ראניה נ' אלגלי ואח'

החלטה

1.לפני "בקשה חוזרת" לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, שהגישה המבקשת, ובקשה למתן צוים בהתאם לבקשה.

הבקשה החוזרת הוגשה לאחר שבקשה קודמת לפי פקודת ביזיון בית המשפט (להלן:"הבקשה הראשונה") - נמחקה, והבקשה לביטול החלטת המחיקה נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 11/09/12 (להלן:"החלטת הדחייה").

עובר למתן החלטת הדחייה התקיימו דיונים בפני בית הדין, חלקם כאשר המבקשת היתה מיוצגת וחלקם כאשר טענה לעצמה, הוגשו הודעות מפורטות שכללו טיעונים רבים, והכל לגופו של עניין, ולגופן של טענות המבקשת בבקשה לביזיון, הבקשה הראשונה כהגדרתה לעיל.

2.המשיבים, מצידם, הגישו בקשה לדחיית הבקשה החוזרת על הסף, והמבקשת, מצידה, הגישה בקשה ארוכה ומפורטת לחייב את המשיבים להמציא לה מסמכים שונים להם נזקקה, לטענתה, לצורך התייחסות לבקשה לדחייה על הסף.

הבקשה למתן צווים ובעיקר להמצאת מסמכים שונים, אשר הוגשה במסגרת הבקשה החוזרת, נדחתה בהחלטה שניתנה ביום 12/01/13.

במסגרת ההחלטה האמורה, העיר בית הדין למבקשת כהגדרתה לעיל, כהאי לישנא -

"מאחר והמבקשת נוטה לטעון בעקביות כי לא ניתן לה יומה בפני בית הדין, חרף העובדה שהליכים רבים ננקטו על ידיה, דיונים רבים התקיימו בעניינה, ושעות שיפוט רבות באופן חריג הוקדשו לשמיעתה וליבון טענותיה, ניתנת בזאת למבקשת ארכה בת 30 יום ממועד קבלת תגובות המשיבים אשר יומצאו לה, כאמור לעיל, ע"י המזכירות, להתייחס לבקשת המשיבים לדחות על הסף את בקשתה החוזרת לפי פקודת בזיון בית המשפט, תוך שיובהר לה כדלקמן –

א.בית הדין סבור שהטענות שנטענו בבקשה לדחיה על הסף כבדות משקל הן, וראויות להתייחסות עניינית.

ב.בבקשתה החוזרת התעלמה המבקשת מהנימוקים לגופו של עניין שפורטו בהחלטת הדחייה כהגדרתה לעיל, לאורם אין מקום לבקשתה לביזיון.

ניתנת בזאת למבקשת ההזדמנות להתייחס לנימוקים אלה ולהבהיר מדוע אין לראותם כהשתק פלוגתא או כיוצרים מניעות בעדה מלהגיש בקשה נוספת באותה המתכונת ומאותם הנימוקים עליהם הושתתה הבקשה הראשונה, ולחילופין מדוע לא תידחה הבקשה החוזרת מאותם נימוקים ממש.

ג.מדוע אין מקום לחייבה, בגין הבקשה החוזרת, בהוצאות משפט כבדות משקל לזכות המשיבים, ומדוע לא תחוייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין התנהלותה, בין בכלל, ובין בהגשת הבקשה החוזרת, בהתעלם מנימוקי החלטת הדחייה – בפרט".

3."החלטת הדחיה" שהוזכרה לעיל, הינה החלטת בית הדין מיום 11/09/12, בה נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול ההחלטה בה נמחקה הבקשה הראשונה שהגישה לפי פקודת בזיון בית המשפט.

בהחלטת הדחייה הובהר ונומק בהרחבה מדוע נדחית הבקשה לביטול ההחלטה בה נמחקה הבקשה בראשונה לביזיון.

בית הדין ציין כי בחלק הארי של ההליך בו עסקינן המבקשת לא הייתה מיוצגת ע"י עורך דין, וכי הוגשו מצידה עשרות רבות של עמודים ובהם שטחה את טענותיה בהרחבה רבתי, אלא שקשה היה לבור את המוץ מן התבן ולכן הופנתה המבקשת ללשכה לסיוע המשפטי בצירוף בקשה מיוחדת מצד בית הדין שימונה לה עורך דין, אלא שזמן קצר לאחר שזה מונה – ביקש לשחררו מייצוגה (ולדברי המבקשת היא עצמה הודיעה שאיננה מעוניינת בייצוגו מאחר ולא ייצג אותה נאמנה).

בית הדין הפנה לכך שלאחר שניתנו פסקי הדין מושא הבקשה לביזיון – הגישה המבקשת תביעה נוספת והיא הוכרעה בקביעות מהותיות כאלה ואחרות.

על פסק הדין האמור ערערו שני הצדדים והערעורים ההדדיים התבררו בבית הדין הארצי לעבודה במסגרת עע 1284/02.

לאחר דיון בפני בית הדין הארצי הגיעו העירייה והתובעת להסכמה , וקיבלו את המלצת בית הדין הארצי לפיה ימחקו שני הערעורים ללא צו להוצאות, ובכך יסתיימו כל התביעות ההדדיות בקשר לתקופת העבודה של המבקשת בעירייה וסיומה .

בפסק הדין מיום 04/07/05 קבע המותב, בראשות סגנית הנשיאה כתוארה אז השופטת ברק, השופטת (כתוארה אז) ארד והשופט (כתוארו אז) צור כי עם מתן פסק הדין לא יהיו עוד תביעות הדדיות לצדדים בגין עבודתה של התובעת וסיומה.

בהחלטת הדחייה נקבע, אם כן, כי די באמור לעיל כדי לדחות על הסף את הבקשה לביזיון ולהוות טעם מספיק מדוע שלא לבטל את ההחלטה בה נמחקה בקשה זו.