קדוש נ' פלדמן ואח'

פסק דין

במסגרת התובענה שלפניי ביקש התובע לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצותו על נזקים שנגרמו לשיטתו לרכבו במסגרת תאונת דרכים שארעה ביום 16/5/13.

התובע טוען כי התאונה ארעה שעה שביקש לבצע פניית פרסה. לדבריו, כאשר הגיע אל הצומת בה ארעה התאונה, היה המופע ברמזור אדום. לטענתו, עצר את רכבו באותתו שמאלה, כדי ללמד כי בכוונתו לפנות פניית פרסה לשמאל. משהתחלף המופע ברמזור, החל בנסיעה איטית תוך סטיה קלה ימינה לצורך הרחבת קשת הפניה, ואז בעודו נוסע שמאלה להשלמת הפניה הגיע מאחוריו במהירות רכב הנהוג בידי הנתבע 1 (להלן: הנתבע), והמבוטח בידי הנתבעת 2, לא הצליח לבלום ופגע ברכבו, בדלת השמאלית-אחורית.

הנתבעים טענו מנגד כי אין דברים בגו', וכי למעשה נסע רכב הנתבע מאחורי רכב התובע, התובע החל בפניה ימינה, ואז כאשר סבר הנתבע כי הוא יכול להמשיך בנסיעה ישרה סטה לפתע התובע לשמאל, ופגע למעשה ברכב הנתבע.

הצדדים נחקרו לפניי אודות נסיבות התאונה, ואף הציגו תמונות ממועד הארוע. בנוסף העיד לפניי בנו של הנתבע, אשר נכח אף הוא ברכב הנתבע באותה שעה.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את התמונות שביקשו הצדדים להציג לפניי אני רואה לנכון לקבל את התביעה בחלקה ואבהיר -

ראשית יצויין כי הנתבע ובנו הותירו רושם בלתי מהימן במסירת עדותם, וניכר כי העדות מגומגמת-משהו, מגמתית ואינה מתיישבת עם התמונות. כך או אחרת, ניתן לומר לאחר שמיעת עדותם כי זו

מתיישבת טוב יותר עם גירסת התובע מאשר עם הגירסה שהועלתה למעשה מטעמם במסגרת כתב ההגנה, ואבהיר - כאשר נשאלו הנתבע ובנו מאיזה מרחק ניתן להבחין בצומת בה ארע הארוע, בכביש ממנו הגיעו ידעו לומר כי ניתן להבחין בה למרחוק וכך גם ברמזור, ובמופע שבו, וכן מסרו כי לא היו רכבים נוספים הנוסעים ברחוב באותו מועד. יחד עם זאת עלה מדבריהם כי הבחינו בתובע לראשונה רק כאשר היה זה במצב של נסיעה לימין. לשיטתם, לא ראו את התובע נוסע לפניהם עובר לפנייתו או עומד בצומת וממתין להתחלפות המופע ברמזור, ולמעשה טענו כי הבחינו בו לראשונה רק כשהחל בפנייתו ימינה. הנתבעים טענו כי לא ראו כלל את המופע האדום ברמזור, וכי מרגע שראו את המופע ברמזור – היה זה ירוק. ככל שיש ממש בדברים אלו, נדמה כי ניתן לקבוע שאף לשיטת הנתבעים היתה דעתם מוסחת, לא בחנו היטב את התנועה בכביש שמולם, ולמעשה מיהרו לחצות את הצומת במהלך המופע הירוק, אשר, ככל שיש לקבל את גירסתם - עתיד היה להתחלף בתוך זמן קצר.

בהתאמה, נדמה כי הנתבעים כלל לא בחנו את הרכב המצוי לפניהם בצומת, לא ביקשו להמתין עד שיפנה את הצומת, והנתבע מיהר לנסוע לתוך הצומת כדי להספיק ולעבור אותה במהלך המופע הירוק. בהתאמה, אני סבורה כי יש לקבוע כי הנתבע כלל לא בחן שמא פועל האיתות השמאלי ברכב שלפניו, אם לאו.

