אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ק' (המנוח) ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ

ק' (המנוח) ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ

תאריך פרסום : 07/02/2019 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום חיפה
36736-01-10
23/01/2019
בפני השופטת:
עידית וינברגר

- נגד -
התובעים:
1. עזבון המנוח ג.ק.
2. ל.ר.מ.ק.
3. פ.א.
4. ה.ק.

עו"ד מוחמד לוטפי ואח' [בשם התובעים 1-2]
עו"ד עמוס מרדכי [בשם תובעים 3-4]
הנתבעת:
אליהו חברה לביטוח בע"מ
עו"ד מירון קין ואח'
פסק דין
 

 

  1. בתאריך 16.12.2009 נמצאה גופתו של המנוח ק.ג.ס. (להלן: "המנוח") ברכבו, שנשרף כליל. הרכב, מסוג דייהטסו מ.ר. 2978316 נמצא בשול הכביש בין צומת שער מנשה לכיכר גן השומרון.

    התובעת 2 היא אלמנתו של המנוח, לה נישא ביום 3.8.2000 (להלן: "האלמנה").

    התובעים 3 -4 הם הוריו של המנוח (להלן: "ההורים").

    לטענת התובעים, מותו של המנוח נגרם בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

    לטענת הנתבעת, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי המנוח מצא את מותו בתאונת דרכים, כמשמעה על פי החוק.

    בעלי הדין חלוקים ביניהם גם ביחס לנזק, והתובעים עצמם חלוקים בשאלת התלויים במנוח.

     

    דיון והכרעה

    שאלת החבות

  2. התאונה נחקרה על ידי משטרת ישראל וע"י שירותי הכבאות.

    דו"ח שירותי הכבאות, אגוד ערים אזור חדרה, וממצאי החקירה הוגשו בהסכמה (מוצג ת/23).

    ההודעה על האירוע התקבלה בשעה 22:56. ניידת שירותי הכבאות הגיעה למקום בשעה 23:00.

    על פי ממצאי חקירתם של שירותי הכבאות, מוקד האש החל בין המנוע לתא הנוסע.

    בדו"ח נכתב, כי על פי כל הסימנים, האש החלה כתוצאה מנסיעה על ג'נט ללא צמיג, לפחות כ- 1.5 ק"מ. מסקנה זו נקבעה ע"י בדיקה של סימנים אשר הובילו עד לצומת T בקה אל גרביה כיכר גן שמואל, מאחר שעד לצומת נמצאו מספר חלקים השייכים לרכב, כולל תפוח הגה, ברגים וחלקי מתכת, ומאחר שעל הג'נט נמצאו סימני שחיקה.

    על פי הדו"ח, הנסיעה על הג'נט היא שגרמה להתחממות, לגיצים ולחום באזור המנוע, ובמקום החלה שרפה שחדרה אל תוך פנים הרכב דרך חלקה הימני של רצפת הרכב.

    עוד נכתב בדו"ח כי: "במקום לא נמצאו סימנים של שימוש בחומר מאיץ".

    בפרק המסקנות נכתב: "אין ספק ששרפה זו נגרמה כתוצאה מנסיעה על ג'נט גלגל ימני ללא צמיג, במרחק גדול, אשר גרם להתחממות, אך יחד עם זאת קיימות מספר שאלות לגבי מציאת גופת אדם בתוך הרכב כאשר היתה אפשרות בידו לצאת מהרכב."

     

  3. מדו"ח בוחן התנועה המצוי בתיק המשטרה (ת/24) עולה כי נמצאו סימני בלימה, וסימן דחיפה חזק מגלגל ימין קדמי, כתוצאה מאותה דחיפה נפרד צמיג קדמי ימני, והרכב המשיך בנסיעה על ג'נט קדמי ימני, בכביש 6403 למערב, כשהוא מותיר סימני חריטה מקוטעים מהג'נט, ותוואי החריטות מעיד על נסיעה בסלאלום תוך סטיה לנתיב הנגדי וחזרה לנתיב שלו. לאחר שנסע כך למרחק של 1430 מטרים ירד מנתיב נסיעתו וחנה בשול ימין.

     

  4. עם מציאת גופתו של המנוח, הועברה הגופה לנתיחה במכון לרפואה משפטית באבו כביר. דו"ח הנתיחה הוגש בהסכמה (מוצג ת/25).

    על סמך תוצאות הנתיחה ועל סמך תוצאות בדיקה טוקסולוגית שבוצעה, קבע הפתולוג, ד"ר נחמן כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהרעלה משולבת של חד תחמוצת הפחמן וציאניד כתוצאה משאיפת עשן (שריפה). עוד נכתב בדו"ח, כי עובר למותו היה המנוח תחת השפעת אלכוהול בכמות גדולה. ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו היה mg%286.

    לא נמצאו עדויות לשברים, פצעי ירי, או סימנים חבלתיים.

     

  5. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של המהנדס גד וייסמן (ת/26) ביחס לאופן התרחשות התאונה. וייסמן סיכם את ממצאי שירותי הכבאות ובוחן התנועה, וחזר על המסקנה לפיה המנוח נסע על ג'נט ללא צמיג, דבר שהוביל להתחממות הג'נט עקב החיכוך עם האספלט לגיצים ולהתלקחות הזמן שנזל מהרכב. המומחה ציין, כי כמות האלכוהול שנמצאה בדו"ח נתיחת הגופה יכולה להיות הסיבה לכך שהמנוח לא הצליח לצאת מהרכב הבוער.

    בחקירתו הנגדית, שלל וייסמן כל אפשרות שרכבו של המנוח לא זז עובר למותו. וכאשר נשאל כיצד יתכן שנהג המונית שמסר הודעה במשטרה לא הבחין באש בעת שחלף על פני רכבו של המנוח, השיב וייסמן כי יתכן שהאש החלה כלהבה קטנה בתוך המנוע, ורק לאחר שנהג המונית חלף ליד הרכב, בפעם הראשונה, התגברה האש (בעמ' 45 לפרוט' ש' 3-7).

    ויסמן נשאל, האם נכון שאינו יודע כמה זמן חלף מאז הפסקת הנסיעה ועד להתלקחות, ועל כן אין מקום לקשור בין הנסיעה על הג'נט לבין ההתלקחות, והשיב כי מאחר שנשלל מקור חיצוני לשרפה, ונשללה מעורבות של חומר מאיץ, ולאור כל יתר הממצאים בזירה, האפשרות היחידה הינה כי רכב המנוח התלקח בשל שריפה שהחלה במנוע, עקב התחממות בשל נסיעה על הג'נט, וכי לא נמצאה כל ראיה למקור חיצוני לשריפה (ראו עדותו המפורטת בעיקר בעמ' 45 ובעמ' 51 לפרוט').

    עדותו של ויסמן היתה קוהרנטית מפורטת ומעמיקה. התרשמתי כי עדותו נסמכת על ניסיונו הרב בתחום ועל מקצועיותו. לא עלה בידי הנתבעת לסתור את חוות דעתו.

     

  6. הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, של ד"ר קוריצקי, בה נטען כי אדם ממוצע שבדמו נמצא אלכוהול בריכוז של 286 מ"ג אינו מסוגל לנהוג במכונית. ד"ר קוריצקי שלל את האפשרות שאדם בעל ריכוז כזה של אלכוהול בדמו מסוגל לנהוג על ג'נט למרחק של כ- 1.5 ק"מ כנטען.

