בא-כוח המבקש/הנתבע: עו"ד יהודה ריסקין, עו"ד רינה חורי
בא-כוח המשיב/התובע: עו"ד נביל אזחימן
החלטה
הנתבע מבקש שבית המשפט יחייב את התובע להפקיד ערובה כספית להבטחת הוצאותיו, בהתאם לסמכות בית המשפט להורות כאמור, לפי תקנה 519 בתקנות סדר הדין האזרחי. התובע מתנגד לבקשה, ומכאן החלטה זו.
אי הגשת תגובה במועד
2.בקשת הנתבע הוגשה עוד ביום 3.6.2010, ובהתאם להחלטת כבוד הרשם מיום 10.6.2010 היה על התובע להגיב לבקשה תוך שלושים יום מיום קבלתה. על-פי רישומי המחשב, החלטה זו הומצאה לצדדים באמצעות פקסימיליה עוד ביום 21.7.2010. לפיכך משלא הוגשה תגובה במועד, די היה בכך כדי לקבל את הבקשה.
בין לבין הועבר התיק להליך של מהו"ת, ונראה כי בשל כך לא הועבר התיק למתן החלטה. בקדם המשפט שהתקיים לפני ביום 14.12.2010 הפנתה באת-כוחו של הנתבע את תשומת לבי לכך שטרם הוגשה תגובת התובע, וטרם ניתנה החלטה בבקשה. אז התברר כי באותו יום, 14.12.2010 הגיש התובע את תגובתו. לפיכך, ולפנים משורת הדין ניתנת החלטה בבקשה לגופה.
נושא התביעה
3.על-פי הנטען בכתב התביעה, התובע עוסק בעבודות בניה קבלניות, ובהתאם לאמור בכתב ההגנה, הנתבע הוא בעל מוסך חדש באזור התעשייה בעטרות.
4.בכתב התביעה נטען, כי בהתאם להסכם שנערך בין התובע לבין הנתבע ביום 28.10.2009, התחייב התובע לבצע עבור הנתבע עבודות בניה שונות במוסך, ובתמורה לכך היה על הנתבע לשלם לתובע סך של 250,000 ₪.
עוד נטען בכתב התביעה, כי בין השניים גם הוסכם שהתובע יבנה עבור הנתבע חדר תמורת 50,000 ₪. בשלב מאוחר יותר הוסכם ביניהם שהתובע יוסיף וייבצע עבודות בניה נוספות עבור הנתבע, כאמור בכתב התביעה, אך לא נאמר מה התמורה שנקבעה בגינן. לטענת התובע, הנתבע שילם לו סך של 140,000 ₪ על חשבון העבודות שכבר בוצעו, אך נותר חייב סך של 260,000 ₪ לפי חישוב זה: 160,000 ₪ בגין העבודות הנוספות, 50,000 ₪ בגין העבודות הראשונות, ועוד 50,000 ₪ שעליהם הוסכם בין הצדדים בעל-פה.
5.הנתבע מאשר את הזמנת העבודות מהתובע, אך לטענתו הדבר נעשה על סמך מצג שווא שהציג התובע, שלפיו הוא קבלן בניה מורשה ובעל ניסיון, מורשה מטעם חברת החשמל, ומנהל ספרים כחוק, בעוד שבדיעבד התברר כי אין אמת במצגים אלו. לטענת הנתבע, אמנם שולמו לתובע מקדמות על סך של 140,000 ₪, אך התובע לא השלים את העבודות שהתחייב לבצע, ומה שנעשה, נעשה בצורה לקויה. עוד טען הנתבע, שגם התברר לו שהתובע אינו רשאי לעבוד, בהיותו מקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי (המל"ל), וכי אינו מנהל ספרי מס כחוק ואינו נותן קבלות, כך שהנתבע מנוע מלנכות את ההוצאות שהוציא לבניית המוסך, מהמסים שהוא חייב בתשלומם.
