אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קבלת התנגדות לקיום צוואה שנערכה בפני נוטריון מהטעם של השפעה בלתי הוגנת

קבלת התנגדות לקיום צוואה שנערכה בפני נוטריון מהטעם של השפעה בלתי הוגנת

תאריך פרסום : 15/08/2016 | גרסת הדפסה
ת"ע
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
30213-04-12,30204-04-12
26/01/2016
בפני השופטת:
אורית בן דור ליבל

- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד עידן ליטבק
הנתבע:
אלמוני
עו"ד ג'ומעה חלאילה
פסק דין
 

 

 

לפני בקשה לצו קיום צוואה שהגיש התובע בת"ע 30204-04-12 (ולהלן: "הבקשה") והתנגדות לבקשה שהגיש הנתבע כנגד התובע בת"ע 30213-04-12 (ולהלן: "ההתנגדות").

 

הרקע הצריך לענין:

 

  1. המנוח XXX ז"ל (ולהלן: "המנוח") הלך לעולמו ביום  23.12.11 כשהוא אלמן.

 

  1. התובע והנתבע הם שניים מתוך שבעת ילדיו של המנוח, המתגוררים בבניין משותף בו דר גם המנוח, ברח' XXX (ולהלן: "הבנין").

 

  1. בין הצדדים תלויים ועומדים הליכים נוספים בפני בית משפט זה הכוללים מגוון של סכסוכי שכנות, בהם גם תביעה לסילוק יד, מתן צו לאיסור שימוש בחלקים מן הבניין ושלל בקשות לצווי הגנה. בכל אלו לא תעסוק הכרעה זו שלפנינו, אלא אך בשאלת תוקפה של צוואת המנוח.

 

  1. ביום 14.12.09 חתם המנוח בטביעת אצבע על צוואה בפני רשות (ולהלן: "הצוואה"). הצוואה נערכה על ידי הנוטריון עו"ד XXX (ולהלן: "הנוטריון"), שאף הגיש את הבקשה לקיומה בשם התובע, אך חדל מלייצגו בהמשך.

 

  1. בצוואה ציווה המנוח את כלל עזבונו  לתובע. וכך, בין השאר, כתב:

"..ג. זכות הזוכה הבן שלי XXX (התובע- א.ב.ד) התומך בי והמטפל בי תהא מהיום והלאה...

ד. הנני מצווה בזה את כל הרכוש והנכסים והכספים שיש לי ושמגיעים לי, ושיגיעו לי עד יום פטירתי לXXX (התובע-א.ב.ד), בכלל זאת כל הזכויות הקנייניות שיש לי בנכס הידוע כגוש XXX חלקה XXX תת חלקות 4, 5 ו-10 שהיא רשומה כיום כחלק מיחידה 7 אשר בה מתגורר XXX וכן גג הבניין וכל זכויות הבניה בנכס זה. כל הנכסים שלי וכל רכושי אני מוריש ומצווה לבן שלי XXX (התובע- א.ב.ד) בלבד, ולו בלבד. האמור גם ביחס לזכויות שמגיעים לי מאחרים בכלל זאת מהבן שלי XXX (הנתבע-א.ב.ד) בקשר לנכס הידוע גג אשר הוצמד בטעות לדירה שנתתי ללא תמורה לXXX (הנתבע-א.ב.ד), דירה הידועה כגוש XXX  חלקה XXX תת חלקה 7,8, אכן נתתי להם זו הדירה אך לא נתתי להם את הגג ולא נתתי להם את זכויות הבניה.

ה. הנני מצווה על XXX (הנתבע- א.ב.ד) לחתום על יפויי כח ו/או על כל מסמך משפטי מחייב אשר לפיו יעברו כל הזכויות בגג, הגג אשר רשום כיום כצמוד לדירה (הידועה כגוש XXX חלקה XXX תת חלקה 7,8 ) לXXX (התובע-א.ב.ד). הואיל והגג, וכל הזכווית בגג הם שלי ואני העברתי לXXX (הנתבע-א.ב.ד) ללא תמורה רק את הדירה הידועה כגוש XXX חלקה XXX תת חלקה 7,8 ולא את הגג ולא את זכויות הבניה...".