    ד"ר קוריצקי הינו מומחה לנוירולוגיה ואינו טוקסיקולוג. בחקירתו הנגדית התברר כי מעולם לא עסק בבדיקה ריכוז אלכוהול בדמם של נהגים, מטעם משטרת ישראל או גוף אחר, מעולם לא נדרש ליתן חוות דעת בנושא, ומעולם לא העיד בבית המשפט (בעמ' 128 לפרוט').

     

  7. מטעם התובעים הוגשה חוות דעת מומחה בתחום הטוקסיקולוגיה, ד"ר שלמה אלמוג (ת/42). ד"ר אלמוג קבע בחוות דעתו, כי ריכוז אלכוהול בדם של 286מ"ג% הינו ריכוז גבוה אך לא חריג, וכי נהג ממוצע מסוגל לנהוג ברכב בריכוז כזה של אלכוהול בדמו, אם כי תפקודי הנהיגה שלו יהיו פגועים בצורה בולטת, והסיכון שלו להיות מעורב בתאונת דרכים גדול (סעיף 23 לחוות הדעת).

    בהמשך חוות דעתו, כותב ד"ר אלמוג, כי היה מסכים עם דעתו של ד"ר קוריצקי (מומחה הנתבעת שטען כי אדם אינו מסוגל לנהוג כשבדמו ריכוז אלכוהול בשיעור זה), לו היה מדובר באדם רגיש ופגיע בצורה בולטת לאלכוהול.

    בסיכומי הנתבעת, טוען בא כוחה, כי כל בני משפחתו של המנוח העידו כי מעולם לא שתה, ועל כן נראה כי היה רגיש לאלכוהול. איני מקבלת את הטענה, שכן ממספר עדויות עולה כי המנוח נהג לשתות, עדותה של אלמנתו בנושא, שהיתה מהימנה בעיני, ברורה, והיא העידה כי נהג לשתות. מכל מקום טענה כי אדם רגיש לאלכוהול יש להוכיח, ואין די בהכחשת מספר בני משפחה כי נהג לשתות, על מנת להוכיח רגישות לאלכוהול.

     

  8. עוד קובע ד"ר אלמוג בחוות דעתו, כי כשפרצה השריפה ברכב, נחשף המנוח לחד תחמוצת הפחמן, וריכוז הקרבוקסי –המוגלובין שלו החל לעלות בהדרגה. במקרה כזה, אדם נכנס למצוקה נשימתית תאית, והאיבר הרגיש ביותר למחסור בחמצן הוא המוח. פעילות המוח משתבשת כבר בריכוז קרבוקסי-המוגלובין של 20% והדבר בא לידי ביטוי בסחרחורות ובחוסר שליטה על השרירים. בחשיפה ממושכת יותר ועליה לריכוזים של 50%-70% קרבוקסי-המוגלובין יש אובדן הכרה התכווצויות ומוות. ובבדיקה הטוקסולוגית של המנוח נמצא קרבוקסי-המוגלובין בריכוז קטלני של 71.3%. לדברי המומחה, ריכוז של 2.78 מ"ג לליטר ציאניד בדם, מעיד אף הוא על חשיפה לגזי שריפה (סעיף 25 לחוות הדעת).

    בסיכום חוות דעתו, מציין ד"ר אלמוג מספר מסקנות חשובות: משפרצה השריפה ברכב, בשילוב של אלכוהול בריכוז גבוה, יחד עם חד תחמוצת הפחמן ובמידה קטנה יותר גם הציאניד, פעלו בסינרגיה לדיכוי הפעילות המוחית של המנוח, עד כדי מוות. המומחה מציין כי לא הופתע מכך שבדו"ח שירותי הכבאות נכתב כי על פי מהלך השריפה המנוח יכול היה לצאת מהרכב אך לא יצא. לסברת המומחה, לא יכול היה המנוח להימלט מהרכב בגלל החשיפה הבו-זמנית לשילוב קטלני של חד תחמוצת הפחמן אלכוהול וציאניד.

    עוד ציין המומחה, בחוות דעתו, כי העובדה שבדמו של המנוח נמצא קרבוקסי-המוגלובין בריכוז של 71.3% מעידה על כך שנשרף בעודו בחיים ולא לאחר מותו.

     

  9. בחקירתו הנגדית, חזר ד"ר אלמוג על עיקרי חוות דעתו בצורה מקצועית ורהוטה. עדותו היתה ברורה, חד משמעית והעידה על מקצועיותו ועל ניסיונו הרב. כך למשל, העיד ד"ר אלמוג, כי מתוך ניסיונו הרב שנובע מעבודה בת 35 שנה במעבדה, ראה בעבר גם דגימות דם שהעידו על ריכוז של 250 מ"ג% עד 350 מ"ג% בדמם של נהגים שנתפסו נוהגים בשכרות, ואף רמה של 420 מ"ג % וכי ריכוז של 286 מ"ג% בנהג שיכור אינו נדיר (בעמ' 120 לפרוט' ש' 11-25).

    לאור עדותו הברורה של המומחה מטעם התובעים, אני דוחה את טענתו של ב"כ הנתבעת, כאילו הקביעה שאדם בעל ריכוז אלכוהול של 286 מ"ג% אינו מסוגל לנהוג לא היתה במחלוקת (בסעיף 2 לסיכומיו). המחלוקת היתה ברורה כל העת, המומחה מטעם התובעים סבר שאין שחר לטענת מומחה הנתבעת לפיה אדם כזה אינו מסוגל לנהוג, ואני מבכרת את חוות דעתו של ד"ר אלמוג על פני זו של ד"ר קוריצקי, באופן ברור.

     

  10. תחום ההתמחות של ד"ר אלמוג, מומחה התובעים הינו טוקסיקולוגיה. בתחום זה עסק שנים רבות, ובמסגרת עבודתו הוא עוסק עשרות שנים בבדיקות של נהיגה תחת השפעת סמים ואלכוהול אצל נהגים, בתחום הטוקסיקולוגיה המשפטית. אין ספק, אם כן, כי ניסיונו הרב של מומחה התובעים, ד"ר אלמוג, עולה על ניסיונו של ד"ר קוריצקי, ומומחיותו רלוונטיות יותר לנקודה שבמחלוקת.

     

  11. למעלה מהדרוש, אציין כי די לעיין בהכרעות דין בתיקים בהם מיוחסת לנהג עבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, על מנת להיווכח, שריכוז אלכוהול בדמם של נהגים עולה פעמים רבות על 286 מ"ר% ועל כן אין מדובר בריכוז אלכוהול שאינו מאפשר נהיגה.

     

    עדותו של נהג המונית

  12. בתיק המשטרה, שהוגש במלואו בהסכמה (ת/24), מצויה הודעתו של נהג המונית מר אלי סהר, שנסע בכביש בו אירעה התאונה, סמוך למועד התרחשותה (ת/33).

    בהודעתו, מסר סהר כי נהג מכיוון צומת כרכור לשער מנשה, והבחין משמאלו ברכב בצד הכביש, כאשר התקרב ראה אדם בכיסא הנהג כשראשו שמוט על החלון. לדבריו, עמד שם רכב נוסף עם אורות כבויים. כאשר חזר למקום התאונה לאחר מכן, הבחין ברכב שבו ראה את הנהג בוער.

     

  13. סהר זומן מטעם התובעים להעיד. בחקירתו, העיד כי בדרכו הלוך, היה עם שלושה נוסעים במונית, נוסעים קבועים אותם הסיע למקום עבודתם. כאשר ראה את הרכב עצר לידו לחצי דקה, לדבריו. באותן שניות ראה סהר, לדבריו, את הרכב שעצר מאחורי רכב המנוח, עוזב את המקום בנסיעה (בעמ' 24 – 25). סהר העיד כי ברכב המנוח היה המנוח לבדו, וכי ברכב האחר היו שניים, שני גברים לדבריו, שלא יצאו מהרכב, ועוד כשהיה במקום המשיכו בנסיעה.

