פסק דין בבר"ע על החלטות בתיק עיזבונות

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי המבקשים (להלן - "המתנגדים") ביום 30.10.2025, באשר לשתי החלטות של כבוד הרשם הבכיר ש' צרפתי מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתיק עיזבונות 18698-04-24. האחת, החלטה מיום 15.10.2025, שדחתה את הבקשה להרחבת צו גילוי המסמכים הרפואיים בהתאם לדרישת המומחה שמונה לשם מתן חוות דעתו אודות כשרות המנוחה לצוות; האחרת, החלטה מיום 27.10.2025, שדחתה את הבקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 15.10.2025 וחייבה את המתנגדים בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

עסקינן בהתנגדות לבקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 13.8.2019, אשר הלכה לבית עולמה ביום 17.8.2023. המתנגדים הם אחי המנוחה, ואילו המשיבים הינם אחייניה (ילדי אחותה) והזוכים הבלעדיים בעיזבונה על פי הצוואה. לטענת המבקשים, בין היתר, המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה במועד עריכתה.

ביום 9.2.2025 ניתן בידי המותב הדן בתיק העיקרי (כב' השופטת ר' לב אוחיון) צו גילוי מסמכים רפואיים לתקופה שבין 1.1.2017 לבין 13.8.2019 (מועד עריכת הצוואה). ביום 29.7.2025 מינתה כב' השופטת ר' לב אוחיון את פרופ' שלמה נוי כמומחה רפואי לבחינת כשרות המנוחה לצוות. בסעיף 5 להחלטת המינוי נקבע כי "המומחה רשאי לדרוש מן הצדדים חומר משלים שיידרש לו, לקבל כל חומר מכל גורם שבידו חומר כאמור, והוא יומצא לו בתוך 7 ימים מיום המצאת הדרישה לאותו צד או גורם".

לאחר שהחומר הרפואי הראשוני הועבר אליו, שיגר המומחה, ביום 3.9.2025, דרישה לקבלת חומר משלים נוסף לפרק הזמן שעד שנתיים לאחר מועד עריכת הצוואה, קרי עד ליום 13.8.2021. בעקבות דרישה זו, הגישו המתנגדים ביום 22.9.2025 בקשה להרחבת צו גילוי המסמכים הרפואיים בהתאם לדרישת המומחה (עד 13.8.2021), וכן להרחבה נוספת עד 31.12.2022 (מטעמי ייעול והתבססות על מידע רפואי חדש). בנוסף, ביקשו המבקשים להרחיב את סד הזמנים להעברת החומר הרפואי למומחה, בשל הפרוצדורה הנדרשת.

ביום 15.10.2025 דחה כב' הרשם הבכיר את בקשת המבקשים בהחלטה בה נכתב כהאי לישנא: "לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ומנימוקי המשיבים, הבקשה מיום 22/9/25 נדחית. לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות." בעקבות זאת, הגישו המבקשים ביום 24.10.2025 בקשה לעיון מחדש, שנדחתה אף היא על ידי כב' הרשם הבכיר ביום 27.10.2025, תוך חיובם בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

המתנגדים טוענים כי כב' הרשם הבכיר שגה בכך שנתן החלטות המנוגדות לשנקבע בסעיף 5 להחלטת המותב הדן בתיק העיקרי בדבר מינוי המומחה. החלטה אשר אפשרה למומחה לדרוש כל חומר שיידרש לו ללא הגבלת זמן. לטענתם, הרשם הבכיר התערב בשיקול דעתו המקצועי של המומחה, שביקש בעצמו חומר רפואי מאוחר למועד עריכת הצוואה.

עוד טוענים המבקשים כי החלטות כב' הרשם ניתנו ללא הנמקה מספקת, וכי כב' הרשם קיבל את טענות המשיבים ופרשנותם המטעה באופן בלתי ביקורתי. הם מדגישים את הרלוונטיות הרבה של התיעוד הרפואי שלאחר עריכת הצוואה לבחינת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה במועד עריכת הצוואה. המבקשים סבורים כי דחיית בקשתם פגעה בזכויותיהם הדיוניות וגרמה לעיוות דין, בכך שמנעה מהם להוכיח את טענותיהם, התעלמה מהמנוחה כבעלת הדין האמיתית, ולא התייחסה באופן ראוי לסד הזמנים הבלתי ריאלי שנקבע להעברת המסמכים.