 

  1. התובע הגיש ביום 15.2.12 בקשה לקיום הצוואה לרשם לענייני ירושה. ביום 22.4.12 הועברה התובענה לבית משפט זה אחר שהנתבע הגיש התנגדות לקיום הצוואה ביום 29.2.12. הנתבע לא טען לקיומה של צוואה אחרת ופשיטא שעניינו בדחיית הבקשה לצו קיום צוואה, ובמתן צו ירושה.

 

  1. הנוטריון, הצדדים ועדיהם נחקרו בדיון הוכחות שהתקיים ביום 26.2.15. סיכומי התובע הוגשו ביום 14.4.15 וסיכומי הנתבע ביום 13.5.15. ביום 1.10.15 הגיש התובע סיכומי תשובה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 16.9.15. לבקשת בית המשפט התקיים דיון נוסף ביום 18.1.16, לצורך השלמת חקירת התובע והנוטריון באשר לנסיבות עריכת הצוואה.

 

טענות הצדדים:

 

  1. לדברי הנתבע הבקשה לקיום הצוואה כלל לא הומצאה לו כנדרש בדין, ונודע לו עליה מתוך הפרסום בעיתון. עוד טוען הנתבע כי לא היה באפשרות המנוח להוריש נכסים שאינם שלו.

תת חלקות 7 ו- 8 הנזכרות בצוואה רשומות על שמו של הנתבע ולמנוח לא הייתה לפני מותו זכות כלשהי בנכסים הנ"ל. חלקה 7 נמכרה לנתבע על ידי המנוח עצמו וחלקה 8 נמכרה לו על ידי סבתו ז"ל. הסכם המכר המתייחס לחלקה 7 נערך על הנוטריון. לא ייתכן כי עוה"ד יבצע שתי פעולות משפטיות מנוגדות והדבר מלמד על השפעה בלתי הוגנת של התובע והנוטריון, אם לא על קנוניה.

 

מעבר לכך מטיל הנתבע ספק באותנטיות ומהימנות הצוואה. לדידו קיים ספק לגבי מועד החתימה על הצוואה, אם בכלל זו נחתמה, שכן טביעת האצבע על גבי הצוואה מזויפת ואינה שייכת למנוח. יתר על כן, המנוח נהג לחתום בשמו המלא ולא בטביעת אצבע. המנוח נפטר מדום לב ולא הייתה בעיה שיחתום בשמו המלא כפי שעשה כל חייו. לכך הוסיף הנתבע כי המנוח היה עיוור ולא היתה לו בקיאות במספרי הגוש והחלקות של הנכסים המנויים בצוואה. עיוורונו גם גרם לו לתלות מוחלטת בתובע עד כדי השפעה בלתי הוגנת של האחרון על הראשון, ו"תפירת" תוכן הצוואה למידות התובע.

 

  1. לסיכום טוען הנתבע כי דינה של הצוואה להתבטל מארבע סיבות עיקריות (סעיפים 22-23 להתנגדות):
  • הצוואה כוללת נכסים שאינם בבעלות המנוח ולא היה בכוחו לצוות את מה שאין לו.
  • הצוואה בטלה מחמת זיוף או מרמה.
  • הצוואה בטלה מחמת פגם הנוגע להוראות הצוואה המזכה את התובע אשר לקח חלק בעריכתה יחד עם בא כוחו (הנוטריון).
  • הצוואה בטלה מחמת שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובע.

 

  1. התובע טען להעדר פגם חוקי בצוואה ולהעדר הצדקה אחרת לפסילתה. לדבריו הדרת אחיו מהצוואה היא פרי החלטה מושכלת של המנוח ותוצר העובדה שהיה זה הוא שסעד את המנוח משך 30 שנה ללא עזרה מהנתבע שהתגורר כל אותה תקופה באותו בנין, או ממי מאחיהם הנוספים. הדירות אליהן התייחס הנתבע בדבריו ואשר לגביהן טען כי אינן חלק מהעזבון, לא נמכרו לנתבע מעולם אלא ניתנו לו בהעברה ללא תמורה, והסכם המכר שצורף על ידי הנתבע ומתייחס לתת חלקה 7 הוא הסכם 'מפוברק' שהנוטריון אינו מכיר. מכל מקום, גג הבניין לרבות יחידת משנה 10 המוזכרים בצוואה הוצמדו לדירתו של הנתבע בטעות, ודבר הטעות נודע לנתבע רק בשנת 2012 אחר פרסום בקשה לצו קיום צוואה על ידי הרשם לענייני ירושה. עוד מדגיש התובע כי העובדה שיתר אחיהם של הצדדים, אשר כמו התובע אינם יורשים דבר על פי הצוואה, סירבו להצטרף להתנגדות הנתבע לתוקפה של הצוואה מדברת בעד עצמה.

