קבלת ערעור של "אדם טבע ודין" כנגד אישור בניית רפת בבצרה

המשנה לנשיא מ' נאור:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ש' ברוש) ב-עת"מ 2001/08 אדם טבע ודין נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובנייה מיום 21.6.2011. בפסק הדין נדחתה העתירה שהגישו עמותת אדם טבע ודין ו-ד"ר אברהם כהן (להלן: המערערים) נגד החלטת המשיבה 1, ועדת הערר המחוזית - מחוז המרכז (להלן: ועדת הערר) בערר 439/05 לייכט נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף השרון מיום 27.4.2008. בהחלטתה, קבעה ועדת הערר כי המשיבה 3, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - חוף השרון (להלן: הוועדה המקומית) רשאית להוציא היתר בנייה לשם הקמת מבנה חקלאי מכוח תכנית מתאר מקומית חש/2/10 (להלן: תכנית חש/2/10 או תכנית המתאר), ללא צורך באישור תכנית מפורטת.

העובדות הצריכות לענין

היתר הבנייה מושא הערעור שלפנינו הוא היתר להקמת רפת לגידול עגלים (להלן: הרפת) שבבעלות מר יוסי לייכט, הוא המשיב 4 לענייננו, בחלקה 132 בגוש 7743 - שטח חקלאי בסמוך למושב בצרה. את הרפת בנה מר לייכט בשנת 2005 שלא כדין וללא היתר בנייה, ואף הועמד בשל כך לדין פלילי. בדיעבד, לאחר שהרפת כבר נבנתה, הגיש מר לייכט בקשה לקבלת היתר בנייה מכוח תכנית חש/2/10. תכנית חש/2/10 היא תכנית מתאר מקומית משנת 1970 שערוכה בקנה מידה של 1:10,000, ואשר חלה על שטח שיפוטה של הוועדה המקומית - שטח של כ-50,000 דונם.

           ישנן שתי תכניות נוספות הרלוונטיות לשטח עליו נבנתה הרפת: בשנת 1976 הופקדה תכנית מפורטת חש/3/12, אך היא מעולם לא אושרה (להלן: תכנית חש/3/12 או התכנית המופקדת). בנוסף, תכנית מפורטת משמ/46(חש) נכנסה לתוקף לגבי שטח זה בשנת 1987 (להלן: תכנית משמ/46(חש)). מטרותיה של תכנית זו היו, בין היתר, הכנתה של תכנית מפורטת לצרכי רישום מושב בצרה ו"ביטול ואיחוד גושים וחלקות קיימים וחלוקתם מחדש". השטח עליו נבנתה הרפת נכלל כאמור בתכנית זו, אולם הוא לא חולק במסגרתה ונותר, יחד עם הגוש הצמוד, חטיבת קרקע אחת של כ-400 דונם.

           אקדים ואומר לנוחות הקורא כי לדעתי לתוכנית משמ46(חש) חשיבות מכרעת לתוצאה בהליך זה, אולם הצדדים לא התמקדו בה אלא בתוכנית חש2/10.

           ביום 24.7.2005 סירבה הוועדה המקומית לבקשת מר לייכט לתת לו היתר בנייה. הסירוב לבקשה נבע מכך שבמסגרת הגלגולים השונים שעברה הבקשה, לרבות דיון אצל המשיבה 2, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה - מחוז מרכז (להלן: הוועדה המחוזית) - קבעה הוועדה המחוזית כי אין אפשרות משפטית לתת למר לייכט היתר בנייה עבור הרפת שבנה, משום שאין תכנית בעלת הוראות מפורטות החלה על השטח, שמכוחה ניתן להעניק היתר בנייה. יצוין כי הוועדה המקומית, על אף שסירבה לבקשת מר לייכט עקב עמדת הוועדה המחוזית, לא הסכימה עם הוועדה המחוזית. הועדה המקומית סברה שאין מניעה להוציא היתרי בנייה למבנים חקלאיים בקרקע חקלאית, ולרפת מושא הערעור בפרט, על פי התכניות הקיימות.