המשיבים טוענים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, שכן ההחלטות נוגעות לגילוי מסמכים ואינן ניתנות לערעור לפי הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט - 2009 (להלן - "צו בתי המשפט")). לחלופין, הם טוענים כי המועד להגשת בקשת רשות הערעור חלף, שכן ההחלטות מושא הערעור הן חלק משורה של החלטות קודמות שאישררו את אותו עקרון בדבר תחימת גילוי המסמכים למועד עריכת הצוואה. לגופו של עניין, המשיבים טוענים כי המועד הרלוונטי היחיד לבחינת כשירות המנוחה הוא מועד עריכת הצוואה, וכי חומר רפואי מאוחר למועד זה אינו רלוונטי. הם מדגישים את הנטל המוגבר המוטל על המבקשים לצורך גילוי מסמכים מאוחרים, לאור זכותה לפרטיות של המנוחה. המשיבים גורסים כי בקשת המומחה בדואר אלקטרוני לא היוותה בקשה רשמית, וגם אם כן, היא אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה והחלטות בית המשפט הקודמות. הם מציינים כי קביעת סד הזמנים של שבעה ימים להעברת חומר משלים נועדה לחומר שכבר מצוי בידי הצדדים, ולא לחומר הדורש הליך חדש. המשיבים מאשימים את המבקשים ב"זיהום" ההליך, התנהלות בחוסר תום לב, וניסיונות חוזרים ונשנים "לעקוף" החלטות שיפוטיות. לטענתם, לא נפלה כל שגגה בהחלטות הרשם הבכיר, והוא פעל בסבירות ובאיזון.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבים וכן בתיק בית משפט קמא, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) ותקנה 149(2) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, במשולב עם תקנה 48 בתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א - 2020, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

אכן, הכלל הוא כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בעניינים דיוניים, לרבות גילוי ועיון במסמכים. יחד עם זאת, כלל זה אינו שולל את האפשרות שערכאת הערעור תתערב בהחלטות דיוניות, כאשר הנמקתה של הערכאה קמא לוקה בחסר, אינה סבירה, סותרת החלטה קודמת של מותב אחר אשר ניתנה באותו התיק, עשויה להשפיע על זכויות מהותיות של בעל דין ואף עלולה לגרום לעיוות דין (רע"א 6649/07המועצה המקומית שלומי נ' שכטמן בע"מ(25.12.2007); רע"א 5424/16טינקו בע"מ נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות(13.10.2016); רע"א 6830/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 25 (12.1.2016)). כפי שיובהר להלן, המקרה דנן בא בגדר חריגים אלה.

נקודת המוצא לדיון היא, כי כאשר ביהמ"ש לענייני משפחה נדרש להורות על גילוי מסמכים עליו לשקול, בכל מקרה, האם ההליך דרוש בנסיבות העניין, כמו גם את האיזון הנכון בין הצרכים הדיוניים לבין זכותם של בעלי הדין, ובכללם זכות המנוח לפרטיות. זכות אחרונה זו אינה פוקעת עם פטירת האדם והגם שחייו נגדעו, אין היא נגדעת עמם (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מה(5) 764, 772 (1993)). יחד עם זאת לא ניתן לשלול באופן מוחלט את הליך הגילוי מחמת הזכות לפרטיות (בע"מ 3542/04סלס נ' סלס (20.6.2005)). ממילא הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה נערך בדלתיים סגורות והמסמכים אינם נחשפים לציבור, דבר המצמצם את עוצמת הפגיעה בפרטיות.

בעת ביצוע האיזון האמור יש אף לזכור, כי בעל הזכות לפרטיות הוא המנוח - המצווה, ואל מול זכות זו על בית המשפט לשקול אף את זכות המנוח לחופש הציווי. מהות הליך ההתנגדות לקיום צוואה היא הרי מימוש זכות המנוח לחופש ציווי, בדרך של בחינה האם הצוואה אכן נעשתה מתוך רצונו החופשי וגמירות דעתו של המנוח - המצווה (ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88, 115 (1999)).

חוששני כי ההחלטות מושא ערעור זה לא איזנו כדבעי את השיקולים הנדרשים כאמור, וממילא עת ההחלטות לא נומקו כראוי קיים קושי לבחון מה הדריך את כב' הרשם הבכיר בהחלטתו. אבאר.