 

דיון והכרעה

 

  1. נקודת המוצא של דיון בתביעות כגון דא הוא עקרון כיבוד רצון המת. ההנחה הגלומה בצוואה הינה כי היא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת אפוא את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו [דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט (6; בע"מ 4990/12 מיכאל זילברסון נ' חנן זילברסון 653].

 

היטיב לסכם עקרון נכבד זה במלים ספורות כב' הנשיא בדימוס ברק:

"זהו עיקרון ידוע של המשפט העברי, ולפיו 'מצווה לקיים דברי המת'. הוא מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית. הוא נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה חלק מהזכות החוקתית בדבר כבוד האדם. הוא מתבקש מזכות הקניין, שזכתה להגנה חוקתית בישראל. על הפרשן לשקף חשיבות חוקתית זו של הצוואה. עליו לעשות כל מאמץ לקיים את הוראות הצוואה ולא להביא לביטולן; עליו לנקוט את כל האמצעים כדי להביא הגשמת רצונו ה'אמיתי' של המצווה".

[א' ברק, פרשנות במשפט, כרך חמישי, פרשנות הצוואה (ירושלים, תשס"א), בעמ' 59-58].

 

  1. כפועל יוצא, בבוא בית המשפט לבחון צוואה עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה [ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, מח (1) 022, בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני [פורסם בנבו] (5.7.12)]. בית המשפט, ככלל, ימעט לבטל או לשנות צוואת אדם ועל המבקש לעשות כן להרים נטל כבד ביותר.

 

  1. הנה כי כן, מצווים אנחנו לכבד את רצונו של המת, אך כלל לא פחות גדול הוא גם לבטל הצוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהיא לא נערכה מתוך רצון חופשי אמיתי  [ע"א 5185/93 היועץ המשפט לממשלה נ' מרום, פ"ד    318 (להלן: "פרשת מרום")].

 

חזקת הכשרות ונטל השכנוע

 

  1. ככלל, נטל השכנוע מוטל על בעל-הדין המתנגד לקיום הצוואה, ככל שלא נפלו בגדריה פגמים צורניים [פרופ' ש' שילה, "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965" (כרך א 1995) בעמ' 232 (ולהלן: "פרופ' שילה); ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837 וכן ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346].
  2. בהעדר פגם צורני נטל זה נשאר מוטל על המתנגד גם במקום שמערכת הנסיבות מלמדת על קיומה של תלות יסודית ומקיפה של המצווה בנהנה. מערכת נסיבות, כאמור יש בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל שכמו של מבקש הקיום, אך לא את הנטל הסופי, נטל השכנוע [פרשת מרום; ת"ע (ת"א) 29820/00 בינדר נ' רייזר (לא פורסם)].

 

לדעת המלומדים שוחט גולדברג ופלומין [שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, (2005) עמ' 100-103 (ולהלן: "פלומין"] על מנת להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שיש בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל מבקש הקיום, אין די בחשד גרידא. נדרשות ראיות משמעותיות, המקיימות תשתית סבירה למסקנה האמורה. כך מבחינת כמות הראיות. אשר לתוכן הראיות, אין הכרח להביא ראיות ישירות לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא די בראיות נסיבתיות שעולה מהן מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת [ראו גם פרשת מרום].

 

העדר פגמים צורניים

 

  1. הצוואה שבבסיס התובענה שלפני הינה 'צוואה פני רשות', אשר דרכי עריכתה נקבעו בסעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (ולהלן: חוק הירושה"). סעיף זה אינו דורש תנאים צורניים לתוקפה של צוואה בפני רשות.

נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבע, אשר כלל לא טען כי נפל בצוואה פגם צורני. כן עולה ממנה כי נתמלאו בה כל מרכיבי היסוד, ומשכך חזקה שהיא תקפה ותקינה. 

 

  1. למעלה מהדרוש יוער כי הטענה שהחתימה על הצוואה אינה חתימת המנוח אינה מהווה פגם צורני המעביר את נטל ההוכחה [ש. שוחט "פגמים בצוואות", מהדורה שניה – תשס"א, בעמ' 105 – 106 (ולהלן: "שוחט")].

 

  1. את הטענה המרומזת שהעלה בהתנגדות לפיה קיים ספק באשר למועד החתימה (סעיף 19 להתנגדות) זנח הנתבע בסיכומיו, ולפיכך יש לראותו כמי שמוותר על הטענה [על משמעות זניחת טענה בסיכומים ראו: ע"א 401/06 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673; ע"א 447/92 הנרי רול נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102]. גם לגופו של עניין יש לדחות את הטענה משום שהצוואה נושאת תאריך וכך גם אישור הנוטריון לעשייתה. זאת ועוד. אין דרישה צורנית המחייבת רישום התאריך על גבי צוואה בפני רשות, שכן הוראת סעיף 22 כאמור אינה דורשת תנאים צורניים לתוקפה של צוואה בפני בפני רשות.

ציון התאריך על גבי צוואה שנערכה בפני רשות, הוא דרישה ראייתית, כנלמד מהוראת סעיף 22 לחוק הירושה, אשר זה לשונה:

"צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה שנעשתה ביום ובמקום הנקוב בה כיום עשייה ומקומה".

 

הנכסים המוזכרים בצוואה אינם חלק מהעיזבון

 

  1. אין ולא יכול להיות חולק כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ומשכך אין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו. הצדדים הקדישו חלק ניכר מטענותיהם לשאלת הבעלות בזכויות בנכסים הנזכרים בצוואה, האם דירה שהועברה או נמכרה בעבר יצאה בכך מגדר היקף העיזבון. דומה כי הצדדים מסכימים על כך שדירות 7 ו- 8 הן כאלה, בין אם הועברו ללא תמורה ובין אם נמכרו עבור תמורה הולמת. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לצמידויות אותן דירות (וזכויות הבניה בהן), היינו הגג ותת יחידה 10 בה מתגורר כיום XXX בנו של הנתבע. לא הועילו דברי בית המשפט כי סוגיות של היקף העיזבון לא ידונו במסגרת ההליכים נשוא פסק דין זה, שעניינו תוקפה של צוואה, והצדדים התייחסו לכך באריכות גם בחקירותיהם וגם בסיכומיהם.

 

  1. חוק הירושה מבחין בין נושא קיום צוואה לבין נושא היקף נכסי העיזבון. אלה הם שני נושאים נפרדים הכלולים בפרקים נפרדים של החוק והנדונים בהליכים נפרדים. מושכלות ראשונים הן אם כן, שבית המשפט אינו קובע - בהליך של צו ירושה - את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, ושאלת תוקפם של מסמך מתנה או של הסכם אינה עומדת לדיון בהליך של הוצאת צו ירושה [ע"א 12/83 ל' עמרם נ' ד' עמרם ואח', פ"ד לח(3) 556]. הוא הדין בצו קיום צוואה. השאלה, אם הנכסים שעליהם ציווה המצווה היו בבעלותו אם לאו, אינה עניין לבית המשפט בדונו בשאלה אם להיעתר לבקשה להוצאת צו קיום צוואה אם לדחותה [ע"א 240/63 פוקס נגד המוציאים לפועל של צוואת גיטל פוקס פ"ד יז 2097]; ת"ע (ת"א) 1168/86 צוואת המנוח יוסף ווינשטיין ז"ל פ"מ תשמ"ט (2) 184].
  1. הנה כי כן, אין מקומן של טענות הצדדים באשר להיקף העיזבון להתברר במסגרת דיון זה בהתנגדותו לקיום הצוואה, אלא בהליך אחר ונפרד [ע"א  272/86 הכרי נ' הכרי,  פד"י מב (2) 411].