    סהר לא ציין את שמות הנוסעים שהיו עמו ברכב, וציין כי המקום היה חשוך.

    איני סבורה כי עדותו של סהר סותרת באופן כלשהו, את סברת המשטרה בדבר אופן קרות התאונה, סברה הנתמכת גם בחוות דעתו של מר ויסמן, מומחה התובעים, ובממצאי רשות הכבאות.

     

  14. אין כל ראיה לכך שהרכב הנוסף שראה סהר קשור באופן כלשהו לרכב המנוח. בהחלט יתכן כי עצר בשול ללא כל קשר לרכב המנוח, או, כפי שסבר סהר עצמו, אולי עצר אותו רכב בשול על מנת לבדוק אם המנוח צריך עזרה, וכשראה את המונית קרבה אליו, המשיך בנסיעה. מכל מקום, סהר העיד כי עוד כשהיה במקום הבחין ברכב הנוסף עוזב את המקום, וכאשר הבחין בו היו יושביו בתוך הרכב. ברור, אם כן, כי טענה לפיה יושבי הרכב הנוסף מעורבים בדרך כלשהי בגרימת מותו של המנוח אינה מתקבלת על הדעת, שכן לו היו מציתים את רכבו, לפני שנסעו מהמקום, היה סהר מבחין בכך בעומדו ליד רכב המנוח.

    בנוסף, יש לזכור כי גם דו"ח נתיחת הגופה, וחוות דעתו של ד"ר אלמוג, מלמדים כי ממצאי הבדיקה הטוקסיקולוגית מוכיחים שהמנוח נשרף בעודו בחיים – דבר המחליש עד מאוד את האפשרות כי נרצח קודם לכן ע"י מאן דהוא, וגופתו נשרפה.

     

  15. מחקירתו של סהר עולה עוד, כי כאשר אמר שהרכב "לא נפגע בתאונה" התכוון למונח "תאונה" השגור בפי הדיוטות. העד העיד כי "האוטו לא היה פגוע" ולכן לא היתה התנגשות (בעמ' 32 ש' 29-31).

    הדברים שאמר סהר לחוקר מטעם חברת הביטוח, כאילו המנוח נרצח ביריות והוצאו מגופו קליעים, אין להם כל שחר, והם נסתרים מניה וביה מעיון בדו"ח הפתולוגי ובתיק המשטרה.

     

  16. טענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה לא הוכח כי התובע נהג ברכב, ויתכן כי הובא למקום, אין לה על מה שתסמוך, ואני דוחה אותה. העובדה שגופתו נמצאה כשהיא רוכנת כלפי המושב שליד הנהג אין בה כדי להוכיח כי ישב בכיסא הנוסע. יתרה מכך, אלי סהר, נהג המונית, אשר ראה אותו שניות לפני ההתקלחות העיד כי הוא בטוח שהיה לבדו ברכב, וישב בכיסא הנהג.

     

  17. הוכח, אם כן, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה משאיפת גזי שרפה, וכי נשרף בעודו בחיים. לא נמצאו על גופתו כל סימני אלימות או ירי. עוד הוכח, כי אדם עם ריכוז אלכוהול של 286 מ"ג % כמו זה שנמצא בדמו של המנוח, מסוגל לנהוג, אם כי כישורי הנהיגה שלו מוגבלים מאוד, ומעלים את הסיכון למעורבות בתאונה.

    אשר לנסיבות התאונה, מקובלים עלי ממצאי דו"ח הבוחן של משטרת ישראל, וחוות דעתו של מומחה התובעים, המהנדס ויסמן, מהם עולה כי התלקחות הרכב החלה במנוע, בשל התחממות שאירעה עקב נסיעה על הג'נט למשך 1.5 ק"מ.

     

  18. במהלך חקירתו הנגדית, נשאל המהנדס ויסמן, על פרק הזמן שחלף מאז הסתיימה הנסיעה על הג'נט ועד ההתלקחות, וחזר על עמדתו המקצועית ביחס לדרך האפשרית היחידה בה אירעה התאונה.

    הוכח, במידה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות, כיצד קרתה התאונה. אופן קרות התאונה כולל את ההשערה, המבוססת היטב על ממצאים במקום, והעדר ממצאים אחרים, כי התלקחות האש במנוע אירעה מיד בתום הנסיעה על הג'נט עקב התחממות, והתפשטה מאוחר יותר אל תוך הרכב. באותן דקות בהן האש החלה במנוע, הרכב עמד בשול הכביש, ואז כפי הנראה הבחין בו סהר נהג המונית, כשהאש עדיין לא חדרה אל גוף הרכב. עם זאת, אותן דקות בהן עמד הרכב בשול הכביש, אינן מלמדות על תום הנסיעה. המנוח לא הגיע ליעדו, אלא עצר בשול הכביש מחמת שכרותו, או מאחר שהרגיש כי אינו יכול לשלוט על הרכב, לאחר שנסע כברת דרך על הג'נט.

    הוכח כי מותו של המנוח נגרם עקב התלקחות הרכב, בשל רכיב החיוני לכושר נסיעתו, ועל כן מדובר בהתלקחות כמשמעה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד.

     

  19. לאור מכלול הראיות שעליהן עמדתי לעיל, אני קובעת כי עלה בידי התובעים להוכיח שמותו של המנוח נגרם בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק.

     

    הנזק

    מיהם התלויים במנוח? 

  20. התובעת 2 (להלן: "התובעת") היא אלמנתו של המנוח. התובעת והמנוח נישאו בשנת 2000.

    לבני הזוג לא היו ילדים.

    כל תקופת נישואיה היתה התובעת עקרת בית, וגם כיום אינה עובדת.

    על פי צו הירושה שהוצא אחר המנוח, התובעת אלמנתו, יורשת של מחצית מעיזבונו, וכל אחד מהוריו יורש רבע מעיזבונו (ת/29).

    התובעת אינה אזרחית ישראל, אלא תושבת הרשות הפלסטינאית.

    לטענת הורי המנוח, התובעים 3-4, היה המנוח מסייע להם בפרנסתם, והם היו תלויים בו.

     

  21. לטענת התובעת, מיד עם נישואיה למנוח, עברו להתגורר בבית נפרד. ההורים טוענים, לעומת זאת, כי המנוח והתובעת התגוררו עמם בביתם, וכי לא היה למנוח בית משלו.

     

  22. בין הצדדים התנהל הליך משפטי בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (ת"ע 18627-01-11 ואח'). במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, טענו ההורים כי המנוח הוריש את ביתו לאביו, ללמדנו, כי הבית היה בבעלותו. בצו הירושה (ת/29) נכתב כי חלקו של המנוח בדירה הידועה כגוש 8753 חלקה 6 בבאקה אלגרביה תירשם על שם אביו.

    בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, במסגרת אותו הליך, הצהירה התובעת (כאן) כי דירת המגורים בה התגוררה עם המנוח כבת רשות ללא תמורה הינה דירת אביו של המנוח ואין לה כל זכות בדירה. במסגרת אותו הסכם שילמו הוריו של המנוח לתובעת סך של 115,000 ₪.

    (ת/17).

     

  23. לטענת התובעת, נוהגים ההורים בחוסר תום לב כאשר בהליך בבית המשפט לענייני משפחה טענו שהמנוח הוריש את זכויותיו בדירת מגוריו לאביו, ובהליך זה, טוענים כי המנוח והתובעת התגוררו עמם באותו בית. לטענתה, לו היה ממש בטענה, לא היו ההורים משלמים לה 115,000 ₪ במסגרת הסכם הפשרה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה.

