א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' נד"ב), מיום 7.3.16, בע"א 56996-02-16, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש להארכת מועד להגיש ערעור מטעמו על פסק דינו של בית משפט השלום.
ב. ביום 3.1.13 הגיש המבקש תביעה כספית נגד המשיבה בבית משפט השלום ברמלה לתשלום חוב בגין ביצוע עבודות אינסטלציה. ביום 13.1.16 נדחתה תביעת המבקש (ת"א 931-02-13; השופט ז' ימיני).
ג. המבקש ביקש להחליף ייצוג ואיתר, באמצעו בנו, עורך דין פלוני (להלן עורך הדין), כדי שייצגו בערעור על פסק הדין שביקש להגיש. לדברי המבקש, עורך הדין פלוני לא יידע אותו ואת בנו כי ישנה תקופה מוגבלת בת 45 ימים להגשת הערעור. ביום 25.2.16, שלושה ימים בטרם חלוף 45 הימים להגשת הערעור, הגיש עורך הדין לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד ב-21 ימים להגשת הערעור. במסגרת הבקשה, ציין עורך הדין כי המבקש פנה אליו כדי לבחון אפשרות לשכור את שירותיו. לבקשה לא צורף תצהיר. בתגובה מיום 6.3.16 התנגדה המשיבה לבקשת הארכה. כאמור, ביום 7.3.16 דחה בית המשפט המחוזי (ע"א 56996-02-16; השופטת מ' נד"ב) את הבקשה בהחלטה קצרה: "מטעמי התגובה, הבקשה נדחית". כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית לרשות הערעור.
ד. המבקש, באמצעות בא-כוחו הנוכחי, טוען כי עורך-הדין פלוני לא יידע אותו בדבר ההחלטה נושא בקשה זו, וכי מדבריו הבין שניתנה ארכה בת 21 ימים. משלא יצר עורך-הדין פלוני קשר עמו, ומשנמצא כי משרדו סגור ומחשש כי גם 21 הימים חלפו, הגיש המבקש, באמצעות בנו, בקשה דחופה להארכת מועד, תוך שהוא מסתמך על דברי עורך הדין בנוגע להארכת המועד שניתנה. לדבריו, רק ביום 7.4.16, כשביקש להמציא לבית המשפט ייפוי כח של בא-כוחו החדש, נודע לו כי בקשת הארכה נדחתה ביום 7.3.16.
ה. לטענת המבקש, נפל קרבן לרשלנות חמורה ולהפרת אמון מצד עורך-הדין פלוני. לדבריו, מהוות נסיבות אלה טעם מיוחד לקבל את בקשת רשות הערעור. המבקש טוען גם כי טעה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מן העובדה שהבקשה להארכת מועד הוגשה שלושה ימים בטרם חלוף 45 הימים להגשת הערעור. לדעת המבקש, היה על בית המשפט המחוזי להתחשב גם בכך שהתשלום שתבע הוא שכר עבודה בסכום גדול, וכן כי המוניטין שלו כאיש מקצוע מוטל על הכף. המבקש מבהיר כי בעת הגשת בקשת הארכה קיבל עליו עורך-הדין פלוני את הייצוג. לחלופין, מבקש המבקש ליתן לו רשות ערעור בשל העדר ייצוג הולם. לטענת המבקש, סיכוייו לזכות בערעור גבוהים; אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו. זאת, שכן אם תידחה בקשתו להארכת מועד לא יהיה לו יומו הערעורי בבית המשפט ולא ניתן יהיה לברר את השגותיו על פסק הדין. לעומת זאת, אם תתקבל הבקשה, למשיבה לא ייגרם נזק שאינו ניתן לתיקון בתשלום הוצאות. הבקשה לוותה בתצהירים מאת המבקש ובנו.
ו. ביום 30.5.16 נתבקשה תשובת המשיבה לבקשה. לדעת המשיבה, יש לסלק את בקשת רשות הערעור על הסף ולחייב את המבקש בהוצאות, לרבות הוצאות לטובת אוצר המדינה; זאת, שכן בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 10.5.16, מעל חודשיים לאחר החלטת בית המשפט המחוזי, בלא שהמבקש הגיש בצדה בקשת ארכה. לטענת המשיבה, מעיון בתוכנת ניהול התיקים "נט המשפט" עולה כי המבקש היה מודע לכך שבית המשפט דחה את בקשת ההארכה, ולמרות זאת איחר בהגשת בקשת רשות ערעור זו. לדברי המשיבה, נודע לה על הגשת הבקשה דנן רק בעקבות ההחלטה מיום 30.5.16, ורק נוכח דרישתה הועבר אליה עותק הבקשה.
