קבלת ערעור המדינה והרשעת נאשם בכל 51 האשומים בפרשת התפרצויות לבתי קשישים, גניבת כרטיסי אשראי ושמוש בהם

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

הערעורים בתמצית:

בפנינו שני ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות, כב' השופטת ר. לאופר - חסון (להלן: בית משפט קמא) בת"פ 909/07. בע"פ 2028-06-09 מערערת המאשימה על זיכויו של הנאשם מחלק מהאישומים שיוחסו לו בכתב האישום, כפי שיפורט בהמשך, ועל קולת עונשו. בע"פ 8229-06-09 מערער הנאשם על חומרת העונש שגזר עליו בית משפט קמא. הדיון בשני הערעורים אוחד, וזאת בהסכמת הצדדים.

למען הנוחיות יכונו בפסק דיננו הצדדים כ"מאשימה" ו"נאשם".

מטעמים שיפורטו אציע לחברי להרכב לקבל את ערעור המאשימה ולהורות על הרשעתו של הנאשם בכלל האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. כפועל יוצא מכך, ואם תישמע דעתי, יוחזר הדיון לבית משפט השלום כדי שישמע טיעון מחודש לעונש ויגזור את דינו של הנאשם בהתייחס לכלל האישומים. בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון, בשלב זה, בערעורים שהגישו שני הצדדים על גזר דינו של בית משפט קמא.

הרקע העובדתי:

נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל 51 אישומים בעבירות שנעברו בחודשים מאי - אוגוסט 2007. על פי עובדות כתבי האישום ביצע הנאשם בתקופה הנ"ל עשרות התפרצויות לבתי קשישים. לאחר שפרץ לדירות גנב מהם כסף, חפצי ערך (תכשיטים וכד') וכרטיסי אשראי ובהמשך ביצע בכרטיסי האשראי משיכות של כספים. בעיקרם של דברים יוחסו לנאשם בכתב האישום עבירות של התפרצות או ניסיונות התפרצות לבתי מגורים, גניבה ועבירות מרמה, לרבות עבירות בכרטיסי חיוב. בחלק מהאישומים יוחסו לו גם עבירות של היזק לרכוש.

האישומים מיחסים לנאשם את ביצוע המעשים בצורה שיטתית. הנאשם איתר את יעדי ההתפרצויות, כולם דירות של אנשים קשישים. לאחר שהשיג את מספרי הטלפון של הקשישים התקשר אליהם והציג עצמו כעובד חנות פרחים או עובד דואר והודיע להם כי בדרך אליהם שליח עם פרחים או דבר דואר. בהמשך הסביר לקרבנות כי כאשר יגיע השליח לביתם יהיה עליהם לצאת את הבית לרחוב כדי לפגוש את השליח ולקבל את המשלוח לידיהם. בין לבין חיבל הנאשם בצילינדר מנעול הבית של יעד ההתפרצות באופן המונע את נעילת הדלת לאחר עזיבת הדייר את הבית. בעת שקרבן העבירה יצא מהבית כדי לפגוש את "השליח" הממתין לו, חדר הנאשם לדירה וגנב כסף וכרטיסי אשראי, לעיתים גם תכשיטים.

בהמשך התקשר שוב הנאשם לקרבנות והציג עצמו כאיש חברת האשראי וביקש מהם את הקוד הסודי של כרטיס האשראי הגנוב, זאת בטענה שיש לבטל את הכרטיס. לאחר שקיבל מהקשישים את הקוד הסודי ביצע באמצעות כרטיסי האשראי משיכות של כספים.   

ביהמ"ש קמא שמע חלק מראיות התביעה.

בתאריך 29.06.08 הודה הנאשם באישומים 1, 32, 33, 34 (בעובדות א.2 עד א.10), באישומים 35 - 45, באישום 46 (בעובדות א.1 עד א.4) ובאישומים 47 - 51. בשלב מאוחר יותר, במהלך הגשת הסיכומים,  בקש הנאשם לחזור בו מהודייתו באישומים 40-44 מהטעם, שהודה בהם בטעות. לאחר קיום דיון בנושא, נעתר ביהמ"ש קמא לבקשתו והתיר לו לחזור בו מן ההודיה באישומים אלה.

בסיכומו של דבר הורשע הנאשם באותם 16  אישומים בהם הודה וזוכה מיתרת האישומים. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת המשתרעת על 91 עמ' סקר בית משפט קמא את הראיות בכל אחד מהאישומים. בית משפט קמא ציין כי למעשה המחלוקת היא בעניין זיהוי הנאשם כמי שביצע את הפריצות והגניבות, ובהמשך את השימוש בכרטיסי האשראי, בכל אחת מדירות קרבנות העבירה.  כפי שצוין ביקשה המאשימה לקבוע כי הנאשם הוא מבצע כל המעשים על בסיס מאפיינים דומים בביצוע כל המעשים. בית המשפט קבע כי אין זהות מלאה בין הנתונים בכל אותם כתבי אישום שבביצועם לא הודה  הנאשם ובהעדר זהות מלאה, מהטעמים שפורטו, הורה בית משפט השלום כי לא הוכחה מעבר לספק הסביר זהותו של הנאשם כמי שביצע את אותם מעשים.

בית משפט קמא גזר על הנאשם בגין האישומים בהם הורשע את העונשים הבאים:

בגין העבירות בהן הורשע הנאשם נגזרו עליו 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בנוסף הופעל עונש מאסר מותנה בן 8 חודשים שנגזר על הנאשם בעבר. עונש המאסר המותנה הופעל במצטבר לעונש המאסר שנגזר כך שסה"כ יהיה על הנאשם לרצות 62 חודשי מאסר בניכוי תקופת מעצרו. בנוסף נגזרו על הנאשם 12 חודשי מאסר מותנה והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 3 שנים עבירות מרמה ועבירות רכוש שהן פשע וכן מאסר מותנה של 8 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 3 שנים עבירת רכוש שהיא עוון ויורשע בגינה.

הערעור על הכרעת הדין:

המאשימה מערערת על הכרעת דינו של בית משפט קמא אשר, כאמור, זיכה את הנאשם מ- 35 אישומים מבין 51 האישומים שיוחסו לו בכתב האישום.

לב הערעור והמחלוקת שבין הצדדים מתייחסים לזיהוי הנאשם לפי שיטת ביצוע המעשים.  מהכרעת דינו המפורטת של בית משפט קמא עולה כי בית המשפט קבע כי לשם זיהוי נאשם על פי שיטת ביצועם של המעשים יש צורך בזהות של עובדות באופן הקרוב לטביעת אצבעות הנשארת בזירת עבירה. בית המשפט ביסס את התנאי הנדרש על ההלכה הפסוקה בשורה של פסקי דין:

ע"פ 679/78 אפרים כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1), 480 , (1979);