     

  24. הוכח כי המנוח נשא בתשלום הוצאות אחזקת ביתו (ת/7) וכי לאביו, היתה הוראת קבע לתשלום החובות לעירייה בגין ביתו שלו (בעמ' 111 ש' 27-35 ובעמ' 112).

     

  25. אביה של התובעת, רדא מוסטפא זבן (תצהירו סומן ת/35) העיד כי היה לה בית נפרד בו גרה עם המנוח, וכך היה מאז שהתחתנה. לדבריו, עוד כשבאו לבקש את ידה שאל אם יש לה בית, והשיבו שכן (בעמ' 53 לפרוט' ש' 28-36). האב העיד כי ביתם של בני הזוג לא היה צמוד לבית ההורים וכי רחוב הפריד ביניהם. מיד עם מות המנוח, עזבה האלמנה את הבית בו התגוררה עם המנוח, ולקחה עמה את מוצרי החשמל, הנדוניה שלה (בעמ' 54 לפרוט'). התובעת העידה אף היא כי לקחה את מיטלטליה מהבית לאחר מות המנוח (בעמ' 87 ש' 31-34).

    עדותה של התובעת ועדות אביה, היו מהימנות בעיני. העדויות נמסרו בצורה ברורה, ללא סתירות ביניהן, והן מתקבלות על הדעת.

     

  26. עדויותיהם של הורי המנוח, לעומת זאת, והעדים מטעמם, היו רצופות סתירות.

    כך למשל, דודתו של המנוח, העידה כי אחיה (אביו של המנוח) ומשפחתו התגוררו כל הזמן בבית שמתחת לביתו של מוסא (בנם), ודודו של המנוח, עלי קבוע (תצהירו ת/45) העיד אף הוא כי מעולם לא עזבו את הבית שלהם (בעמ' 134 ש' 25-35 ובעמ' 135 ש' 1-5), בעוד שאמו של המנוח העידה כי נתנו למוסא בנם שהתחתן לגור בבית הזה, ועברו לבית אחר שבנו, אותו לקח להם 10 שנים לבנות. האם העידה כי בניית הבית החדש לקחה כ- 10 שנים, ובנייתו החלה בשנת 1995 כשמוסא התחתן, כלומר הסתיימה בשנת 2005. עם זאת, בהמשך העידה כי כבר כשהמנוח התחתן עם אשתו הראשונה, סיהאם, התגוררו איתם בבית החדש. הטענה אינה מתקבלת על הדעת משום שהמנוח התחתן עם התובעת 2 בשנת 2000 (בעמ' 92 ש' 22-29, בעמ' 93 ש' 21-31 ועמ' 94 ש' 14-18).

    אביו של המנוח העיד כי התגוררו מתחת לביתו של מוסא רק כשהמנוח נפטר ואז חזרו לבית שלהם, וכי מאז ומתמיד הוא גר בבית שבו הוא גר היום (בעמ' 112 ש' 22 - 24).

    האם העידה עוד, כי התובעת היתה גרה עם הוריה, ומגיעה אליהם רק אחת לחצי שנה (בעמ' 98 ש' 28).

    הטענה נסתרת בעדותו של האב שהעיד כי היתה הולכת וחוזרת (בעמ' 115 ש' 1-6).

    עדויותיהם של ההורים, היו רצופות סתירות, כך גם עדויותיהם של הדוד הדודה ואחיו של המנוח, אשר כולם העידו כי המנוח והתובעת התגוררו עמם בבית, אך הגדרת הבית, ונסיבות בנייתו או המעבר אליו, היו שונות בכל אחת מהעדויות.

    איני מקבלת את עדויות עדי התובעים לפיהן המנוח ואשתו התגוררו עם הורי המנוח.

    טענת התובעת כי התגוררו בבית משלהם נתמכת גם בצו הירושה, ממנו עולה כי היו למנוח זכויות בבית המגורים שלו, אותן הוריש, לטענת הוריו, לאביו, ובהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה.

     

  27. בסיכומיהם, טוענים ההורים כי טענות התובעת אינן עולות בקנה אחד עם פסק הדין החלוט, שניתן בהסכמה, ובו הוסכם כי למנוח ולתובעת לא היו זכויות בדירה בה התגוררו או בקרקע עליה היא בנויה.

    איני מקבלת את הטענה. התובעת אינה חולקת על ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין, ואינה תוקפת אותן. התובעת אינה טוענת בהליך זה לזכויות במקרקעין, אלא שלטענתה העובדה שהיה צורך להגיע עימה להסכמות ביחס לדירה, תוך תשלום פיצוי בסך 115,000 ₪ מלמדת כי גרה בדירה נפרדת עם המנוח, וטענה זו אני מקבלת. יתרה מכך, אני סבורה כי צו הירושה מדבר בעד עצמו וממנו עולה כי למנוח היו זכויות בבית המגורים שלו, אותן הוריש לטענת ההורים לאביו. אם סברו ההורים כי למנוח היו זכויות בבית המגורים (גם אם לא זכויות במקרקעין הרשומות בטאבו), ברור כי לא התגורר בבית אביו, שכן לו היו בני הזוג מתגוררים עם הורי המנוח, לא היתה מתעוררת כל שאלה בדבר זכויות המנוח בבית.

     

  28. הוכח, אם כן, כי התובעת והמנוח התגוררו בבית נפרד, וכי המנוח הוא שנשא לבדו בהוצאות אחזקת הבית. אני דוחה את טענת ההורים כי התגורר עמם, וכי השתתף בהוצאות אחזקת ביתם.

     

  29. התובעת העידה כי המנוח היה המפרנס היחיד, ונהג להביא הביתה כסף מדי חודש, אותו היתה מחביאה בבית. הכסף אותו הביא המנוח היה משמש להם לצורך קניות של מוצרי מזון, תשלום חשבונות, ולצרכיה הפרטיים. עדותה לא נסתרה.

    לאור העובדה שהתובעת לא עבדה, ברור כי היתה תלויה במנוח לפרנסתה.

    עוד העידה התובעת כי אף שכיבד את הוריו, מעולם לא תמך בהם מבחינה כלכלית ולא נתן להם כסף. לדבריה, את כל הכספים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, ובמסגרת עבודתו בשוק, היה מוציא לכלכלת משק הבית שלהם. עדותה של התובעת מהימנה בעיני.

     

  30. לטענת אביו של המנוח, תמך בו המנוח בסכום של כ- 2,500 ₪ מדי חודש ושילם כ- 1,500 ₪ מדי חודש לאחזקת הבית.

    הטענה אינה מתקבלת על הדעת, ואני דוחה אותה.

    אביו של התובע עובד בעירית באקה אלגרביה החל משנת 1982 בשכר חודשי שנע בין 9,000 ₪ ל- 11,000 ₪ ובנוסף, הוא מקבל כל חודש קצבת נכות מעבודה בסכום של 1,900 ₪ (סעיפים כג'-כה' לתצהיר תשובות לשאלון).

    מעיון בדו"ח פעולות שבוצעו בחשבון הבנק של אבי המנוח, עולה כי בחשבונו תוכניות חסכון עם הוראות קבע חודשיות, וכי יש ברשותו פיקדון על סך 360,000 ₪.

