תביעה בגין נזק שנגרם לרכב התובעת מחפץ שנפל עליו עת חנה ביום 20.7.18 ליד בנין שבו ביצעה הנתבעת עבודות שיפוץ, ברחוב יואב 14 ברמת גן.
בכתב התביעה נטען כי בזמן שחנה הרכב כדין ליד הבנין נפלה על הרכב רפסודה מעץ אשר עפה מהבנין והרכב ניזוק עקב הנפילה. היא טענה כי בנסיבות המקרה יש להחיל את כלל הדבר מדבר בעד עצמו.
הנתבעת הכחישה את האירוע בכללותו. היא טענה כי לא דווח לה על המקרה ולא ניתנה לה הודעה על כך, לא בזמן אמת ולא בסמוך לו. עוד טענה כי פעלה בהתאם לכללי הבטיחות ולכל דין וכי רכב התובעת עמד במקום אסור לחניה ו/או בניגוד לחוק.
על האירוע סיפר מר שי משעניה, המחזיק ברכב:
יש לי מספרה, שמעתי בום באמצע העבודה, יצאתי עם המספרים והמסרק מהמספרה, וראיתי ממש משהו על הגג שלי ועוד משהו נפל על הרכב מהבניין. הסתכלתי למעלה, הייתה רוח חזקה מאד, ומנהל העבודה של הבניין גם כן היה בהלם ממה שהוא ראה, הוא אמר שמזל שלא נהרג מישהו. הוא ירד ונתן לי הפרטים של שוש, והעברתי לה את כל הפרטים של מה שקרה.
ש.הפנית לתמונות שצולמו מיד לאחר מכן. היה שלט סכנה כאן בונים או שאסור לחנות, היה משהו כזה?
ת.לא, חנו שם רכבים, לפני ואחרי. אני לא היחיד שחניתי שם. זה צמוד למספרה שלי, אני מכיר את המדרכה משני הצדדים והכל.
ש.פעם ראשונה שאתה מחנה במקום הזה?
ת.לא, רכבים מחנים שם. הייתה רוח, משטח העץ, לא יודע באיזה קומה, מהרוח עף על הרכב שלי ונפל על הגג. היו עדים וראו הכל.
מטעם הנתבעת נחקרה בחקירה שכנגד גב' שוש צאיג, אשר חתומה על תצהיר האימות לכתב ההגנה ולעדותה אתייחס בהמשך.
בדיון הוצגו תמונות של רכב התובעת שצולמו לאחר המקרה והוא נראה חונה סמוך לבניין שבו מבוצעות עבודות בניה. על גג רכב התובעת רואים שברי קורת עץ וכך עיקום נרחב של גג הרכב. עדותו של מר משעניה לא נסתרה, והתמונות מחזקות בבירור את גרסתו ואת המסקנה כי אופי הנזק אכן תואם נפילת חפץ על גג הרכב מלמעלה.
סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) "מעביר את נטל השכנוע, בנוסף לנטל המשני של הבאת הראיות" (רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו) (21.05.2018), פסקה 13). הוא מציב שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם "קמה חזקה לפיה הנתבע התרשל והתרשלותו היא שגרמה לנזק, הווה אומר, חזקה שישנו גם קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם" (ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עיריית טבריה (פורסם בנבו) (25.10.2018), פסקה 42), ועל כן, מועבר הנטל לנתבע לסתור את החזקה האמורה ולהוכיח שלא הייתה התרשלות שיחוב בגינה וכי אין קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק שנגרם לתובע. במקרה שכזה, "כשהנסיבות הממשיות של האירוע אינן ידועות, מוטלת על שכם הנתבע – עליו הוטל נטל השכנוע – משימה קשה, ויכול "שהוא יצא חייב במשפט בלי שתפורט הטעות שבהתנהגותו. במילים אחרות, הוא יחויב בלי שתפורש ההפרה של חובת הזהירות מצדו" (רע"א 7699/12 המרכז הרפואי א.ג.מ מדיקל סנטר באר שבע נ' מישל אלפסי (פורסם בנבו) (13.11.2012), פסקה 8).
עם זאת, נטל השכנוע לעניין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע ועליו להרימו על פי המבחן של עודף ההסתברויות (ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט (1) 045 (1995), בעמ' 76 ז'; ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229, בעמ' 262 ד).
ביחס לתנאי הראשון, שלפיו לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לאירוע שגרם לנזק, נקבע בפסיקה כי חוסר הידיעה נוגע לנסיבות הממשיות שהביאו לנזק וכי נקודת הזמן הקובעת לצורך הידיעה הוא מועד קרות האירוע (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1) 153 (1988), בעמ' 157).
בנסיבות מקרה זה, אין ספק כי למר משעניה לא היתה יכולת לדעת במועד האירוע מה גרם לנפילת משטח העץ על הרכב, להבדיל מזיהוי מקור הנפילה. ההודעה בכתב על המקרה ניתנה לתובעת יומיים לאחר מכן ונכתבו בה פרטי הנתבעת שביצעה עבודתו במקום והטלפון שלה. הנתבעת לא מכחישה כי העבודות בוצעו על ידה בבניין שלידו חנה רכב התובעת. סמיכות מתן ההודעה בצירוף התמונות מבססים את הקשר הסיבתי בין נפילת החפץ לבין הנזק.