ז. גם לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. בין היתר, משום שהמבקש לא צירף לבקשת הארכה את הסכם שכר הטרחה שנחתם בינו לבין עורך-הדין פלוני. לחלופין ומטעמי זהירות, טוענת המשיבה כי אפילו נכונה הטענה בדבר התנהלות עורך-הדין פלוני, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. לדבריה, הלכה פסוקה היא כי תקלה במערכת היחסים שבין עורך-דין לשולחו אינה מהוה "טעם מיוחד" להארכת מועד. לשיטתה, יכול היה המבקש לבדוק בנקל האם התקבלה בקשתו או אם ניתנה החלטה בעניינו; משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. המשיבה מציינת כי המבקש הגיש במקביל להגשת הבקשה הנוכחית גם בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, בה הסתיר את העובדה שהגיש את בקשת רשות הערעור דנן. לדבריה, בית המשפט המחוזי מחק ביום 13.6.16 את הבקשה לעיון חוזר נוכח בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה. לטענת המשיבה, התנהלות זו של המבקש אינה חדשה, והוא עושה שימוש לרעה בהליכי משפט בפנייתו למספר ערכאות שיפוטיות במקביל בלא ליידע על כך.
ח. לא בלי היסוס רב החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, תוך חיוב המבקש בהוצאות.
ט. אציין תחילה, כי הגם שעסקינן בבקשת רשות ערעור בתיק שעל פניו הוא גלגול שלישי, המדובר בהחלטה של בית המשפט המחוזי בנושא שלא עמד על הפרק בבית משפט השלום. על כך נאמר באחת הפרשות לאחר ניתוח הסוגיה (רע"א 2108/13 אלבז נ' מיטל (2013) (פסקה ו)) כלהלן: "בזהירות רבה אומר, כי יתכן שבנסיבות חריגות (הדגשה במקור) יהא מקום לגמישות מסוימת ברוח זו, אך אין לפתוח את הדלת לרווחה בודאי לא בעומס שעל בתי המשפט, וגם אז אך בנושא שנדון לפני כן רק בערכאת ערעור"; ראו גם האסמכתאות שם. בנידון דידן, בגלל "סאגת עורך הדין" (הנתמכת עתה בתצהירי המבקש ובנו), כיון שהבקשה הראשונה להארכת מועד הוגשה במסגרת התקופה להגשת הערעור, סברתי כי יש מקום לפתוח דלת ערעורית. זאת, כדי שבנסיבות מיוחדות אלה יהיה למבקש יומו הערעורי, בלא שאביע דעה לגוף הערעור כמובן. עסקינן בערעור בזכות, וככלל נתונים לבעל דין שני ימים, יום דיוני ויום ערעורי. הדבר כרוך – אף כי לא באורח זהה – בזכות הגישה לערכאות (לעניין אחרון זה ראו ע"א 6426/13 קבוצת עזריאלי נ' הממונה על הגבלים עסקיים (2014) פסקה 10 לפסק דינה של השופטת חיות; עוד ראו ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited (13.7.16) פסקאות ס'-ס"א). לעניין זכות הערעור ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע, כי "פסק דין בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון". אמנם ד"ר ש' לוין (תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008) 43-38) ראה אותה "לכל היותר כזכות חוקתית מוגבלת" (עמ' 43), אך גם אם מעמדה של זכות זו פחות מזה של זכות הגישה לערכאות (ראו בש"מ 6133 המרכז לאקונומיה בישראל נ' עיריית רחובות – מנהל הארנונה (2015), פסקה 7 לפסק דינו של השופט ג'ובראן), הנה כבר צוין גם, כי "כאשר קיימות אפשרויות פרשניות שונות, יש לברר את הפרשנות המקיימת את זכות הערעור על פני זו השוללתה" (ע"א 7170/13 נכסים יזום ופיתוח נ' דן (2015), פסקה 33 לפסק דינו של השופט סולברג, והאסמכתאות שם).