    המנוח, לעומת זאת, התקיים מקצבת נכות בסכום של 3,700 ₪ ולטענת התובעים השתכר מעבודה לא מדווחת בשוק עוד כ- 4,000 ₪ - 5,000 ₪ - טענה בה אדון בהמשך. אף אם המנוח אכן השתכר כנטען, 7,700 ₪ מדי חודש, לא מתקבל על הדעת שאביו, שהשתכר מדי חודש כ- 12,000 ₪ ייעזר בו לפרנסתו או לכלכלת ביתו.

     

  31. יתר על כן, אף אם היה עולה בידי הורי המנוח להוכיח כי היה עוזר להם מדי פעם עזרה כספית מסוימת, לא היה בכך כדי להוכיח כי הינם תלויים, כמשמעות המונח בדיני הנזיקין. ראו לעניין זה ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון ביחס לילדים בגירים בע"א 8961/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה (14.6.17):

    "הלכה למעשה, ילד בוגר שרכש מקצוע והקים תא משפחתי משלו, כבר אינו נחשב "תלוי" בהוריו, גם אם הוא זוכה לסיוע כלכלי תדיר מצידם וגם אם הוא מתקשה "לגמור את החודש" אילולא אותה תמיכה. הקשר המשפחתי של הורה וילד הוא קשר דם שאין לו תאריך תפוגה, ברם, במישור המשפטי, קשר זה איננו מנביע תלות כלכלית שמכוחה זכאי הילד הבוגר להגיש -תביעה לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין. איני מתיימר ליתן ב"כלל אצבע" זה מענה לכל קשת האפשרויות והמצבים שהחיים מזמנים, אך דומה כי בתי המשפט מזהים "תלות" כאשר היא קיימת, ולא בכדי אין פסיקה עניפה בנושא זה.

    להבהרה: "תלות" איננה מותנית בקיומה של חובה חוקית של ההורה לתמוך בילד (עניין פליישר, בעמ' 626; עניין חונוביץ, בעמ' 421; עניין לינדורן, בעמ' 27). מצד שני, "תלות" לא מתמצה בסיוע כלכלי בפועל מצד ההורה. "תלות" היא מצב שבו הילד אינו עומד על רגליו מבחינה יכולתו הכלכלית בכוח או בפועל, ופרנסתו מוטלת (רובה או כולה) על כתפי ההורה."

     

    הדברים הם בבחינת קל וחומר במקרה הנדון, בו אביו של המנוח משתכר משכורת גבוהה באופן משמעותי מזו שהשתכר המנוח, ולא הוכח כי היה תלוי במנוח לפרנסתו.

     

    בסיס השכר של המנוח

  32. אין חולק כי המנוח קיבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות מעבודה בסך של 3,704 ₪ נטו לחודש (ראו תעודת עובד ציבור-סומנה כמוצג ת/6). לטענת התובעים, למנוח היתה הכנסה נוספת בלתי מדווחת מעבודתו כירקן בחנות ירקות בשוק חדרה.

     

  33. הלכה פסוקה היא, כי גם הכנסות שלא דווחו לרשויות המס יובאו בחשבון בחישוב הפסדיו של הנפגע למרות שלא נמסר לגביהן דיווח (ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נד (3) 489). עם זאת, על הטוען להכנסה לא מדווחת מוטל נטל כבד להוכיח את טענותיו.

    אף שבמקרה הנדון לא מדובר על עצמאי שהצהיר בדו"חות לרשויות המס על הכנסה נמוכה מכפי שהיתה לו, גם כאן, הנטל המוטל על התובעים להוכיח הכנסה לא מדווחת, הינו נטל מוגבר.

    עם זאת, לאחר שמיעת הראיות, מצאתי כי התובעים עמדו בנטל להוכיח כי המנוח עבד, באופן לא מדווח, בשוק העירוני.

     

  34. להוכחת הטענה, זימנו התובעים 3-4 לעדות את משה סאסי (להלן: "מוסא") שעל פי הטענה היה הבעלים של החנות והעסיק את המנוח, הוא ואביו המנוח לפניו.

    בתחילת חקירתו הנגדית של מוסא, התבקש על ידי ב"כ הנתבעת למסור את שמו המלא ומספר תעודת הזהות שלו, למקרה שיהיה בעדותו מידע שיחייב העברתו לרשויות.

    בכך, ביקש ב"כ הנתבעת להזהירו, כי הוא עלול למצוא עצמו נחקר בחשד להעסקת עובדים באופן בלתי חוקי. על רקע אזהרה זו, התרשמתי כי מוסא נרתע מלמסור פרטים מלאים ומדויקים אודות העסקת המנוח, זהות מעסיקו, היקף עבודתו וגובה שכרו.

    מוסא אמנם הכחיש שהעסיק את המנוח בעצמו (עמ'38, ש'19-22 לפרוטוקול), ואף טען שלא הכיר אותו אלא רק את אבא שלו (עמ'39, ש'4-5), אך בחלקים אחרים בעדותו אישר כי המנוח עבד בשוק בסבלות, בין אצל אביו של מוסא, ובין אצל אחרים "שעה או שעתיים בשביל גרושים, בשביל לשתות בירה" (עמ'38, ש'21 ).

    מוסא העיד כי אינו יודע ממתי המנוח התחיל לעבוד אצלם (עמ'39, ש'2-3) או כמה שילם לו אביו (עמ'38, ש' 26-27 וש' 32-33 ועמ'42) אך העריך כי אביו שילם לו בין 5 -10 ₪ עבור עבודה של 10 עד 20 דקות כל פעם (עמ' 40, ש'1- 2 וש' 29- 33). מוסא אישור עוד כי גם כיום, הוא בעצמו כבעלים של הבסטה לאחר פטירת אביו, נוהג להיעזר בשירותם של סבלנים בדומה למנוח אז, מבלי לדווח על עבודתם לרשויות (עמ'41, ש'7- 17).

     

  35. בתמיכה לטענה בדבר עבודת המנוח בשוק, הוגשו תצהירים מטעם עדים נוספים.

    דודו של המנוח, עלי קבועה, הצהיר כי המנוח התחיל לעבוד בשוק שבועיים לאחר הפיגוע שהיה בשוק ביום 26.10.2005. וטען שהוא עצמו עבד בבסטה סמוכה והשתכר סך של 1,400 ₪ לשבוע.

    דודתו של המנוח, פאטמה, העידה כי היתה קונה פעם פעמיים באותה בסטה בשוק וראתה אותו עובד שם.

    גיסו של המנוח, עארף נבארי, הנשוי לאחותו של המנוח, הצהיר כי ראה את המנוח עובד בשוק וטען כי המנוח מסר לו כי הוא משתכר מעל 1,000 ₪. בעדותו, הבהיר כי הכוונה לסכום שבועי ולא חודשי (עמ' 61, ש'31- 33 ועמ'64).

    גם אחיו של המנוח, עלי אלעודאת, הצהיר כי המנוח עבד אצל משה בשוק חדרה ונהג להביא בכל שבוע ירקות ופירות בקרטונים. בעדותו הוסיף כי המנוח השתכר סך של 1,200 עד 1,400 ₪ לשבוע (עמ'71, ש'13- 14).

     

  36. בתצהיר האלמנה הראשון מיום 13.11.10, טענה כי המנוח השתכר בממוצע סך של 2,800 ₪ לחודש ולכן הכנסתו החודשית הממוצעת בצירוף קצבת הנכות, עמדה על 6,600 ₪ (סעיף 9). לעומת זאת, בתחשיב הנזק שהוגש מטעמה, טענה האלמנה כי הכנסתו החודשית עמדה על סך של 8,800 ₪ מבלי לפרט איך הגיעה לסכום זה וזאת בשים לב לכך שחזרה על טענתה לפיה הוא השתכר מעבודתו בשוק סך של 2,800 ₪ לחודש, בנוסף לקצבת הנכות.