לפיכך לטענתו, התובע הוא שהפר את ההסכם, והוא זה שגרם לתובע נזקים כספיים ואחרים. עוד טען כי הסיבה שבגללה לא הגיש תביעה נגד התובע נעוצה במידע שהגיע אליו בעניין מצבו הכלכלי של התובע, והעובדה שמסיבה זו נראה שאילו זכה בתביעה נגד התובע, ספק אם היה מצליח לגבות מממנו כל סכום שייפסק לטובתו.
הבקשה להפקדת ערובה ותגובת התובע
6.בבקשה לחייב את התובע להפקיד ערובה, חזר הנתבע על עיקרי טענותיו והוסיף כי סיכויי התביעה קלושים, לאור מצגי השווא שהציג התובע לנתבע. כמו כן, התובע הוא זה שביצע עבודה לקויה ואף לא השלים אותה, אלא עזב את המקום בעוד שעבודות הבנייה נותרו מבלי שהושלמו. כך שבכל מקרה אינו חייב להוסיף ולשלם עוד לנתבע.
עוד הוסיף הנתבע, כי על-פי המידע שיש ברשותו, מצבו הכספי של הנתבע דחוק מאד, ואם אמנם תידחה תביעתו, לא תהיה לנתבע דרך להיפרע מהתובע. בעניין זה נתמכה בקשת הנתבע בתצהירו של בנו, מר יובל חדד, שהצהיר כי לאחר שהתובע הפסיק את עבודות הבניה קודם לסיומן, הגיעו למקום חוקרי המל"ל, שביקשו לברר מי מבצע את העבודות. מר יובל חדד הוביל אותם אל התובע שבתחילה אישר כי הוא זה שמבצע את העבודות, אך משנודע לו כי אלו חוקרי המל"ל, שינה את גרסתו וטען שלא הוא ביצע את העבודות. חוקרי המל"ל אמרו למר יובל חדד שהתובע מקבל קצבה מהמל"ל, ולכן אינו רשאי לעבוד. עוד אמרו שהתובע אינו מנהל ספרים, אינו רשאי להוציא חשבוניות מס, כי אין לו כל רכוש, וכי הוא אינו עובד ומתקיים רק מקצבת המל"ל.
7.תגובת התובע לא נתמכה בתצהיר. אמנם בתגובת התובע מוכחשים הדברים שעליהם הצהיר מר יובל חדד, אולם אין זו אלא הכחשה סתמית, אשר כאמור, אינה נתמכת בתצהיר, ואף לא נטענו טענות נגדיות שעשויות היו לשלול לכאורה, את האמור בתצהירו של מר יובל חדד.
בא-כוחו של התובע גם טען, שהתובע עוסק בעבודות קבלנות, וכי חוקרי המל"ל אינם מוסמכים לקבוע במה רשאי התובע לעסוק, אלא רק לבדוק את נכונות הצהרתו למל"ל. אולם בפועל, לא סתר את הדברים שעל-פי תצהירו של מר יובל חדד, נאמרו על-ידי חוקרי המל"ל.
עוד טען התובע, שסיכויי התביעה טובים, מאחר שהנתבע אינו מכחיש שלא שילם לתובע את כל הסכום שהתחייב לשלם לו עבור ביצוע העבודות.
באשר לעצם הבקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה טען בא-כוחו, כי על-פי הפסיקה חיוב תובע בהפקדת ערובה תיעשה רק במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, לבל תיפגע זכותו של האזרח לפנות לבית המשפט, זכות אשר הוכרה כזכות חוקתית. לכן, אין לאפשר מצב שבו תימנע הזכות להתדיין עם בעל ריבו, ממי שידו אינה משגת להפקיד ערובה. כן הוסיף, כי הטלת ערובה להוצאות, גם עשויה להביא לפגיעה בזכות הקניין של התובע, שאף היא זכות חוקתית, ולכן אין לפגוע בה.