קונסקי נ' וויזל ואח'

החלטה

א. מבוא

בפני בקשה לביטול פסק בוררות, בהתאם לסע' 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968 (להלן- "חוק הבוררות"), שהגישו מר אפרים פישל וויזל וגב' נעמי וויזל (להלן בהתאמה- "אפרים" או "נתבע 1" או "מבקש 1" ו- "נעמי". אפרים ונעמי יכונו גם במאוחד להלן- "הנתבעים" ו/או "המבקשים"), על פסק בוררות שניתן ביום 29.11.12 מפי בית דין צדק "בית דוד", בנשיאות כב' הרב יצחק זילברשטיין.

ב.רקע

מר קונסקי יעקב דוד (להלן- "דוד" ו/או "התובע" ו/או "המשיב"), הגיש נגד הנתבעים, כתב תביעה בהליך של "סדר דין מקוצר" ע"ס 597,597.32 ₪ (להלן- "כתב התביעה"), במסגרתו טען, בין היתר, כי הנתבעים לוו ממנו כספים בסכום כולל של 554,698 ₪ ולא פרעו את כל חובם כלפיו. התביעה הוגשה אף נגד, מר יצחק וייזל (להלן- "יצחק"), אביו של נתבע 1, בשל היותו ערב. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן.

בדיון שנערך בפני ביום 4.7.11, הצהיר ב"כ הנתבעים, כי הצדדים מנהלים הליך גישור. במסגרת דיון זה, הצדדים נתנו הסכמתם, לכך, שככל שהליך הגישור לא יצלח, יעבור הסכסוך להתברר בפני בית הדין הרבני לענייני ממונות (להלן- "בית הדין") והסדר דיוני זה קיבל תוקף של החלטה.

הואיל והליך הגישור לא נשא פרי, ונוכח הסכמת הצדדים כמפורט לעיל, במסגרת החלטתי מיום 1.9.11, קבעתי, כי: "...הסכסוך יתברר בבית הדין הרבני לענייני ממונות, בראשותו של כב' הרב יצחק זילברשטיין מכולל 'בית דוד'...,כפוף להסכמתו. הדיון בבית הדין הרבני יתנהל עפ"י המקובל והנהוג בבית הדין". ביום 2.1.12 חתמו הצדדים על "שטר בוררות" שהסמיך את בית הדין לשמש כבורר בסכסוך.

ביום 22.3.12 נתן בית הדין פסק הבוררות (להלן- "פסק הדין הראשון" ו/או "פסק הבוררות הראשון") וביום 3.5.12 נתן בית הדין תוספת לפסק הבוררות הראשון (להלן- "התוספת" או "התוספת לפסק הבוררות הראשון").

ביום 31.5.12 הגיש התובע למותב זה, בקשה לאישור פסק הבוררות הראשון. הנתבעים מטעמם, הגישו, הודעה, במסגרתה, טענו, בין היתר, כי ההליך שהתנהל בבית הדין טרם הסתיים, וכי פסק הבוררות הראשון צפוי להשתנות, שכן בית הדין נעתר לבקשת הנתבעים לערוך דיון נוסף לשם שמיעת שני עדים נוספים מטעמו לשם הוכחת טענתם של הנתבעים לפיה התובע גובה ריבית גבוה מלקוחותיו, וטרם ניתן פסק בוררות סופי. בהתאם להחלטתי מיום 1.7.12, הגיש התובע הגיש "הודעה" לבית המשפט, במסגרתה התבקש פעם נוספת בית המשפט, לאשר את פסק הבוררות הראשון, שכן במסגרת "הבהרה" שנתן בית הדין ביום 9.7.12, דחה בית הדין את כל הטענות הנוספות שהעלו הנתבעים, והותיר את פסק הבוררות הראשון על כנו (תוך שקיבל טענה אחת שהועלתה ע"י הנתבעים). הנתבעים הגישו תגובתם להודעה כאמור, במסגרתה הביעו פעם נוספת התנגדותם לאישור פסק הבוררות הראשון, שכן לטענתם מההבהרה של בית הדין, עולה, כי ההליך שהתנהל בבית הדין, טרם הסתיים ופסק הבוררות הראשון צפוי להשתנות לכל הפחות בשתי נקודות. בהתאם לכך, במסגרת החלטתי מיום 19.7.12 קבעתי, כי: "לא ניתן בשלב זה לאשר את פסק הבוררות של בית הדין הרבני, שכן בית הדין עדיין לא השלים מלאכתו בפסק דין סופי".

ביום 29.11.12 נתן בית הדין פסק בוררות סופי (להלן- "פסק הבוררות" ו/או "פסק הבוררות הסופי").

ביום 3.2.13 הגישו הנתבעים, בקשה לביטול פסק הבוררות. התובע הגיש תגובתו לבקשה כאמור, והנתבעים הגישו כתב תשובה לתגובת התובע.

ג.תמצית טענות המבקשים, כפי שהועלו במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות

המבקשים העלו טענות מטענות רבות, מדוע לדידם דינו של פסק הבוררות להתבטל.

בפתח הדברים הבהירו המבקשים, כי פסק הבוררות הומצא להם אך ביום 18.12.12, ולפיכך הבקשה לביטול פסק הבוררות מוגשת במועד.

בהמשך, פירטו המבקשים את העילות, בגינן, לשיטתם, יש לבטל את פסק הבוררות, כדלקמן:

בית הדין חרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות- סע' 24 (3) לחוק הבוררות:

לטענת המבקשים, בית הדין חרג מהסמכות שהוקנתה לו בשטר הבוררות ובהחלטת בית המשפט (מכוחה הועבר הסכסוך לבית הדין), עת קבע, כי המבקשים ישלמו הוצאות בגין הליכים שלא התנהלו במסגרת הסכסוך שהועבר להכרעתו, וכן בקביעתו, שהמשיב זכאי לגבות את המשכונות.

מוסיפים המבקשים בעניין זה, כי בית הדין קבע קביעות ביחס לעניינים נוספים שלא נמסרו להכרעתו, לרבות השאלה, האם קיימים שיקים שמשוכים על שמם של המבקשים שמולאו על ידי המשיב והאם נמשכו מחשבונותיהם של המבקשים סכומים גבוהים מאלו שלוו.

בית הדין פסק בניגוד לראיות או בהעדרן:

לטענת המבקשים, התוספת לחוק הבוררות, מסמיכה את הבורר לפסוק על פי החומר שבפניו, ומכאן שאם לא עשה כן, חרג הוא מסמכותו.