    אביו של המנוח, טען בתצהירו מיום 21.11.12 (סעיף 3.1) כי המנוח השתכר סך של 1,200 ₪ לשבוע ואף טען כי הוא היה ראה במו עיניו והיה נוכח כמעט בכל ימי השישי בהם מעבידו בשוק נתן את הסכום השבועי.

    ביום 8.9.14, הגישה האלמנה תצהיר משלים מטעמה, בהתאם להחלטת כב' השופט וגנר מיום 27.4.14, במסגרתו, טענה לראשונה, בדומה לטענת תובע 4, כי המנוח השתכר מעבודתו בשוק סך של 1,200 ש"ל לשבוע. כך שלטענתה, עמדה הכנסתו החודשית הממוצעת על סך 8,800 ₪.

    כפי שניתן לראות, גרסתה המאוחר זו של האלמנה, נולדה רק בעקבות טענת תובע 4. על כן, אני מבכרת את גרסתה הראשונה בדבר גובה הכנסתו הלא מדווחת מעבודתו, על פני גרסתה המאוחרת.

     

  37. עדויותיהם של בני המשפחה נתמכות בעדותו של מוסא, שהינו עד שאינו מעוניין בתוצאות ההליך, ואף חשש להעיד כי המנוח הועסק על ידיו, משום שחשש כי תוגש נגדו תלונה לרשויות המס. חרף חששו זה, לא הכחיש מוסא שהמנוח הועסק על ידי אביו המנוח ועל ידיו, בשוק, אך כאמור טען כי המנוח השתכר סכומים נמוכים. ברור, כי אלמלא היה ממש בטענה שהמנוח עבד בשוק, היה מוסא מכחיש את הטענה נמרצות, ולא כך עשה.

     

  38. לאור מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניי ובהיעדר נתונים מדויקים לקביעת גובה שכרו מעבודתו המוכחת בשוק, אני קובעת כי הכנסת המנוח מעבודה בשוק, היתה בסכום של כ- 2,300 ₪ לחודש. סכום זה מתיישב עם גרסתה הראשונה של התובעת, אלמנתו, ועם עדותו של מוסא אודות היקף עבודתו המצומצם של המנוח ושכרו הנמוך.

     

  39. לפיכך, אני מעמידה את בסיס שכרו של המנוח על סך של 6,000 ₪ מעוגל נטו לחודש. סכום זה, כשהוא משוערך להיום מסתכם ב- 6,500 ₪ במעוגל.

     

    שיעור ההיוון לעתיד

  40. לטענת התובעים, יש לחשב את נזקם לעתיד באופן שיהוון על פי ריבית בשיעור של 2%.

    נושא שיעור ריבית ההיוון מונח בימים אלה לפתחו של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' פלוני, שהדיון בו, לעניין שיעור ריבית ההיוון, אוחד עם ע"א 4268/17.

     

  41. בתאריך 1.10.17 נכנס לתוקפו התיקון לתקנות הביטוח הלאומי (היוון) תשל"ח – 1978 (להלן:"תקנות ההיוון"), כך ששיעור ריבית ההיוון, הקבוע בתקנה 15(1) הועמד על 2% במקום 3% כפי שהיה עד אותו מועד (תקנות הביטוח הלאומי (היוון)(תיקון) התשע"ו – 2016).

     

  42. עם כניסתו לתוקף של התיקון לתקנות ההיוון, התעוררה השאלה האם יש להמשיך ולחשב את נזקו של הנפגע, כנהוג עד כה, על פי טבלאות היוון של 3% ריבית, או שמא יש מקום להשוות את ריבית ההיוון לפיה מחושב הנזק, לזו שנקבעה בתקנות ההיוון. השאלה מתעוררת ביתר שאת, בתביעות נפגעי עבודה, בהן יש לנכות מסכום הנזק את סכום קצבאות המל"ל שלהן יהיה זכאי הנפגע בעתיד, כאשר הן מהוונות על פי תקנות ההיוון, היינו לפי ריבית בשיעור 2%. פסיקת הערכאות הדיוניות בנושא אינה אחידה.

     

  43. התובעים מפנים, בין היתר לפסק דינה של כב' השופטת טולקובסקי בת"א (מחוזי מרכז) 53580-05-12 פלוני (קטין) נ' שירותי בריאות כללית (15.3.18).

    באותו מקרה, נימק בית המשפט את החלטתו, לאחר שסקר בהרחבה את ההלכה הנהוגה עד כה, ואת הראיות שהוגשו מטעם בעלי הדין, והגיע למסקנה כי השיקול של שמירה על אחידות וקיומו של מתאם בין שיעור הריבית לחישוב הפיצויים לשיעור הריבית לפיהן מהוונות קצבאות המל"ל, היווה נימוק מרכזי לקביעת שיעור ההיוון, כפי שנפסק בהלכת זדה (ע"א 469/74 יפה גילה וענבל זדה נ' מרדכי בכר (2.9.75)) ומאוחר יותר בהלכת סעדה (ע"א 836/76 אליהו סעדה ואח' נ' משה חמדי ואח' (1979)).

     

    עוד קבע בית המשפט המחוזי באותו עניין, כי לאחר שבחן את חוות דעת המומחים, שוכנע כי בתנאים השוררים במשק מזה תקופה, לא יהא זה סביר להניח שהתובעים יוכלו להפיק תשואה בשיעור של 3% על השקעה סולידית שתבטיח כי ייוותר בידי הקטין סכום פיצויים אשר יהיה בו ובפירותיו כדי להבטיח את כיסוי נזקיו.

     

  44. לאחרונה, נדרשתי לסוגיה זו, ודנתי בה בהרחבה בפסק הדין בת"א 45006-01-12.

    באותו פסק דין קבעתי כי לטעמי, החל מהמועד בו נכנס לתוקפו התיקון לתקנות ההיוון, די בכך ששונה שיעור הריבית לצורך היוון קצבאות המל"ל, על מנת לקבוע כי בתביעות של נפגעי תאונות עבודה, בהן על בית המשפט לנכות מסכום הנזק את קצבאות המל"ל העתידות להשתלם לנפגע, יש לערוך גם את חישוב נזקו של הנפגע על בסיס הריבית שנקבעה התקנות ההיוון, העומדת כיום על 2% - זאת אף אם לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הוכחת שיעור התשואה המקובלת כיום בשוק על השקעות.

    לטעמי, העמדת שיעור ריבית ההיוון בחישוב הנזק על 2%, בתביעות נפגעי עבודה, בהן יש לנכות מהנזק את גמלאות המל"ל המהוונות, אינה מהווה שינוי להלכת זדה, אלא דווקא יישום שלה.

     

  45. עם זאת, במקרה הנדון, אין מדובר בתאונת עבודה, והתובעים אינם מקבלים קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. במקרה כזה, כאשר בית המשפט אינו נדרש לנכות קצבאות מל"ל מהוונות, על פי ריבית בשיעור 2%, לא קם הצורך לאזן את המשוואה באמצעות היוון נזקי הנפגע על פי ריבית בשיעור 2%.

     

  46. בפסק הדין בעניין חיימס ( ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון פ"ד נא(1) 529 (1997)) נדחתה הטענה בדבר הצורך בשינוי ריבית ההיוון, בנימוק שהמערער לא עמד בנטל להוכיח כי הניזוק אינו יכול להשקיע את סכום הפיצויים בהשקעה נזילה, בסיכון נמוך, המניבה שיעור תשואה ריאלי של 3% לשנה לאורך זמן. בעניין חיימס הבהיר בית המשפט העליון, פעם נוספת, כי בחירת שיעור ריבית זהה לזה המשמש להיוון קצבאות המוסד לביטוח לאומי נועד למנוע עיוות בפיצוי שעלול להיווצר מקום שמסכום הפיצוי ינוכו גמלאות המוסד.

