קלו נ' פרג

פסק דין

רקע

לפניי מונחת תביעתה של הגברת שרונה קלו ילידת שנת 1952 (להלן: "התובעת") בגין נזקי גוף מיום 27.04.09 עת נתקלה במגבר (רמקול) אשר היה מונח אותה העת על הרצפה, נפלה ונפגעה (להלן: "התאונה"). ארז פרג (להלן: "הנתבע") הינו ספק שירותי קול, הגברה ומוזיקה אשר המגבר היה בבעלותו בזמן הרלוונטי לתאונה.

מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, ד"ר ישראל דודקוביץ, אשר העריך כי לנתבעת נותרה נכות רפואית צמיתה בגובה 5% לפי סעיף 48 (3) א' לתקנות המל"ל ו- 10% לפי סעיף 75 (1) ב' לתקנות המל"ל. סה"כ המומחה הרפואי העריך את נכותה הצמיתה המשוקללת של התובעת בגובה 14.5%.

משלא התקבלה הצעת בית המשפט מיום 24.08.11 (בעצם עד היום אינני יודע מה עמדת ההגנה בקשר להצעת הפשרה שכן על אף הארכה שניתנה שום הודעה לבית המשפט על עמדתה בקשר להצעה לא התקבלה) אין מנוס מלהכריע בתיק זה לפי הכלל "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב').

דיון הוכחות התקיים ביום 21.03.12.

מטעם התביעה העידו: התובעת, מר אברהם שווקי, מר מאיר לדובסקי.

מטעם ההגנה העידו: הנתבע, מר דניאל גוטקין.

טענות הצדדים

ב"כ התובעת המלומד טוען כי התובעת שהתה כאורחת בחצר בית הספר 'ויצמן' בהרצליה בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל וכשתם הטקס התובעת צעדה לעבר מורה שארגנה את הטקס ונתקלה ברמקול אשר היה מונח אותה העת על הרצפה. התובעת נפלה ונחבלה בקרסול רגלה השמאלית, רגלה הושמה בגבס למשך מספר שבועות ולאחר מכן נזקקה לעזרי הליכה כגון כסא גלגלים, קביים וכן נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה במשך 10 שבועות.

גרסתה של התובעת הינה מהימנה, עקבית ונתמכת על ידי שני עדים ששהו בסמוך לאירוע. מה גם שהנתבע לא סתר את גרסת התובעת ולמעשה הודה באירוע התאונה ובאופן התרחשותה ולא הוצגה גרסה סותרת לגרסה זו. הנתבע הציב את הציוד, כולל הרמקול, מבלי שהפעיל שיקול דעת עצמי לעניין הסיכון בהצבת המגבר במקום כפי שהוצב וזאת על אף הצפיות כי קיימת אפשרות שמי מן האורחים עלול להיפגע. בעל מיטלטלין חב באחריות מושגית וגם במקרה דנן קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי התובעת.

העובדה שהוצב מתקן על גבי המשטח מקום בו מתהלכים האורחים, כשצבע המתקן נטמע בצבע האספלט, בהיותו נמוך ובהתחשב בצפיפות האדם שהיתה במקום ובתאורה, גרמו לתובעת שלא להבחין ברמקול מבעוד מועד, להיתקל בו ולהיפצע.

לדברי ב"כ התביעה, אין להחיל על התובעת אשם תורם. נטל ההוכחה לאשם תורם הינו על הנתבע ולא הובאה כל ראיה בעניין זה. לא קיים ספק כי האשמה המוסרית מוטלת על הנתבע אשר ידע על הסיכון ובחר להתעלם ממנו. ב"כ התובעת מעריך את נזקה של התובעת בסך של 252,920 ₪.

ב"כ הנתבע המלומדת טוענת כי חלק גדול מן העובדות עליהן נשענת התובעת, אין אפשרות לבדוק. התובעת הראתה חוסר אמינות כאשר טענה להוצאות שלא הוציאה כגון בראש הנזק של עזרת הזולת בעבר. התובעת לא היתה מסוגלת להסביר על מה קביעתה נשענת.

מסמך ההתקשרות שהגישה התובעת מפנה לדברים ספציפיים שעל הנתבע היה לספק, הוא לא זה שהפעיל את האירוע. טענותיה של התובעת צריכות להיות מופנות כלפי בית הספר בו היא עובדת. טענות התובעת באשר לצפיפות האדם והתאורה במקום האירוע, לא קשורות כלל לנתבע שאין הם קשורים אליו בכל דרך שהיא, על הנתבע היה לדאוג לדברים טכניים בלבד. הרמקול אשר היה מונח על הרצפה היה בעל ממדים גדולים, בגודל של 60/40 ס"מ ואינו חבוי מן העין.

לאור צפיפות האדם ולאור גדלו של הרמקול, היה על התובעת לראות טוב לאן הולכים צעדיה. משכך גם אם ימצא הנתבע אשם, יש להטיל על התובעת אשם תורם בגובה של 100% ומשכך דין התביעה להידחות. לחלופין, דרישת התביעה מוגזמת ומופרכת ומדובר לכל היותר בנזק בסדר גודל של כ- 25,000 ₪.

דיון והכרעה

שאלת החבות

השאלה המונחת לפניי כעת היא האם מחדל זה עולה כדי רשלנות כמשמעותה של זו בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968.

רשלנות35.עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.