתאם לתקנה 120 (א') לתקנות ההוצאה לפועל, התש"מ – 1979, כשהערעור התנהל בדרך של סיכומים בכתב.

ההחלטה נשוא הערעור עוסקת בקביעת שכר טרחת כונס נכסים אשר מונה לביצוע מימוש משכנתא. המחלוקת החלה כשהמערערים הסכימו לשלם את חובם למשיב בפשרה אליה הגיעו במסגרת דיון בבקשת רשות ערעור קודמת שהגישו על החלטת רשמת הוצאה לפועל. לפי הפשרה הוסכם כי המערערים ישלמו את חוב המשכנתא בהתאם למכתב כוונות שיוציא המשיב ולאחר מכן הצדדים יתדיינו בפניי רשם ההוצאה לפועל בשאלת הוצאות הכינוס ושכר טרחת כונס הנכסים וכי את הסכום שיפסק ישלמו תוך 14 יום ממועד קבלת החלטת רשם ההוצאה לפועל.

המערערים שילמו את מלוא חוב ההלוואה, אך חלקו על שכר טרחת הכונס וההוצאות ולפיכך נדרשה הכרעת רשמת ההוצאה לפועל.

טענות המערערים כנגד החלטת רשמת ההוצאה לפועל, הן כי היא לא התערבה בשכר טרחת הכונס אשר התבקשה על ידי המשיב, לא הפעילה שיקול דעתה המוענק לה על פי דין ולא קבעה כי בקשת הכונס לשכר טרחה הוגשה בחוסר תום לב. עוד משיגים המערערים על כך, שקבעה רשמת ההוצאה לפועל כי היו הם אלה שגרמו להתמשכות ההליכים בכך שהגישו בקשת רשות ערעור קודמת ולא מצאה לקבוע כי בנסיבות אלו לא חלפו 90 יום ממועד מינוי כונס הנכסים ועד למועד פירעון מלוא ההלוואה.

לטענת המערערים יש מקום לקבוע כי נסיבות תיק זה מהוות חריג לכלל שאין מתערבים בשכר אותו יש לפסוק לכונס, הואיל ובמקרה זה כונס הנכסים לא ביצע פעולות למכירת הנכס או פעולות משמעותיות אחרות, למעט פתיחת התיק.

המשיב טען כי אין במקרה זה כל עילה לסטייה מפסיקת שכר הטרחה הקבוע בתקנות, הואיל ולא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות הפחתה של שכר טרחה כונס הנכסים ועל כן בדין קבעה רשמת ההוצאה לפועל את שכר הטרחה כפי שקבעה בהחלטתה.

דיון והכרעה

אינני מוצאת להידרש לשאלה בדבר סמכותה של רשמת ההוצאה לפועל לסטות משכר הטרחה אשר נקבע בתקנות אשר הותקנו לפי סעיף 81ב1(ד)(1) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, הואיל ובנסיבות מקרה זה לא מצאתי כי התקיימו נסיבות חריגות כלשהן המחייבות או מצדיקות סטייה מן התקנות.

ההתנהלות אשר תוארה על ידי הצדדים ואשר פורטה אף בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל הינה התנהלות רגילה במסגרתה בוצעה פעילות של טיפול שוטף על ידי כונס הנכסים, אשר בשלב בו פרעו המערערים את החוב טרם העמיד את הנכס למכירה. אין בכך כדי להוות נסיבה חריגה או התנהלות המצדיקה סטייה מן התקנות.

במקרה זה חלפו למעלה מ- 90 יום ממועד מינוי כונס הנכסים (21.01.2014) ועד לפירעון החוב על ידי המערערים ביום 02.09.2014, בהתאם לפשרה שהושגה וקיבלה תוקף של פסק דין ביום 08.05.2014. החוב ששולם הוא של מלוא יתרת ההלוואה ולפיכך בדין קבעה רשמת ההוצאה לפועל כי הכונס זכאי לשכר טרחה בהתאם לקבוע בתקנה 4 לתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב - 2002.

לעניין הטענות בדבר חוסר תום לב המשיב, אשר כלל בהודעה בדבר גובה חוב ההלוואה המעודכן גם הודעה באשר לסכום שכר טרחת הכונס שמגיע לדעתו, לא מצאתי שהיה בטענות אלו כדי להוות בנסיבות העניין, משקל של ממש בקביעת שכר הטרחה ולכן אין בכך שרשמת ההוצאה לפעול לא הכריעה בטענה זו, כדי לפגוע בתוצאה האופרטיבית של החלטתה או להוות עילה המצדיקה ערעור. למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי כי נפל פגם בשילוב ההודעה בדבר שכר הטרחה יחד עם ההודעה בדבר יתרת החוב העדכנית.

עוד מוצאת אני לדחות את טענת המערערים הקושרים בין קביעת רשמת ההוצאה לפועל לפיה המערערים גרמו להתמשכות ההליכים לבין שכר טרחת כונס הנכסים אשר נפסק, הואיל והוסבר בהחלטתה באופן מפורש ששכר טרחת כונס הנכסים נקבע לפי המועד בו מבוצע פירעון החוב ולפיכך די בחלוף 90 ימים מיום מינוי כונס הנכסים כדי להביא את קביעת שכר הטרחה לגדרה של תקנה 4.

לעניין טענת המערערים, כי הגשת הערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר דחתה את בקשתם לסגור את התיק צריכה הייתה להביא לעצירת הספירה של 90 הימים, אני מוצאת שלא נפל פגם בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל, אך יש לתת את הדעת שהמערערים לא טענו בפניי ולא עלה כן מתוך החומר שבפניי, כי התבקש עיכוב הליכים במסגרת בקשת רשות הערעור, לא באופן כללי ולא באופן ספציפי לעניין מניין הימים לפירעון החוב או ביצוע מכר עצמי ולפיכך בדין קבעה רשמת ההוצאה לפועל בהחלטתה "אמת המידה שעל פיה נקבע שכר הטרחה המדורג היא של התנהלות החייב ולא של פעולות הכונס".

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערערים יישאו בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.