    מהלכת חיימס עולה, אם כן, כי כאשר אין מנכים קצבאות מל"ל עתידיות מהנזק, אין מקום לערוך את חישוב הנזק לעתיד על פי ריבית של 2%, אלא אם הוכיח התובע, בראיות, כי אינו יכול להשקיע את הכסף בהשקעה נזילה שתניב לו ריבית בשיעור של 3%.

    במקרה הנדון, הטענה לא נטענה וממילא לא הובאה כל חוות דעת מקצועית להוכחתה.

     

  47. לסיכום הנקודה, מצאתי לדחות את טענת התובעים בנדון, ולערוך את חישוב הנזק לעתיד על פי ריבית היוון בשיעור של 3%.

     

    היחס בין שתי התביעות

  48. בעלי הדין טענו בסיכומיהם בהרחבה אודות היחס בין תביעת העזבון לתביעת התלויים.

    על פי ההלכה הנוהגת כיום, כפי שנקבעה בפסקי הדין בעניין דוביצקי (ע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ' רזקאללה (1.6.2008) ובעניין צור (ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור ( 10.8.2006)), תביעת העיזבון ותביעת התלויים הינן תביעות עצמאיות, והניכוי או הקיזוז מבוצע רק ביחס לראשי נזק שיש ביניהם חפיפה, לאמור אובדן השתכרות בשנים האבודות בתביעת העיזבון מול הפסדי תמיכת המנוח בשנים האבודות בתביעת התלויים. ראשי הנזק שאינם במתחם החפיפה יפסקו לעיזבון או לתלויים, בהתאם לראש הנזק.

     

  49. נתונים רלבנטיים לצורך חישוב הנזק:

    תאריך הלידה של המנוח: 14.09.1975.

    מועד התאונה: 16.12.09 (בן 34.25 במותו).

    מועד יציאה לפנסיה: 14.09.2042.

    תוחלת החיים של המנוח: עד 14.03.2053 (77.5 שנה).

    תאריך הלידה של האלמנה: 21.09.1974.

    תוחלת החיים של האלמנה: 21.03.2050 (75.5 שנה לתושבת הרשות הפלסטינית).

    תאריך הלידה של האב: 15.1.1952, תוחלת חייו: 15.7.2029 (77.5 שנה לגבר ערבי)

    תאריך הלידה של האם: 21.1.1951, תוחלת חייה: 21.1.2033 (82 שנה לאישה ערבייה).

    בסיס השכר של המנוח: 6,500 ₪.

    קופה משותפת: 6,500 ₪ (אין לאלמנה הכנסות).

     

    חישוב תביעת העיזבון

  50. ראשי הנזק הרלוונטיים לתביעת עיזבון: הפסד השתכרות "בשנים האבודות"; הוצאות קבורה ולוויה ונזק לא ממוני.

     

    הפסד השתכרות ב"שנים האבודות":

  51. תקופה ראשונה- ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין- 108 חודשים:

    4 ידות (המנוח, האלמנה, משק הבית וידת החיסכון), שווי ידה: 6,500 ₪/4= 1,625 ₪, הפסד חודשי- 4,875 ₪* 108 חודש= 526,500 ש"ח ובצירוף ריבית מאמצע התקופה- 548,000 ₪.

     

    תקופה שנייה- ממועד פסק הדין ועד ליציאה לפנסיה- 285 חודשים :

    4,875* מקדם היוון ל-285 חודשים (203.6589) = 992,837 ₪.

     

    תקופה שלישית: ממועד הפנסיה ועד תום תוחלת החיים- 126 חודשים:

    קופה משותפת- 3,800 ₪ (קצבת נכות עתידית), שווי ידה: 3,800 ₪/4=950 ₪, הפסד חודשי- 2,850 ש"ח* מקדם היוון ל-126 חודש*מקדם היוון כפול (0.4919)= 151,364 ₪

     

    בסה"כ- 1,692,201 ₪.

     

    הוצאות קבורה ואבלות

  52. הוצאות הקבורה שניתן לפסוק לעיזבון, כוללות הוצאות נסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה (סעיף 19 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). סעיף 81 (2) בפקודה מונע הבאתו בחשבון של "סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת". לפיכך, הוצאות האבלות בגין מזון וסידורי ההלוויה, אינן בנות פיצוי.

    התובעים לא הגישו ראיות על הוצאות קבורה ומדובר בנזק מיוחד הדורש הוכחה, אך בהתאם לפסיקה רשאי בית המשפט לאמוד הוצאות אלה בדרך של אומדן כללי (תא (מחוזי-ים) 2265/08 עזבון המנוח זהר דפן נ' המאגר חברה לביטוח בע"מ ( 20.1.10) ו-ת"א (מחוזי חי') 420/04 עזבון המנוחה אבראהים עבדאללה אבו סמרה ז"ל נ' מדינת ישראל (31.3.2011)].

    על כן, אני פוסקת סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪.

     

    כאב וסבל

  53. על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, יורשי המנוח זכאים לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני עקב פטירת המנוח בתאונת הדרכים בשיעור 25% מכלל "הסכום המקסימלי" כמשמעותו בסעיף 4 (ב) לחוק בצירוף הצמדה וריבית מיום התאונה ועד היום, ובסך הכל - 48,762 ₪.

     

    חישוב תביעת התלויים

    "אובדן תמיכה"

  54. חישוב אובדן התמיכה, יערך באופן הבא:

    תקופה ראשונה- ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין- 108 חודשים:

    3 ידות (המנוח, האלמנה ומשק הבית המשותף), שווי ידה: 6,500 ₪/3= 2,167 ₪, הפסד חודשי- 4,333 ₪* 108 חודש= 467,964 ש"ח ובצירוף ריבית מאמצע התקופה- 489,592 ₪.

     

    תקופה שנייה- ממועד פסק הדין ועד ליציאה לפנסיה- 285 חודשים :

     4,333 ₪* מקדם היוון ל-285 חודשים (203.6589)= 882,454 ₪.

     

    תקופה שלישית: ממועד הפרישה לפנסיה ועד תום תוחלת החיים של האלמנה- 90חודשים:

    קופה משותפת- 3,800 ₪ (קצבת נכות עתידית), שווי ידה: 3,800 ₪/3=1,267 ₪, הפסד חודשי- 2,533 ש"ח* מקדם היוון ל-90חודש (80.5038)*מקדם היוון כפול (0.4919)= 100,306 ₪.

    בסה"כ-1,472,352 ₪.

     

    אובדן שירותי בעל

  55. על פי ההלכה, פיצוי בגין ראש נזק זה נועד לכסות נזק ממוני של הוצאות עזרה במשק הבית ובטיפול בילדים אשר ניתן בעבר ע"י המנוח ושעתה על התלויים לממנן. עוד נפסק כי "אין מפצים במסגרת ראש הנזק הממוני של אבדן שירותי אם ואב אלא משהוכח קיומו" (ע"א 9788/07 עיזבון מרמש נ' שלזינגר, 30.5.10).