על החלטה זו של הוועדה המקומית הגיש מר לייכט ערר. ועדת הערר קיבלה את עררו ביום 9.1.2006, כנגד דעת המיעוט של נציגת הוועדה המחוזית. המערערים הגישו על החלטת ועדת הערר, לפיה ניתן להוציא את ההיתר מושא הערעור, עתירה מינהלית (עת"מ 1244/06) לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו. בפסק דין מיום 11.4.2007, שניתן על ידי השופטת ש' גדות (להלן - פסק הדין הראשון), קיבל בית המשפט את הטענה שהועלתה על ידי ועדת הערר והוועדה המחוזית, לפיה החלטת ועדת הערר הסתמכה על בסיס נתונים שגוי. בית המשפט קבע כי החלטת ועדת הערר התקבלה על סמך ההנחה שהקרקע עליה הוקמה הרפת היא קרקע שייעודה "איזור חקלאי", בעוד שתכנית חש/2/10 ייעדה את הקרקע הרלוונטית ייעוד כפול: "איזור חקלאי" ו"שטח לחלוקה חדשה (רפרצלציה)". על כן, החזיר בית המשפט את הדיון בבקשה להיתר לוועדת הערר לבחינה מחודשת. גם כאן ארמוז כי לדעתי שאלת החלוקה מחדש אינה מתעוררת נוכח המסקנה אליה הגעתי.

ביום 27.4.2008 ובעקבות פסק הדין הראשון, נתנה ועדת הערר החלטה נוספת בבקשה להיתר, בה החליטה - שוב ברוב דעות כנגד דעת הוועדה המחוזית - שלא לשנות מהחלטתה הראשונה לפיה ניתן להעניק היתר בנייה לרפת מכוח תכנית חש/2/10. ועדת הערר קבעה כי עצם הייעוד כ"שטח לחלוקה חדשה (רפרצלציה)" לא מעיד על צורך בתכנון מפורט נוסף, למעט הצורך בחלוקה למגרשים. ועדת הערר מצאה כי תכנית משמ/46(חש) השלימה שלב זה בשנת 1987, ולכן נקבע כי ביום הגשת הבקשה להיתר בנייה, "הנטל של שלב תכנוני נוסף אותו היה על המקרקעין לעבור בדרכם לקבלת היתר בהם כבר לא היה קיים". משכך, קבעה ועדת הערר כי אין מקום לשנות מהחלטתה הראשונה וכי אין מניעה להעניק היתר בנייה לרפת של מר לייכט, שהיא מבנה חקלאי בקרקע חקלאית.

           על החלטתה השנייה של ועדת הערר הגישו המערערים עתירה מינהלית נוספת (עת"מ (מינהלי ת"א) 2001/08), היא העתירה מושא הערעור שלפנינו.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

בפסק דינו מיום 21.6.2011, דחה בית המשפט את עתירת המערערים. על מנת להכריע בשאלה אם רשאית הוועדה המקומית להוציא היתר בנייה לרפת מכוח תכנית חש/2/10 ללא תכנון מפורט, נדרש בית המשפט ללשון התכנית, ובפרט - ללשון ההוראות שבפרק ה' לתקנון התכנית, אשר קובע:

"פרק ה':    רשימת השימושים

א. לגבי שמוש אשר לא הוזכר ברשימת השימושים, תחליט הועדה המקומית על פי גזירה שווה לתכליות המותרות לפי רשימת התכליות באיזור הנידון;

ב. כל יעוד אשר אינו לפי תכנית בנין עיר מאושרת טעון אישור הועדה המחוזית;

בתכנית מפורטת אפשר לקבוע את השמושים הבאים:

(1) אזור חקלאי מיוחד וחלוקה חדשה

       א. חקלאות, גנים, משתלות, חממות;

       ב. בתי מגורים לצרכי הנ"ל.