גם תמונות הרכבים לאחר הארוע מתיישבות טוב יותר עם גירסת התובע כאמור, ונדמה כי זווית עמידתו של רכב התובע מתיישבת טוב יותר עם הגירסה לפיה סטה מעט ימינה ואז החל בפניית הפרסה, מאשר עם הגירסה לפיה נסע רכב התובע ימינה ורק אז התחרט והחל להסתובב לפניית הפרסה, שכן לו היה ממש בגירסה זו – ניתן היה לצפות כי חזית רכב התובע היתה, בשלב בו הגיע הרכב למיקומו בכביש בעת הארוע, מופנית כלפי כיוון הנסיעה של הנתיב הנגדי, וצפוי היה כי הרכב יעמוד בזוית של כ- 145 מעלות ביחס לכיוון הנסיעה המקורי, ולא כך הוא על פי התמונות.

התובע, לעומתם, חזר על הגרסה שמסר בכתב התביעה, וגרסתו מתיישבת כאמור טוב יותר עם התמונות שהוצגו ועם הנזקים הנטענים, ולא מצאתי סיבה שלא להאמין לתיאורו ולגירסתו.

מכל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי לנתבע אחריות מירבית לגרימת הנזק, ושקלתי האם ראוי, בנסיבות המקרה להטיל אשם תורם אף על התובע.

לאחר ששקלתי את העניין אני סבורה כי אמנם יש לתובע משום אשם תורם לאירוע דנן, ואבהיר – אין חולק כי התובע בחר לסטות עם רכבו לימין בתחילת סיבוב הפרסה שביצע, אין גם חולק כי התובע ביקש לבצע פניית פרסה, במקום שבו רוחב הכביש אינו מאפשר ביצוע הפניה ללא הפרעה לתנועה הבאה מאחוריו, שהרי אף לשיטתו ללא ביצוע הסטיה לימין לא ניתן היה להשלים באותו מקום את הפניה, וסטיה כאמור מאריכה את משך הזמן בו מצוי רכבו על גבי הנתיב בו מותרת הנסיעה באותה עת בצומת.

בהתאמה, נדמה בעיניי כי ראוי ונכון היה כי התובע, כמי שמודע לקושי בביצוע הפניה במיקום זה, יבחר במיקום שבו ביצוע פניה כאמור סבוכה פחות, או לחלופין יבצע את הפניה תוך זהירות מיוחדת ותוך שהוא שם אל ליבו ולנגד עיניו את העובדה כי רכבים המגיעים מאחוריו ומבקשים לחצות את הצומת ולהמשיך בה ישר עשויים למצוא את רכבו כמפריע לתנועה.

בהתאמה ראוי היה כי ינהג משנה זהירות, כי בהתחילו לסטות לשמאל לצורך ביצוע הפניה, לאחר הסטיה ימינה, ככל שבחר לסטות כאמור, יוודא כי אמנם הרכבים שמאחוריו ערים למהלך שמבקש לבצע, וכי ככל שניתן יימנע מקיום הפרעה בנתיב הנסיעה, לרכבים הנהנים אותה שעה ממופע ירוק ומזכות נסיעה בצומת, כך שיפנה תחילה לשמאל, כמידת האפשר, ורק לאחר מכן ייסע מעט לאחור, בנתיב שבו אין לרכבים זכות נסיעה בצומת אותה עת, קרי כאשר רכבו סוטה כבר לתוך הנתיב הנגדי, ורק אז ישלים את הפניה, ללא הפרעה לתנועה.

העובדה שבצומת אין שלט האוסר פנית פרסה אין בה כדי ללמד כי לנוסע באותו נתיב זכות מוקנית להפריע לנסיעה בנתיב, וזכותו לביצוע הפניה באותו מקום כפופה לזכות הנוסעים בדרך הישרה, ולהעדרה של הפרעה לתנועה (ר' תקנה 44 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961).

משהתרשמתי כי התובע לא פעל כאמור ולא בחן היטב את התנועה ווידא העדרה של הפרעה ואף לא בחר בפניה במיקום המאפשר זאת ביתר קלות, אני סבורה כי יש לקבוע כי לתובע אשם תורם לגרימת התאונה בשיעור של 20% בנסיבות העניין, אותם יש להפחית מזכותו לקבלת פיצוי מאת הנתבעים.

מכל האמור, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 7,940 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 9/9/13 ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 650 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.