     

  56. לטענת האלמנה, המנוח כאיש מסור ונאמן, דאג לה וסיפק לה כל צרכיה מבחינת אחזקת הבית, קניות, נסיעות וליווי לאירועים וכל צורך אחר שהיא נזקקה לו לרבות יחסי אישות ככל בעל ואישה. לפיכך, היא מבקשת לחשב את אובדן שירותי המנוח כבעל בסך של 2,500 ₪ לעבר (2,500 ₪* 103 חודשים= 257,500 ₪) וסך של 2,000 ₪ לעתיד לעד לתום תוחלת חייו בגיל 80 שנה- 617,280 ₪ ובסה"כ 874,780 ₪.

     

  57. מנגד, טענה הנתבעת כי המנוח לא הותיר תלויים ועל כן אין עילת תביעה בגין אובדן שירותים. עוד מוסיפה הנתבעת כי המנוח והאלמנה לא חיו כבני זוג במשמעות המקובלת של חיי משפחה שכן האלמנה לכל אורך תקופת נישואיה למנוח, התגוררה בכפרה שבתחום הרשות הפלסטינית ולא היה לה היתר כניסה לישראל, מלבד שני היתרי כניסה זמניים, האחד לתקופה של 3 חודשים והשני לתקופה של 9 חודשים. כך שהיא לא ניהלה עם המנוח משק בית משותף ולא היתה תלויה בו ומכאן שמהנוח לא סיפק לאלמנה שירותים כלשהם עד למותו, הן לעניין המשימות המוטלות על בן זוג בשגרת היומיום והן לעניין חיי האישות.

     

  58. כפי שקבעתי, במפורט דלעיל, הוכח שהמנוח והאלמנה התגוררו לבד בביתם הנפרד. על כן, גם אם למנוח הייתה נכות, בגינה קיבל קצבת נכות מעבודה מהמוסד לביטוח לאומי, עדיין אין לשלול את קיומה של עזרה לאלמנתו.

    לכן, פטירת המנוח גרמה ותגרום בעתיד לאלמנה אובדן שירותי בעל. במקרה הנדון, אין אפשרות לקבוע, במדויק, את שיעור התמיכה ואורך תקופת התלות, על כן יש לפסוק פיצוי על דרך האומדן (רע"א 975/16 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח (4.5.16)).

    הפיצוי הינו בגין אבדן "שירותי בעל" בלבד (בשונה מ"שירותי אב ובעל") ויש לכך השלכה על גובה הפיצוי (ראו ע"א 4574/11 עיזבון יורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ).

    לפיכך, בהתחשב בהיקף וטיב התלות המשפחתית, אורך תקופת התלות האפשרית במנוח וגילם של המנוח והאלמנה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 80,000 ₪.

     

    ניכוי תגמולי מל"ל

  59. לטענת הנתבעת מכל סכום המגיע לאלמנה, יש לנכות סך של 56,770 ₪ בהתאם לחוות הדעת האקטוארית של שי ספיר שהוגשה מטעמה, בגין מענק שאירים שהאלמנה היתה זכאית לקבל מן המוסד לביטוח לאומי, אילו פנתה וקיבלה אישרת שהייה כחוק בישראל. לטענת הנתבעת האלמנה מעולם לא פעלה לקבל מעמד חוקי כלשהו במדינת ישראל, אף שלשיטתה היתה זכאית לאיחוד משפחות ובכך הפרה את חובתה לעשות להטבת נזקיה.

     

  60. פסק הדין שהנתבעת צירפה לסיכומיה, לכאורה בכדי להפריך את טענת האלמנה לפיה הגישה בקשה לאיחוד משפחות, ניתן ביום 28.9.04, בעוד שהמסמכים שצורפו לתצהיר האלמנה בעניין זה (נספחים ת/5), מתייחסים לתקופה מאוחרת יותרת. העתירה המינהלית שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהלים בחיפה (עת"מ 496/08) וההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, קיבל תוקף של פסק דין ביום 17.6.08 וגם תשובות מינהל האוכלוסין במשרד הפנים לבקשה לאיחוד משפחות ניתנו ביום 26.8.08 וביום 12.1.09 ולפיהן הבקשה לאיחוד משפחות הוגשה לבדיקה ע"פ הנוהל המדורג, אך ההליך לא הושלם ונקטע באיבו עם מות המנוח בתאונת הדרכים ביום 16.12.09.

     

  61. מכאן שהאלמנה פעלה, עם המנוח, על מנת להסדיר את מעמדה במדינת ישראל לקראת קבלת אזרחות מלאה אך מסיבות שאינן תלויות בה, ההליך לא הושלם וגם לא יושלם שכן הבקשה לאיחוד המשפחות הוגשה מכוח נישואיה למנוח בהיותו אזרח ישראלי.

    בנסיבות אלה, גם אם האלמנה היתה פונה בתביעה למוסד לביטוח לאומי, היא לא היתה זכאית לקבלת מעמק שאירים. מכאן, שלא קיים חשש לפיצוי יתר והנתבעת אינה עומדת בפני הסיכון שהמוסד לביטוח לאומי יחזור אליה בעתיד בתביעת השבה, ככל שהאלמנה תפנה לקבלת מענק שאירים בעתיד. האלמנה אינה זכאית מלכתחילה לתשלום מענק שאירים מהמל"ל וממילא תביעתה, ככל שתוגש, תידחה.

    שתי הנמקות ניתנו לניכויי המל"ל, כפי שהובאו על ידי בית המשפט העליון:

    "כלל זה של ניכוי אינו מפורש בחוק, אך הוכר בפסיקה, והוא נועד להגשים שתי מטרות: האחת, מניעת מצב שבו יזכה הניזוק שנזקו הופחת בסכום הגימלאות שקיבל ושעתיד הוא לקבל, בפיצוי-יתר – מהמוסד לביטוח לאומי ומן המזיק גם יחד; האחרת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחבות-יתר – הן לניזוק, במסגרת תביעת הפיצויים, הן למוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעת ההשבה"

     

    (ע"א 3097/02 שביט מלמד נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח (5), 511, בעמ' 516; (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997)).

     

    הנטל להוכיח את הניכוי מוטל על הנתבעת, ולא די בטענה סתמית לפיה האלמנה עשויה היתה לקבל מענק שאירים אילו פנתה וקיבלה אשרת שהיה כחוק בישראל בכדי להצדיק הניכוי.

     

  62. על כן, אני קובעת כי האלמנה לא הפרה את חובתה להקטנת או הטבת נזקיה. לפיכך, אין מקום לבצע ניכוי רעיוני של מענק השאירים, כבקשת הנתבעת.

     

    לסיכום

  63. תביעת התלויים מסתכמת ב- 1,552,352 ₪ (אובדן תמיכה +אובדן שירותי בעל) סכום זה ישולם במלואו לאלמנה.

    תביעת העיזבון מורכבת מפיצוי בגין השנים האבודות, לאחר ניכוי תחום החפיפה בגין אובדן תמיכה- 219,849 ₪, נזק לא ממוני-48,762 ₪, והוצאות אבל וקבורה- 10,000 ₪.

    בסה"כ - 278,611 ₪.

    סכום זה ישולם לתובעים 2, 3 ו-4 לפי חלקם בירושה (האלמנה מחצית ושני ההורים , התובעים 3 ו-4, רבע כל אחד).

     

  64. לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעת 2 (האלמנה) סך של 1,691,658 ₪ (תביעת התלויים ומחצית תביעת העיזבון) ולכל אחד מהתובעים 3 ו-4 (ההורים)- סך של 69,653 ₪.

    כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 13% בצירוף מע"מ, החזר האגרה ששולמה עם הגשת התביעה ושכרם של כל המומחים מטעמם.

    הסכומים ישולמו תוך 30 יום ממועד פסק הדין.

     

    ניתן היום, י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