קבלת עתירת אסיר לביטול שתי החלטות ועדת שחרורים בגין פגמים שנפלו בהן

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

העתירה בתמצית:

בפנינו עתירת אסיר המופנית כנגד שתי החלטות של ועדת שחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א -  2001 (להלן: " חוק שחרור על תנאי ממאסר"), שמקום מושבה בכלא דמון (להלן: " ועדת השחרורים"), אשר דחתה את בקשתו של העותר למנות לו סנגור מהסנגוריה הציבורית כדי שזה ייצגו בדיון בפני הוועדה האמורה להכריע בבקשתו לשחרור מוקדם ברישיון.

ביום 19/3/09 שמענו את טיעוני הצדדים. יצוין כי הפרקליטות הודיעה כי היא משאירה את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט (כפי שנהגה גם בעתירות קודמות מסוג זה, ולכך עוד אתייחס בהמשך). באותו מעמד, וכדי שלא יעוכב הדיון בבקשתו של העותר לשחרור מוקדם, החלטנו לקבל את העתירה ולהורות על מינוי סנגור ציבורי לעותר. הבהרנו בהחלטתנו כי אין במינוי סנגור משום הבעת עמדה לגופו של עניין. כמו כן, ומפאת חשיבותה של הסוגיה הודענו שאת נימוקינו להחלטה ניתן במועד מאוחר יותר. להלן יפורטו נימוקינו.

הרקע העובדתי:

העותר, תושב שטחי יהודה ושומרון, מרצה מאסר רביעי בגין עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. העותר צפוי לסיים את ריצוי מאסרו המלא ביום 13/6/09. תקופת שני השלישים של מאסרו הסתיימה אתמול, ביום 22/3/09.

הסנגוריה הציבורית ייצגה את העותר בהליכים הפליליים בגינם נגזר עליו עונש המאסר אותו הוא מרצה כעת (וכן בהליכים פליליים קודמים). מכוח עקרון המשכיות הייצוג פנה העותר לועדת השחרורים בבקשה למנות לו סנגור מהסנגוריה הציבורית.

 ביום 18/1/09 ניתנה החלטת ועדת השחרורים בראשות כב' השופט (בדימוס) ע. רנד אשר דחתה את בקשתו. נימוקי וועדת השחרורים היו כדלקמן:

"מדובר באסיר שמרצה עונש מאסר בגין כניסה לישראל שלא כחוק, כאשר המאסר כולל גם הפעלת מאסר על תנאי.  בעברו של האסיר שני מאסרים קודמים, שמהראשון שבהם שוחרר האסיר שחרור מוקדם ע"י הנציב.

בנסיבות אלה, כאשר מסתבר שהאסיר מזלזל בפסיקת בתי המשפט וחוזר ומבצע עבירות, אנו סבורים שאין עילה להורות על מינוי סנגור ע"ח הקופה הציבורית ומה גם שמינוי כזה עלול להוות עידוד לאסיר לשוב ולבצע עבירות בארץ.

אין באמור לעיל כדי למנוע מהאסיר למנות לעצמו סנגור על חשבונו".

החלטה זו לא הודעה, ככל הנראה, לסנגוריה הציבורית אשר פנתה בשמו של העותר בבקשה נוספת, מנומקת ומפורטת, למנות לעותר סנגור ציבורי. ביום 5/2/09 ניתנה החלטה ע"י יו"ר ועדת השחרורים, כב' השופט (בדימוס) ע. שרון,  הקובעת כדלקמן:

"אין עילה למנות סנגור על חשבון המדינה. הבקשה נדחית".

מזכירות ועדת השחרורים העבירה במועד זה לסנגוריה הציבורית את שתי ההחלטות.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 26/2/09 הובא העותר בפני ועדת שחרורים בראשות כב' השופט (בדימוס) ח. שילוני  וביקש דחיית הדיון כדי להסדיר מינוי של סנגור פרטי. עם זאת הגיש העותר את עתירתו ביום 2/3/09 ובה הוא מבקש כי בית משפט זה יתערב בשתי ההחלטות שדחו את בקשותיו למינוי סנגור מהסנגוריה הציבורית. 

הוראנו על מינוי הסנגוריה הציבורית כדי שתייצג את העותר בעתירה שבפנינו שעניינה, כאמור, סוגיית מינוי סנגור ציבורי לצורך הדיון בפני ועדת השחרורים.

טיעוני הצדדים:

הסנגוריה הציבורית אשר מונתה, כאמור לעיל, לייצג את העותר בעתירה זו מציינת כי סוגיית הזכות לייצוג אסיר ע"י הסנגוריה הציבורית היא סוגיה עקרונית ובעניין זה מפנה למספר החלטות שניתנו ע"י הרכבי בית המשפט המחוזי בחיפה שדנו בעתירות דומות. לטענת הסנגוריה הציבורית אין ועדות השחרורים, ובעיקר יושבי ראש הוועדה, מכבדים את החלטות בית המשפט אשר הנחו בעבר את הוועדות בכל הנוגע למינוי סנגורים ציבוריים לעותרים.

עוד טוענת הסנגוריה הציבורית כי לגופו של עניין לא נשקלו בעניינו של העותר השיקולים הרלוונטיים למינוי סנגור, אותם שיקולים שעל פיהם נבחנת הזכות לייצוג בדרך כלל בהליכים פליליים. בנוסף, וככל שהדבר נוגע להחלטת ועדת השחרורים מיום 18/1/09, טוענת הסנגוריה הציבורית כי מדובר בהחלטה המבוססת על שיקולים זרים כאשר בפועל נימקה הוועדה את הטעמים לדחיית הבקשה למינוי סנגור ציבורי בטעמים שעניינם דחיית בקשת העותר לשחרור מוקדם ברישיון. מדובר בהחלטה המהווה קביעת עמדה בעניינו של העותר מבלי שנשמעו טענותיו לגופו של עניין. ומכאן שמדובר בהחלטה פסולה.