קושי ראשון נמצא בכך שהחלטות כב' הרשם הבכיר סתרו את סעיף 5 להחלטת כב' השוטפת ר' לב אוחיון שמינתה את המומחה, וזאת מבלי שהחלטת כב' הרשם נומקה כדבעי (כפי שיובהר להלן, קיימת אף סתירה, או שמא אי בהירות, מסוימת בין החלטותיה השונות של כב' השופטת ר' לב אוחיון). סעיף 5 הנזכר לעיל העניק למומחה סמכות רחבה ובלתי מוגבלת בזמן לדרוש "כל חומר שיידרש לו לשם השלמת חוות הדעת". הגבלת סמכות זו על ידי כב' הרשם הבכיר, מבלי שניתן לכך טעם ברור (ולעניין זה נימוק לקוני בדבר אימוץ טענות המשיבים אינו מספיק בנסיבות העניין), מעוררת קושי. הדעת נותנת, כי המותב שמינה את המומחה (כב' השופטת ר' לב אוחיון) היה מודע להחלטותיו הקודמות בדבר גילוי מסמכים, ובכל זאת בחר להעניק למומחה סמכות רחבה. דומה אפוא שפרשנותן הנכונה של החלטות כב' השופטת ר' לב אוחיון היא, כי ככל שהמומחה לא יבקש אחרת יגולו המסמכים הרפואיים שנוצרו אודות המנוחה עד מועד עריכת צוואתה. יחד עם זאת, כעולה מסעיף 5 הנזכר לעיל, למומחה סמכות רחבה לבקש מסמכים וראיות שנוצרו אף לאחר מועד עריכת הצוואה.

דחיית בקשת המתנגדים, אשר התבססה על דרישה מפורשת של המומחה עצמו, מהווה התערבות בלתי ראויה, ואף לא מנומקת כדבעי, בשיקול דעתו המקצועי. המומחה, שמונה על ידי בית המשפט, הוא הגורם המקצועי שצריך לקבוע איזה חומר דרוש לו לשם גיבוש חוות דעת שלמה ומהימנה. מניעת חומר שנדרש על ידו, ובפרט חומר רפואי מאוחר שעשוי להיות רלוונטי להערכה רטרוספקטיבית של כשרות, פוגעת ביכולתו למלא את תפקידו נאמנה. דברים אלו אף עולים בקנה אחד עם הדין הנוהג, לפיו ייטה בית המשפט לאמץ את חוות דעת מומחה שמונה על ידו, אלא אם קיים טעם משכנע שלא לעשות כן (בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני, פסקה 15 (1.5.2006); ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטנרו, פסקה 8 (21.7.2003); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן נ' רבי (31.12.1988)). מסופקני האם נימוק לקוני בדבר אימוץ עמדת המשיבים - המנוגדת לעמדתו המקצועית של המומחה - מתמודד כדבעי עם הדרישה לקיומו של אותו טעם משכנע נדרש.

אף שהמועד הרלבנטי לבחינת כשרות המצווה הוא מועד עריכת הצוואה (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101, 105 (1981); ע"א 3411/92רובינשטיין נ' ברזבסקי, פסקה 5 (13.6.1995); ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4) 785, 793 (1993)). תיעוד רפואי מאוחר עשוי להיות רלוונטי לצורך הערכה רטרוספקטיבית של מצבו הקוגניטיבי והרפואי של המנוח. לא נעלמה מעיני הפניית המותב הדן בתיק העיקרי (כב' השופטת ר' לב אוחיון) בהחלטתה מיום 13.7.2025 לפסיקת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (רמ"ש (מחוזי ב"ש) 43589-08-24 פלונית נ' אלמוני(28.10.2024)) בה נקבע כי על המבקש לגלות מסמכים - ובכללם מסמכים רפואיים - אשר נוצרו לאחר מועד עשיית הצוואה, מוטל נטל כבד. זאת למיטב הבנתי נוכח ההנחה - השגויה לטעמי - לפיה לרוב אין בראיות שנוצרו לאחר עשיית הצוואה כדי ללמד על כושרו של המצווה לצוות בעת עשיית הצוואה.

בכל הכבוד דעתי שונה. אכן, כאמור, המועד הרלבנטי לבחינת כשרות המצווה הוא מועד עשיית הצוואה. ודוק, ראיות שנוצרו הן קודם למועד זה והן לאחריו עשויות ללמד על כשרות המצווה במועד עשיית הצוואה. מבלי למצות ניתן להעלות על הדעת דוגמא, לפיה מספר חודשים לאחר עשיית הצוואה מאובחן המצווה במצב דמנטי מתקדם. ייתכן ומצב דמנטי מתקדם זה - אשר לא אובחן קודם לכן (ולו מפאת אי בדיקת, או היעדר תיעוד בדבר בדיקת, המנוח קודם לכן) - מהווה תולדה של תהליך דמנטי המלמד על כך שקיימים סיכויים רבים לכך שבמועד עריכת הצוואה - המוקדם כאמור ליצירת המסמך הרפואי או הראייה - נעדר המצווה כשרות לצוות. עסקינן בשאלה עובדתית, אשר התשובה לה נסמכת על ידע מקצועי רפואי. אין מקום אפוא להניח א-פריורית, כי ראיות שנוצרו לאחר עשיית הצוואה אינן רלבנטיות, או שמשקלן נמוך, לשם בחינת מצבו הרפואי של המצווה - המנוח בעת עשיית הצוואה.