לצורך הוכחת תנאי "השליטה בנכס" בהתאם לסעיף 41 לפקודה לא נדרשת הוכחת שליטה רצופה ובלעדית, אלא שליטה אפקטיבית והמבחן אינו טכני פורמאלי אלא ענייני מעשי הבוחן את זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס והאם זו מעידה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. נקבע כי ככל שהתשובה לשאלה זו – על פי מאזן ההסתברויות – הינה בחיוב, ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס. כמו כן, נקבע כי המדובר בשליטה במובן זה שאין לייחס לגורם אחר זולת הנתבע התערבות פעילה בנכס בזמן האירוע באופן שהיה יכול לגרום או לתרום להתרחשותו של האירוע (עניין ישראליפט).
במקרה זה איו חולק כי הנתבעת היא שביצעה את עבודות הבניה בבניין והיתה בעלת השליטה המעשית והאפקטיבית בכל הקשור לעבודות אלו כאשר זו משתרעת גם על המעטפת החיצונית של הפיגומים העוטפים את הבניין. לא הוכח כי לגורם אחר היתה שליטה או התערבות פעילה אחרת.
באשר לתנאי השלישי, אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.
תנאי זה מתקיים מקום בו מוכיחה ההסתברות הכללית כי במרבית המקרים התוצאה שנגרמה באה בשל רשלנות. משמעות התנאי השלישי היא שנטל השכנוע עובר לנתבע והוא חייב להוכיח כי נהג בזהירות סבירה או שאין קשר בין התנהגותו לבין הנזק. אין בהעלאת ספק סביר בלבד כדי לפטור אותו מאחריות אלא עליו לשכנע את בית המשפט בעודף הסתברות כי במקרה הנדון לא היתה התרשלות מצידו ואין זה מספיק שיעורר ספק בנוגע להעדרה. אכן, אין דרםן של משטחי עץ או פיגומים ליפול כך סתם פתאום. בענייננו מצאתי לעיל כי הנכס המזיק הינו משטח עץ שנפל על רכב התובעת מבניין שהיה בשליטת הנתבעת עקב עבודות הבניה.
דא עקא שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא התרשלה. עדותה של הגב' צאיג היתה לא רלוונטית ומצאתי כי היא חסרת משקל ראייתי בכל האמור לנסיבות המקרה.
לא הובא מנהל העבודה או כל אדם אחר שהיה נוכח בעת המקרה. לא הובא בעל מקצוע כדי לשכנע כי הפיגומים חוזקו או הונחו ונקשרו בהתאם לכל דין, או שוכיח כי הנתבעת פעלה בהתאם לכל דיני הבטיחות בעבודה. בעדותה אמרה גב' צאיג כי עשתה בירור עם מנהל העבודה והוא אמר כי לא ידוע לו על המקרה, אולם מדובר בעדות מפי השמועה שאין לקבלה. לא מנהל העבודה ולא אף עובד שהיה במקום הובאו למתן עדות והדבר פועל לחובת הנתבעת. הדבר אף לא עולה בקנה אחד עם העובדה כי מר משעניה מציין בהודעתו את פרטי הנתבעת ואת הטלפון שלה, וחזקה כי קיבל פרטים אלו ממאן דהוא הקשור לנתבעת, או עובד אצלה, ולכן איני מקבל את טענת הנתבעת כי לא ידעה בזמן אמת על המקרה, או ממש בסמוך אליו. ואכן, גב' צאיג אישרה כי מיד לאחר המקרה הודע לה על כך:
ש.שי אמר לך שנחתה...?
ת.שי ביום של קיץ התקשר אלי באמצע ספורט, אמרתי לו שיהיה בקשר עם החברה ובזה נגמרה השיחה, ולא היה יותר קשר. לא קישרתי את התביעה.
בהקשר זה יש לציין כי דברי הגב' צאיג מוכיחים כי נעשתה פניה במועד ועל כן אין הנתבעת יכולה לטעון כי נגרם לה נזק ראייתי. היא אף הודתה כי לאחר המקרה נשלחו מכתבי דרישה מצד התובעת:
ש.כדי שתדעי על מה מדובר, מכתבי דרישה נהוג לשלוח, חברתכם קיבלה שני מכתבי דרישה, ניב.. מי הוא?
ת.מנהל אדמיניסטרטיבי.
סיכומו של דבר, שהנתבעת לא הביאה אף עד או ראיה אחרת מטעמה ועל כן המסקנה היא שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא התרשלה, ומכאן אחריותה לפי כלל הדבר מדבר בעד עצמו.
לא מצאתי כי יש להטיל אשם תורם על המשתמש ברכב התובעת או כי נהג בניגוד לדין. הנתבעת לא הוכיחה כי מדובר היה במקום אסור לחניה או כי הוצבו שלטים או תמרורים המזהירים כי אין לחנות באיזור ולא הובאה אף ראיה להוכחת הטענה.
לאור מכלול האמור, דין התביעה להתקבל.
אני מחייב את הנתבעת בתשלום 26,001 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ובתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 5000 ₪ .
ניתן היום, כ"ב שבט תש"פ, 17 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.
