רע"פ 8610/14 ערן שמעון אסרף נ' מ"י

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים י' צלקובניק, י' עדן וג' גדעון), אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופטת הבכירה ר' לביא), מכוחו הורשע המבקש בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), סחיטה באיומים לפי סעיף 428(א) לחוקואיומים לפי סעיף 192 לחוק. בעקבות ההרשעה נגזרו על המבקש: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירות של תקיפה וסחיטה באיומים; 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של איומים; קנס בסך 1,000 ש"ח, או 45 ימי מאסר תמורתו; פיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח; והתחייבות בסך של 10,000 ש"ח שיימנע מביצוע העבירות בהן הורשע לתקופה של 3 שנים.          

           להלן אביא את יתר הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

2. המבקש הועמד לדין בכתב אישום בו נטען כי הוא תקף בשתי הזדמנויות את מי שהיתה אשתו באותה העת (להלן: המתלוננת). במקרה הראשון תפס אותה בכתפיה והפיל אותה לרצפה (להלן: המקרה הראשון) ואילו במקרה השני, שאירע כחצי שנה לאחר המקרה הראשון, נטען כי המבקש תפס את המתלוננת בגרונה בשתי ידיו, הצמיד אותה לדלת וחנק אותה (להלן: המקרה השני). כן יוחס לו במסגרת אירוע זה הרס של נכס במזיד, בכך שריסק צעצוע השייך לילדיו.

           עוד נטען בכתב האישום כי יומיים לאחר המקרה השני, המבקש איים על המתלוננת בכך שאמר לה כי אם תפנה למשטרה, לעורכי דין או לבית המשפט – הוא ירצח את כל משפחתה וכן בכך שאמר לה כי "חבל שהיטלר לא גמר אתכם...תמות נפשי עם פלישתים אני מוכן לרצוח אותם ולהתאבד אבל את תישארי לבד בעולם". כן נאמר בכתב האישום כי בהמשך המבקש איים על המתלוננת בכך שאמר לה כי אם לא תלך בדרכו הוא ינפח את המינוס בבנק ויגרום לחוב בגין מכשירי הטלפון הניידים. בגין המעשים האמורים יוחסו למבקש שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 + 382(ב)(1) לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק; והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק.

3. בית משפט השלום הכריע בדינו של המבקש לאחר ניהול הוכחות. בית המשפט סקר  בהכרעת הדין בפירוט את העדויות שנשמעו מטעם התביעה ומטעם ההגנה ואת הראיות שהוגשו. צוין כי מעדות המתלוננת עלה כי במהלך תקופת נישואיה למבקש, היא הייתה נתונה למסכת מתמשכת של אלימות מילולית, הפחדות והשפלות. לדבריה, על רקע המצוקה הכלכלית אליה נקלעו בני הזוג, המבקש נהג לשלוח אותה אל הוריה על מנת לקבל מהם עזרה כלכלית ואם חזרה "בידיים ריקות" כעס עליה ולא הכניס אותה לדירתם עד שהתחננה בפניו שיסלח לה, ולכן לעתים גייסה עזרה מחברותיה, או מכרה פריטים מהבית ללא ידיעתו. עוד טענה כי המבקש בודד אותה מבני משפחתה, מנע ממנה להחזיק כרטיס אשראי ופנקס שיקים ולא שיתף אותה בניהול חשבון הבנק המשותף שלהם. לדבריה, בשל פחדה ממנו לא פנתה למשטרה ולא שיתפה במתרחש את בני משפחתה עד שהמערער מימש את איומיו וזמן מה לאחר שחזרה במקרה מסוים מהוריה ללא כסף – לקח את ילדיהם. המערער לעומת זאת טען כי המתלוננת מעלילה עליו עלילות שווא בסיוען של אמה וחברתה, כדי למנוע ממנו לקבל את החזקה על ילדיהם, דבר שהוא היה מעוניין בו. הוא תיאר את המתלוננת כ"בובה על חוט", ואת עצמו כמי שניהל בפועל את חיי המשפחה.
4. בית המשפט מצא כי המתלוננת אמינה. נמצא כי תיאורה הוא "תיאור פלסטי ואמין ביותר של קרבן, תאורה מאפיין התסמונת של האישה המוכה". התרשמותו של בית המשפט מעדותו של המבקש הייתה חיובית פחות. נקבע כי גרסתו לא עוררה אמון ובית המשפט אף הצביע על סתירות וחוסר היגיון בהם לקתה.

           בית המשפט ציין כי אמנם, באפשרותו להרשיע את המערער על-סמך עדותה היחידה של המתלוננת, לאחר שהזהיר עצמו ונימק טעמיו, אך החליט שלא להרשיע את המבקש בעבירות שהוכחתן התבססה אך ורק על עדותה של המתלוננת. נקבע כי אף שהמתלוננת לא שיקרה, היא העידה מתוך מערבולת רגשית וסערת נפש שהביאוה להעצים את האירועים. לאור האמור זוכה המבקש ממקרה אחד של איום, עליו המתלוננת כלל לא העידה. אשר למקרה הראשון, צוין כי עדות המתלוננת היא עדות יחידה ועדויותיהן של אם המתלוננת וחברתה אינן יכולות להוות חיזוק לה, שכן היא סיפרה להן על האירוע זמן רב לאחר שהתרחש. המערער זוכה איפוא, מחמת הזהירות, כהגדרת בית המשפט, מהעבירות של תקיפה ואיומים ומגרימת הנזק לצעצוע – כולם ביחס למקרה הראשון.

           המבקש הורשע עם זאת ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. באשר למקרה השני, מצא בית המשפט חיזוק לעדותה היחידה של המתלוננת במצבה הנפשי הקשה ובדברים שסיפרה למחרת לחברתה ולאמה, שהיו עדות אמינות, אשר נזהרו מאוד בדבריהן, ובהינתן שמדובר באמרת קורבן אלימות. אשר לדרישת המבקש מן המתלוננת להביא כסף מהוריה, תוך השמעת איומים, נקבע כי התנהגות המבקש, כפי שהמתלוננת תיארה אותה – ובפרט העובדה שלא הכניס אותה לביתם כשחזרה ללא כסף, אלא אם כן ביקשה סליחה והתחייבה לפנות אל הוריה שוב – מהווה איום והטלת אימה. בית המשפט מצא עוד כי המבקש איים על המתלוננת גם יומיים לאחר המקרה השני, כאשר בהיותם בבית רב – אליו פנו לצורך גישור ביניהם, אמר לה כי היא לא תראה את ילדיה אלא אם תעזוב את הארץ, או שיתאבד, כשהמבקש אישר כי אמר בהקשר זה: "תמות נפשי עם פלישתים", וכל זאת גם לאור העובדה שהמבקש כבר לקח ממנה את הילדים. צוין כי האיומים בוטאו בנוכחות הרב וחיזוק לאמירתם נמצא בעדותה של אם המתלוננת עמה שוחחה המתלוננת מיד לאחר האירוע, וכן בעדות הרב, שאת דבריו אף המבקש אישר. בית המשפט קבע עוד כי הוכח שבאיומים ובסחיטה רגשית, תוך שהטיל פחד ואימה על המתלוננת, הוא הניע אותה להשיג כספים מהוריה.