ו"ע
בית משפט השלום חיפהוועדות העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
|
4379-07-09
23/11/2009
|
בפני השופט:
אהרון שדה
|
| - נגד - |
התובע:
אנה רוטמן
|
הנתבע:
משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים
|
| פסק-דין |
פסק דין
בפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העוררת לקבלת "קצבה חודשית ממדינת ישראל
לניצולי שואה יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם בעבודת פרך".
הבקשה נדחתה ע"י המשיבה מהטעם שהעוררת לא שהתה במחנה ריכוז, גטו או מחנה שבו עבדו עבודות פרך.
למעשה, אין בין הצדדים שום מחלוקת עובדתית וגם אם יש הרי שנקודת המוצא היא כי כל המסכת העובדתית המתוארת ונטענת ע"י העוררת נכונה ואכן התקיימה.
גם ההכרעה בערר פשוטה ולכאורה צריכה להיות קצרה ולקונית אלא שבכך אנו חשים כי לא נצא ידי חובתנו כלפי העוררת ורבים מחבריה שסבלו ונרדפו בתקופת השואה, אנשים שמחסור ודוחק היו מנת חלקם אז וגם היום כשהגיעו לגיל גבורות מלווים אותם הן הזיכרונות ותוצאות הנרדפות והן המחסור שכשלעצמו מהווה קריטריון בסיסי לקבלת הקצבה (החוק הרלוונטי קובע זכאות ל"קשישים נזקקים").
אשר להכרעה המשפטית בערר, הרי שדינו להדחות. המסגרת המשפטית נשארה בגדרה של הבקשה המקורית לקבלת הקצבה הנמצאת בפנינו ואשר בכותרתה נרשם "אני החתום/ה מטה מבקש/ת לקבל קצבה חודשית ליוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם בעבודת פרך".
משטענה המשיבה כי העורר אינו עונה על התנאי היסודי המופיע בכותרת הבקשה ובחוקים הרלוונטיים הרי כל שנותר בידי העוררת זה להראות כי התנאי לעיל התקיים או שיש מוצא משפטי אחר המאפשר את קבלת הקצבה שביקש.
העוררת לא עמדה בנטל. אין חולק כי המצב המשפטי הנוכחי אינו מקנה לא למשיבה ולא לוועדת הערר סמכות להכיר או לא להכיר במחנות או בגטאות כאלו או אחרים לשם קבלת הזכאות לקצבה.
רשימת המחנות והגטאות היא רשימה שנקבעת ע"י שלטונות גרמניה והקרנות המממנות את המענקים והקצבאות ורק אם תוכיח העוררת כי שהתה באיזה מאותם מחנות או גטאות שהוכרו, תעבור את דרישת הסף וניתן יהיה לברר את התקיימות שאר התנאים לקבלת בקשתו לקצבה.
אין בפנינו לא טענה ולא ראיה או ראשית ראיה לכך שהעוררת ששהתה באיזה מהמחנות או הגטאות המוכרים ע"י שלטונות גרמניה והקרנות המממנות ומכאן דין הערר להדחות.
העוררת הפנתה לכך שהוטל עוצר על העיר רומן בה שהתה אך עילת העוצר איננה רלבנטית לערר שבפנינו ולמרבה הצער העוררת אינה נכנסת לגדר חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957.
אלא שכאמור דעתנו אינה נוחה מהתוצאה, לא בשל מקורה וטעמה המשפטיים אלא בשל השלכותיה המוסריות על ציבור לא מבוטל של ניצולים שלרוב אינם מבינים מדוע דווקא הם אינם זכאים לכל פיצוי ומדוע הם מופלים לרעה.
בחרנו להוסיף מילים ולו בכדי להיות לפה לאותו ציבור ניצולים שמופיע בפנינו, ציבור זה אינו מצליח להבין תמיד את הדקויות המשפטיות, את שליטתם של הדין הגרמני והקרנות המממנות על זכאותם ואת שיקולי התקציב שכולם בסופו של דבר מביאים לתוצאה שתביעתם נדחית.
הם מתקשים לקבל הסברים בעלי אופי "ביורוקראטי" מבחינתם ומתקשים להבין כיצד בית משפט ישראלי אינו מכיר בסבלם, אינו קובע זכאות כלשהי ומשמש למעשה כ"ממלא הוראותיו" של הדין הגרמני, מדובר בקונוטציה בעייתית מאוד לדידם.
כמעט כל עורר שתביעתו נדחתה מהטעמים דלעיל אינו מבין מדוע סבלו פחות משל אחרים ומדוע הוועדה הפועלת בבית המשפט אין בכוחה לסייע לו.
נראה כי הגם שהקריטריונים שנקבעו בחוקים השונים קשורים קשר אמיץ עם הסכמים והחלטות של המוסדות הגרמניים שבבסיסם באו להיטיב עם הניצולים והם גם קשורים לשיקולים תקציביים שונים הרי שבעיני הניצולים קריטריונים אלו נראים שרירותיים גרידא ומפלים ואנו ראינו לנכון לבטא עניין זה בפסק דיננו.
מנגד ולמען האיזון הנדרש, החוק שבצילו חוסה תביעת העורר התקבל בכנסת לאחר דיונים בהם השתתפו בין היתר גם נציגי ארגוני הניצולים ומן הסתם נקבעו תנאי ולשון החוק לא באופן שרירותי
אלא לאחר הפעלת שיקול דעת המחוקק.
כאמור, יכולים אנו לפסוק רק בגדרו של החוק ובגדר הסמכות שניתנה לנו ומשכך אין מנוס אלא לדחות את הערר.