קרמר ואח' נ' מ.מ. יבנאל ואח'

פסק דין משלים

ביום 20.8.13 ניתן בתיק זה תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, אשר סיים את כלל המחלוקות בתביעה זו למעט אחת - זו המחלוקת שתידון בפסק דין משלים זה. התביעה ביחס למחלוקת זו הוגשה נגד הנתבעת מס' 1 בלבד (להלן "המועצה").

טענות התובעים

התובעים מתגוררים ביישוב יבנאל, אשר נמצא בתחום שיפוטה של המועצה והם הבעלים והמנהלים של רפת הממוקמת בשטחי היישוב.

לטענת התובעים, הרפת הייתה ממוקמת קודם לכן בתוך תחום היישוב יבנאל ובשל דרישת המשרד לאיכות הסביבה הם הכינו תכנית להעברתה לחלקה שבבעלותם ביבנאל ולהגדלתה ולצורך כך הם הגישו בקשה לשינוי הייעוד של החלקה.

הועדה המחוזית לתכנון ובנייה דרשה אז מן התובעים שהדרך לרפת תהיה מתוך החלקות הצפוניות לחלקתם. החלקה הנמצאת מצפון לחלקת התובעים הינה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (להלן "החלקה השכנה"). בשנת 1996 לערך, החלה המועצה או מי מטעם הנתבעות האחרות בעבודות להכשרת החלקה השכנה לבנייה. לצורך כך נחפרה החלקה השכנה וכתוצאה מכך נוצרו הפרשי גובה של 2-4 מטרים בין חלקת התובעים לחלקה השכנה.

תוך כדי או לאחר ביצוע החפירות בחלקה השכנה, נודע לתובעים כי קיימת תכנית מתאר המשנה את ייעוד הקרקע – תכנית ג/8921 (להלן "התכנית").

ביום 17.9.1996 הגישו התובעים התנגדות לתכנית, שם הם ציינו כי התכנית תגרום לביטול דרך הגישה לחלקתם בלי שתוצע בה חלופה אחרת, דבר שיגרום לניתוק חלקתם מכל דרך גישה אפשרית ותפגע בפיתוחה.

בהחלטתה מיום 13.3.1997, קיבלה הוועדה המחוזית באופן חלקי את התנגדות התובעים וקבעה, בין היתר, כי תנאי לביצוע התכנית הינו תיקונה "כך שהשצ"פ בחלקה 8 יסומן כדרך שתיתן פתרון נגישות לחלקת המתנגד. הדרך תבוצע על ידי המועצה המקומית ורוחבה יהיה 8 מטר לפחות" (להלן "החלטת הוועדה המחוזית").

לטענת התובעים, המועצה לא פעלה על פי החלטת הוועדה המחוזית ולא ביצעה את סלילת הדרך. בלית ברירה ועל מנת להקטין את נזקם, עשו זאת התובעים על חשבונם ובאופן חלקי בלבד. המועצה לא שילמה לתובעים את ההוצאות שהוציאו לשם סלילת הדרך ומידי פעם התובעים מבצעים גם תיקונים בדרך על חשבונם, על אף שהוועדה המחוזית קבעה שעלות הדרך צריכה לחול על המועצה.

לטענת התובעים, מבלי לפרוץ דרך זו לא הייתה להם אפשרות להגיע לרפת שנמצאת במקום. הדרך נסללה על ידם בחומרים מסוג חיזרה ומחלוטה, אחרת הם לא יכלו להגיע בחורף לרפת. בנוסף, יש להם צורך בגישה נוחה למשאיות שמובילות מזון לרפת ואוספות את החלב והבקר, ואלו לא היו יכולות להיכנס לאחר הגשם, אלמלא סללו התובעים, באופן חלקי וזמני, את הדרך.

כל עוד לא נסללת הדרך על יד המועצה, נאלצים התובעים מידי שנה להוסיף בה מצעים, כי המצעים הקיימים, שאינם מהודקים באספלט, נשחקים או מתפזרים במשך הזמן.

לטענת התובעים, המועצה היא הרשות המקומית בה מצויים המקרקעין נשוא כתב התביעה, היא זו שביקשה או אישרה והסכימה שתכנית המתאר תשונה כך שמפלס החלקה השכנה יונמך ועליה לסלול את הדרך לחלקת התובעים על פי הוראות הוועדה המחוזית.

על כן מבקשים התובעים לחייב את המועצה בעלות סלילת הדרך ובעלויות תחזוקתה בעבר ובעתיד.

טענות המועצה

המועצה טוענת כי היא לא ביצעה עבודות כלשהן להכשרת החלקה השכנה לחלקת התובעים לבנייה, חלקה שאיננה בבעלותה ואיננה באחריותה.

באשר להחלטת הוועדה המחוזית - המועצה טוענת כי היא לא הוזמנה לדיון בהתנגדות התובעים ודעתה לא נשמעה עת ביקשו להפוך את השצ"פ לדרך כבקשת התובעים. לו דעתה הייתה נשמעת, קרוב לוודאי שהמועצה הייתה מתנגדת להטלת החבות עליה, הואיל ומדובר בכביש אשר נועד לצרכים פרטיים בלבד.

לטענת המועצה, הדרך אל שטח התובעים הייתה קיימת לפחות משנות השמונים ולא היה היגיון או צורך "לבצע דרך" כפי שקבעה הוועדה המחוזית בהחלטתה. התובעים עשו דין לעצמם ופרצו דרך עפר מקום בו הייתה הקרקע שייכת לקרן קיימת לישראל. המדובר בדרך שהייתה קיימת עוד לפני 1996 ודרכה עברו התובעים למטע השקדים ואחר כך לרפת שהקימו. עוד טרם מועד ההתנגדות שהגישו התובעים לתכנית ועוד לפני החלטת הוועדה המחוזית בהתנגדות, הייתה קיימת כבר דרך ששימשה את התובעים וחצתה קרקעות שאינן בבעלות המועצה. מדובר בדרך פרטית ששימשה אך ורק את התובעים והסתיימה, כמו היום, בתוך חלקתם או בגבולה.

החלטת הוועדה המחוזית קבעה כי יש לבצע דרך כפתרון נגישות לחלקה, והכוונה הייתה כי תיפרץ דרך עפר ולא דרך סלולה. כאמור, דרך עפר קיימת במקום מזה שנים רבות ונראה כי התובעים מבקשים להיפרע מן המועצה על דרך שנפרצה על ידם מזה זמן רב עוד טרם ההתנגדות ועוד טרם קבלתה.

התנגדות התובעים הייתה כדי להכשיר מצב קיים ולא בכדי ליצור יש מאין על כן, אין ממש בטענת התובעים כי על המועצה לבצע עבורם עבודות כלשהן או לפצותם.