קובאיונוב נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 30.12.10 ע"י כב' השופט ש. בנג'ו בתיק 8135/05.

בימ"ש לתעבורה הרשיע את המערער בהעדרו בעבירה של נהיגת רכב שנמסרה עליו הודעת איסור שימוש ע"י שוטר שהוא קצין, זאת בניגוד לתקנה 308 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

עוד נטען בכתב האישום שביום 1.11.09 נהג המערער ברכב הנ"ל ללא פוליסת ביטוח בת תוקף בניגוד לסעיף 2 (א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

המערער זומן לדיון ליום 23.3.10. המערער הורשע בהעדרו והטיעון לעונש נקבע ליום 30.12.10. המערער התייצב וטען לעונש ונידון לעונשים הבאים:

1,200 ₪ קנס, 9 חודשי פסילה בפועל, 4 חודשי פסילה על-תנאי ולמשך 3 שנים ושלושה חודשי מאסר ע"ת לשלוש שנים.

על פסק הדין מופנה הערעור שבפניי.

המערער הפנה טענותיו כנגד תיקון כתב האישום (המודפס). המערער טען עוד כי אישור המסירה נמסר לאדם שעובד בחנות בה עובדת גם אחותו של המערער. עוד נטען כי המערער פעל עפ"י הוראת מעבידו.

המשיבה סבורה שדין הערעור להידחות. למערער נערך שימוע לעניין צו איסור השימוש ברכב, כך שהמערער ידע על ההליך המנהלי ועל תוצאותיו – ראו פרוטוקול הדיון מיום 30.12.10, מכאן שהיתממותו אינה מבוססת, בלשון המעטה, לגישת המשיבה.

עוד נטען כי כתב האישום המתוקן זהה לאישום המקורי, כך שהבסיס העובדתי הינו אותו בסיס, תוך שהוא מפנה אל החלופות שבסעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

ב"כ המשיבה לא חלק על הטענה שהמסירה בוצעה לידי מר אבו דימיראג'.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ופסק הדין של בית משפט לתעבורה ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

המערער זומן כדין ולא התייצב לדיון על כן הורשע בדין בהעדרו ובמועד הטעונים לעונש התייצב המערער והעלה את טענותיו לעונש בלבד בפני בית משפט לתעבורה.

המערער לא ביקש ביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדר ולדיון שהתקיים ביום 30.12.10 הוא התייצב וטען לעונש, ואף טען כי הוא נסע ברכב כשקודם לכן גיסו נהג ברכב בזמן פסילה ובגין כך נידון על ידי בית משפט לתעבורה.

כמו כן, ידע המערער כי נאסר עליו לנהוג ברכב.

בנסיבות הנ"ל לא היה מקום לביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדר מהסיבות הבאות:

המערער לא ביקש ביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדר בבית משפט לתעבורה אשר לא נדרש לסוגיה ועל כן לא היה מקום להעלות טענה זו במסגרת הערעור שבפניי.

זאת ועוד, העילות לביטול פסק הדין שניתן בהעדר נקבעו בסע' 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982, שקבע שתי עילות חלופיות: העילה הראשונה – מתן הסבר סביר להיעדרות והשנייה – להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין. וראו: רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ 5146/09 שרעב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03), רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03), רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10).

עניינו של המערער אינו נמנה עם המקרים הנ"ל, מה גם, שלא שוכנעתי כי יש בפיו טענה שיש בה כדי לבסס אחת משתי העילות הנ"ל.

כמו כן, העונש שהוטל על המערער אינו חמור המצדיק התערבות ערכאת הערעור שכדרכה היא מתערבת בעונש שהטילה הערכאה הדיונית רק כאשר העונש שהוטל חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).