קבלת ערעור על הכ"ד שניתנה בבי"ד צבאי בעבירות אינוס ומעשי סדום

ההליכים בפני בית הדין קמא

פרטי האישום

2. נגד המערער הוגש כתב אישום הכולל חמישה פרטי אישום: עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; שתי עבירות של מעשה סדום בנסיבות של אינוס, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין; עבירה של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; ועבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות, לפי סעיף 72 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי).

3. על פי המיוחס לו בכתב האישום, ביצע המערער את העבירות בשני מועדים שונים, כלפי החיילת רב"ט ס.ש. (להלן: המתלוננת). המערער היה בתקופה הרלוונטית מפקד מחלקה באותה יחידה בה שירתה המתלוננת (להלן: היחידה).

4. על פי הנטען בכתב האישום, המעשה המגונה בכוח נשוא פרט האישום הראשון, התרחש במקום המכונה "משרד הישראלים", בבסיס בו משרתים השניים (להלן: הבסיס), בחודש מרץ 2004. שם, נטען, ביצע המערער במתלוננת מעשה מגונה, בכך שהשכיב אותה בניגוד לרצונה על ספסל, נשכב מעליה והתחכך בגופה. זאת, חרף דבריה של המתלוננת כי אינה מעוניינת בכך וחרף ניסיונותיה לקום. משהצליחה המתלוננת לקום לבסוף, על פי הנטען בפרט אישום זה, המשיך המערער להתחכך בגופה במצב עמידה, כששניהם לבושים.

סמוך לאחר מכן, על פי הנטען בפרט האישום השני, אחז המערער את ידה של המתלוננת והניחה על איבר מינו; המערער הוריד את מכנסיו ותחתוניו, תפס את ראשה של המתלוננת והוריד אותו לכיוון איבר מינו; בתחילה המתלוננת לא פתחה את פיה, אולם הנאשם לחץ על ראשה, והחדיר את איבר מינו לפיה; משהמתלוננת המשיכה להתנגד, אמר לה: "טוב, נסתפק בזה שתביאי לי ביד", או מילים בעלות משמעות דומה; לאחר מכן, כנטען בכתב האישום, המתלוננת נגעה באיבר מינו של המערער, אולם הפסיקה מידי פעם; המערער כעס, ונגע בעצמו באיבר מינו, עד אשר הגיע לפורקן. בגין כך יוחסה למערער עבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס (להלן יכונו המעשים נשוא פרטי האישום הראשון והשני דלעיל: האירוע הראשון).

5. על פי כתב האישום, בתאריך 9/6/04, דהיינו כשלושה חודשים לאחר האירוע הראשון, התרחש האירוע השני - נשוא פרטי האישום השלישי עד החמישי, כדלהלן.

בפרט האישום השלישי נטען, כי המערער ביקש מהמתלוננת להגיע למקום בבסיס הקרוי חדר ה"מריחן". לאחר שהמתלוננת הביעה את התנגדותה לכך מכיוון שאינה לובשת שכפ"ץ, אישר לה המערער להגיע ללא שכפ"ץ, בניגוד לנהלי הבטיחות ביחידה וחרף הסיכון הכרוך בכך. בגין כך יוחסה למערער עבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות.

על פי הנטען בפרט האישום הרביעי, לאחר שהמתלוננת הגיעה לחדר ה"מריחן", נעל המערער אחריה את הדלת, פרש מזרן על הרצפה וביקש ממנה שתעסה את גופו. המתלוננת סירבה וביקשה לצאת מהמקום. המערער הצמיד אותה אליו וניסה לנשקה, אולם היא הזיזה את ראשה, והמערער ליקק את צווארה. אז, על פי כתב האישום, המערער השכיב את המתלוננת על המזרן ונשכב מעליה. המערער ניסה להפשיטה מחולצתה וממכנסיה, חרף התנגדותה הפיזית והמילולית. לבסוף, הוריד המערער את חולצתה, תוך שהוא עושה שימוש במשקל גופו על מנת להתמודד עם ניסיונותיה לקום מן המזרן ולכפתר בחזרה את כפתורי חולצתה. לאחר מכן, המערער ניסה לפתוח את חגורת מכנסיה של המתלוננת והחדיר כמה מאצבעותיו לאיבר מינה. בגין כך, יוחסה למערער עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.

סמוך לאחר מכן, על פי המיוחס למערער בפרט האישום החמישי, שעניינו מעשה סדום, הוא שכב על המזרן ומשך את המתלוננת אליו על מנת שתשכב מעליו. על פי הנטען, המערער אחז במתלוננת במתניה, הניע את גופו כשהוא שוכב מתחתיה, והניח את ידה על איבר מינו. לאחר מכן, הוא הסיר את מכנסיו ותחתוניו, ואמר למתלוננת כי לא תצא מהחדר עד שתביאו לסיפוק מיני באחת מארבע דרכים שפירט באוזניה. לאחר מכן, אילץ המערער את המתלוננת לבצע בו מין אוראלי. המתלוננת אמרה למערער שאינה מסוגלת להמשיך, ואז החזיק בידה והוביל אותה לכיוון השירותים הנמצאים באותו חדר. המערער הצמיד אותה לקיר בתא השירותים, ואילץ אותה שוב לבצע בו מין אוראלי. במהלך המעשה, חשה המתלוננת בחילה והקיאה בכיור הסמוך. בשלב זה, החל המערער לאונן, ודרש מן המתלוננת "לעשות לו ביד". המתלוננת עשתה כבקשתו, עד שהגיע לפורקן (להלן, כאמור: האירוע השני).

תגובת המערער לכתב האישום

6. בתחילת הדיון כפר המערער באמור בכתב האישום. בהודעה בכתב שמסר בא-כוחו דאז, הוא ציין כי המערער כופר בעובדות שבפרט האישום השלישי, והוסיף כי לגבי יתר פרטי האישום, המעשים "נעשו בהסכמת המתלוננת".

עם תחילת חקירתה הנגדית של המתלוננת, ביקש בא-כוחו דאז של המערער למסור הודעה מחודשת המבהירה את גדר הכפירה באופן מפורט יותר. בית הדין נעתר לבקשה והתייחס אל ההודעה החדשה "כהודעה משלימה לגבי גדר הכפירה".

גדר הכפירה המאוחר היה "שונה במידה רבה", כך בלשון בית הדין קמא, מההודעה שהוגשה בתחילה. למעשה, בהודעה המאוחרת חלק המערער במפורש על המועד נשוא האירוע הראשון (מרץ 2004) וכן על כל פרט בכתב האישום המתייחס לשימוש בכוח מצדו או להעדר הסכמה מצד המתלוננת.