רע"פ 4844-15 גלבוע נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר – נשיאה; מ' סוקולוב; ו-א' נחליאלי-חיאט), בע"פ 22482-12-14, מיום 27.5.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' נאור), בת"פ 16927-04-12, מיום 10.6.2014.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, ממנו עולה כי ביום 5.9.2011, בשעה 16:55 או בסמוך לכך, התגלע ויכוח בין המבקש, נהג מונית במקצועו, לבין ר' ד', יליד 1919 (להלן: המתלונן), על רקע תשלום עבור נסיעתו של המתלונן במוניתו של המבקש. במהלך הויכוח, כך נטען, תקף המבקש את המתלונן בכך שהוא משך מכיסו מכשיר סלולארי שהיה ברשותו של המתלונן ודחף אותו לאחור. כתוצאה מכך, נפל המתלונן ארצה ונגרמו לו חבלות, כמתואר להלן: פצע מדמם באצבע יד שמאל; רגישות בצלעות; חתך שטחי במרפק יד ימין; פצע שפשוף בגב יד ימין; ופצעים מעל הברכיים בשתי הרגליים. לטענת המאשימה, במעשיו המתוארים לעיל ביצע המבקש עבירה של תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

3. לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. בפתח הכרעת דינו, ציין בית משפט השלום כי גדר המחלוקת עניינו בשאלה האם, כטענת המאשימה, נפילתו של המתלונן ארצה עם יציאתו מן המונית נגרמה עקב דחיפתו על-ידי המבקש, או שמא המתלונן מעד בעת שהוא התרחק מהמונית, מתוך כוונתו שלא לשלם עבור הנסיעה, כטענת המבקש. במענה לשאלה זו, מצא בית משפט השלום את עדי המשיבה כעדים מהימנים, וכתומכים בגרסת המתלונן בכללותה, וזאת, על אף שעקב גילו המתקדם של המתלונן (היה כבן 92 בעת האירוע), ועקב מצבו הנפשי לאחר האירוע, נקבע כי "לא בכדי איני משתיתה את ממצאיי על עדותו של המתלונן, כעדות מרכזית". אל מול מהימנות עדי המשיבה, סבר בית משפט השלום כי גרסתו של המבקש נגועה בסתירות מהותיות, ונמצאה כבלתי סבירה. המבקש, כך נקבע, "העלה תיאוריות קונספירציה שונות", להן לא נמצאה תמיכה כלשהי. בהמשך, ובשים לב לבחירתו של המבקש לעזוב את מקום האירוע הנטען בכתב האישום, למרות שהובהר לו מפי המטפלת של המתלונן (להלן: המטפלת), כי בכוונתה להזמין משטרה למקום, קבע בית משפט השלום, כי מהלכו זה של המבקש מהווה "התנהגות מפלילה, המצביעה על תחושת אשם".

4. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשיו של המבקש, עמד בית משפט השלום על חומרת מעשיו של המבקש, אשר "חרג מהתנהגות סבירה בהתחשב בגילו של המתלונן". לאחר זאת, קבע בית משפט השלום כי מתחם הענישה ינוע בין מספר חודשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות ל-10 חודשי מאסר בפועל. לצורך קביעת עונשו של המבקש בתוך המתחם, נתן בית משפט השלום את דעתו, בין היתר, לעברו הפלילי הנקי של המבקש; למצבו הכלכלי; ולמצבה הכלכלי של אשתו, אשר ביחד "מטים את הכף לעבר הרף התחתון שבמתחם הענישה". לבסוף, השית בית משפט השלום על המבקש 3 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים, את העבירה שבה הורשע; קנס כספי בסך 1,800 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלונן בסך 1,800 ₪.

5. המבקש לא השלים עם תוצאה זו, ערער עליה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וערעורו נדחה, ביום 27.5.2015. בשים לב לכך שערעורו של המבקש נסוב, בעיקרו, על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, קבע בית המשפט המחוזי כי לא נמצא טעם המצדיק את התערבותו בכך. בפני בית משפט השלום, כך נקבע, עמדו שני "מסלולים", להוכחת אשמתו של המבקש – והם עדותה של המטפלת, ועדותה של עדת ראייה, גננת במקצועה, שעברה במקום (להלן: הגננת) – ו"משהיו בפני [בית משפט השלום] שני המסלולים גם יחד, המסקנה היא בבחינת על אחת כמה וכמה". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי המבקש לא הצביע על קיומו של קשר כלשהו בין הגננת לבין המטפלת, שבית משפט השלום רכש להם אמון מלא, ולפיכך, טענתו לפיה מדובר בעדה ש"התנדבה" למסור את עדותה לבקשת המטפלת, "היא בבחינת תיאוריית 'קונספירציה' שאין לה ידיים ורגליים ובדין כך". עוד נקבע, כי "עצם העובדה [שהמבקש] נזקק לתיאוריה מסוג זו כדי להשתית עליה את הגנתו, מצביעה על חוסר הממשות שבטענותיו".

הבקשה לרשות ערעור

6. הבקשה שלפניי נוגעת, בכללותה, להרשעתו של המבקש, ובמרכזה, כך נטען, עומדת שאלת "מעמדו הראייתי של 'רכיב הסבירות' במערך השיקולים הרלוונטיים להערכת ממצאי מהימנות עדים בהליך פלילי". בפתח הבקשה פירט המבקש את גרסתו לאירוע, בציינו כי התלונה נגדו נשענת על עדותה של עדה, "אשר המבקש מעולם לא שמע על קיומה, וממילא לטענתו לא היתה כלל נוכחת במקום האירוע בזמן הויכוח". בהמשך, טען המבקש, כי טיעוני ההגנה, אותם העלה בפני בית משפט השלום, התבססו על שלושה אדנים מרכזיים הנוגעים לסבירות גרסאות העדים במשפטו, והם: חוסר סבירות בעדותה של הגננת, "כאשר אין לעדה זו אזכור כלשהו, לא בדו"ח הפעולה, לא בחקירת המבקש מיום האירוע, ובמיוחד לא בחקירתה של המטפלת מיום האירוע"; חוסר הסבירות בתיאור שמסרה הגננת בקשר למעשה התקיפה, בהשוואה לתיאור שמסרו המתלונן והמטפלת; והעובדה שגרסתו של המבקש "משתלבת בשלמות" עם כלל הראיות שאינן שנויות במחלוקת. עוד טען המבקש, כי הערכת מהימנות העדים על-ידי בית משפט השלום נעשתה, בסופו של יום, על יסוד שיקולי הגיון וסבירות, דבר אשר מהווה חריג לכלל אי-ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. לבסוף, השיג המבקש על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה היה על המבקש להוכיח את ההיכרות המוקדמת בין המטפלת לגננת. נטען, בהקשר לכך, כי הטלת נטל ההוכחה של הקשר המוקדם על כתפיו של המבקש, "פוגעת קשות בזכותו היסודית להתגונן באופן סביר נגד האישום המיוחס לו".