ואכן, במקרה דנן סבר המומחה שמונה בידי בית המשפט כי יש חשיבות לקבל ראיות, הן מסמכים רפואיים, שנוצרו אף בפרק הזמן של כשנתיים לאחר עשיית הצוואה. התעלמות מוחלטת מחומר זה, בפרט כאשר המומחה עצמו מבקש אותו, חוטאת למטרת חקר האמת בהליכי קיום צוואה, בהם המנוח הוא "בעל הדין האמיתי" ועל בית המשפט מוטלת החובה לברר את רצונו האמיתי.

אף טענת המבקשים בדבר הקושי להשיג חומר רפואי חדש תוך שבעה ימים, לאור הפרוצדורה הבירוקרטית הכרוכה בכך, היא טענה עניינית שלא זכתה למענה הולם בהחלטות בית משפט קמא. קביעת סד זמנים לא ריאלי שכזו עלולה לסכל את היכולת להעביר את החומר הנדרש למומחה.

מכלול ההחלטות שניתנו פוגע אפוא בזכותם של המתנגדים להליך הוגן, וכובל את ידיהם להשיג ראיות חיוניות להוכחת טענותיהם, ובכך עלול לגרום לעיוות דין.

בטרם סיום אעיר כי לא מצאתי ממש אף בשלל טענות נוספות אותן העלו המתנגדים, ובכללן היעדר האפשרות לפנות בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בדבר גילוי מסמכים (נוכח הוראת צו בתי המשפט), הגשת בקשת רשות הערעור באיחור וכיוב'. יש להצטער על העלאת טענות אלה, עת כעולה מפירוט השתלשלות הדברים דלעיל נמצא שבקשת רשות הערעור הוגשה בתוך פרק הזמן הקצוב בדין; בקשות רשות ערעור באשר להחלטות כגון דא מוגשות ונדונות כדבר שבשגרה, ודי בקריאת שלל פסקי הדין וההחלטות הנזכרות בפסק דיני זה כדי ללמד על כך (כן ראו: רע"א 2672/22 מחצבי אבן בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 11 (26.5.2022)).

אחרון אחרון אפנה להחלטת כב' הרשם הבכיר מיום 27.10.2025, בה דחה את בקשת המתנגדים לעיין מחדש בהחלטתו הקודמת. אכן עיון מחדש בהחלטת ביניים נועד בעיקרו למצב דברים בו חל שינוי נסיבות המצדיק החלטה אחרת. ברם, ייתכנו מקרים בהם החלטה התקבלה מחמת טעות, והעמדתו של בית המשפט על טעותו תגרום לשינוי ההחלטה (רע"א 1687/17קואופ ישראל נ' ליברטי פרופרטיס (7.3.2017); ע"א 3604/02אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505 (2002)). בפסיקת בתי המשפט הוכרה האפשרות לעיין מחדש בהחלטות בעניין גילוי מסמכים עת ניתנה החלטה מחמת טעות (ת"א (מחוזי מרכז) 28581-10-22עוזי פנחסי נ' יצחק לבבי (23.2.2024)). אכן לא כל טעות מצדיקה עיון מחדש, שכן דרך המלך היא פנייה אל ערכאת הערעור, אך מקום בו, כפי שפורט לעיל, ההחלטה מושא בקשת העיון מחדש לא נומקה כדבעי, וכאשר עסקינן בסוגיה של גילוי מסמכים - אשר אינה מכריעה בזכויות הצדדים בהליך - מן הראוי שבקשה לעיון מחדש, אף שלא מחמת שינוי נסיבות, תידון בכובד ראש ותנומק כדבעי. משלא נמצא נימוק ראוי, בכל הנוגע לסוגיה המהותית - היא היקף גילוי המסמכים - אף בהחלטה בדבר עיון מחדש, החלטה זו אינה יכולה לעמוד.

אשר על כן הערעור מתקבל בזה.

החלטות כב' הרשם הבכיר ש' צרפתי מהימים 15.10.2025 ו - 27.10.2025 - מבוטלות.

צו גילוי המסמכים הרפואיים יורחב, ולפיכך יש להעביר אל מומחה את כל החומר הרפואי אודות המנוחה, כדרישת המומחה, עד ליום 13.8.2021.

סד הזמנים להעברת החומר הרפואי למומחה יוארך באופן שיאפשר את השגת החומר באמצעות מתן צווים מתאימים ופנייה לגורמים הרלוונטיים.

המשיבים יישאו בהוצאות המתנגדים בגין בקשת רשות הערעור והערעור בסך כולל של 7,500 ₪.

ככל שהופקד עירבון הוא יושב למתנגדים באמצעות ב"כ, בכפוף להוראת כל דין.

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, ג' טבת תשפ"ו, 23 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.