 

 

זיוף

  1. לטענת הנתבע טביעת האצבע על גבי הצוואה מזויפת ואינה שייכת למנוח (סעיף 20 להתנגדות). בחקירתו פירט כי התובע והנוטריון ערכו את הצוואה לאחר פטירת המנוח (עמ' 27 שורה 2 לפרוטוקול). הנתבע טען, כזכור, כי אף שהיה המנוח עיוור בעשורים האחרונים לחייו המשיך וחתם בשמו המלא על מסמכים רשמיים.  תמיכה בגרסתו נמצאה גם בעדות האח XXX (עמ' 41 שורות 1-2,  עמ' 43 שורה 2 לפרוטוקול). כדוגמא לאלו צירף הנתבע לכתבי טענותיו את הסכם המכר שנערך ביניהם ביום 17.8.92, ומסמכים נוספים הנושאים את חתימת המנוח.

לעומתו, הציג התובע ייפוי כח כללי שניתן לו על ידי האב המנוח ביום 10.04.03 ועליו חתם המנוח חתימה כפולה; בשמו המלא ובטביעת אצבעו (ולהלן: "ייפוי הכח הכללי").

 

  1. ביום 10.10.13 מונה בהסכמת הצדדים מר ינקו מרק, מומחה לזיהוי טביעות אצבעות, על מנת לחוות דעתו בשאלת שייכות טביעת האצבע על הצוואה למנוח תוך השוואתה למסמכים האחרים. חוות הדעת הוגשה לבית המשפט ביום 30.04.13 וקבעה כי לא ניתן לאשר וגם לא לשלול את שייכות חתימות טביעות האצבע שעל מסמכי הצוואה למנוח. זאת מאחר והמסמך היחיד להשוואה הוא ייפוי הכח הכללי שהטביעה על גביו אינה ניתנת להשוואה עקב איכותה הירודה מאד. עם זאת, ציין המומחה, ניתן להבחין שחתימות טביעת האצבע הן בעלות אותו סוג תבנית- "לולאה ימנית" כולל דמיון צורתי של מבנה התבנית, אך הדגיש כי עובדה זו אינה יכולה להוות אינדיקציה כלשהיא בעניין זהות או אי זהות בין הטביעות. הנה כי כן, חוות דעת המומחה לא נתנה יתרון לאף אחד מהצדדים.

 

  1. הגם שהתובע העיד בחקירתו כי "ב- 8 שנים האחרונות הוא היה חותם גם בטביעת אצבע וגם חתימה" (עמ' 35 שורה 2 לפרוטוקול), לא הביא כראיה אף מסמך עליו חתם המנוח בטביעת אצבעו בלבד, או כזה עליו חתם גם בטביעת אצבע, כדי להפריך את טענת הנתבע לפיה מדובר בחריגות על רקע מסמכים קיימים אחרים עליהם חתם המנוח בשמו. אי הצגת ראיה לתמיכה בטענתו תומכת בגרסת הנתבע כי החתימה על הצוואה בטביעת אצבע היוותה חריג [השוו: ע"א 5842/92 פלוני נ' אלמוני פ"ד מח(3) 837, 840-841]. והנה, בסיכומיו הסכים התובע (ולו לכאורה) כי למעשה זו המסמך הראשון עליו חתם המנוח אך ורק בטביעת אצבע (סעיף 9 לסיכומים). גם חוסר הקוהרנטיות בסוגיה מהותית זו עומדת כמובן לתובע לרועץ. ודוק. התובע העיד כי סעד את המנוח באופן בלעדי משך עשרות השנים האחרונות והתגורר עמו. פשיטא כי היה מודע לדרך חתימתו, והיתה לו גישה למסמכיו (למיצער לאחר פטירתו).

 

  1. פועל יוצא של האמור הוא כי בסופו של דבר אין חולק שהמנוח נהג לחתום בשמו המלא, פרט לייפוי הכח הכללי בו שינה את חתימתו באופן שהוסיף לשמו המלא גם טביעת אצבע, ואילו על גבי הצוואה חתם אך בטביעת אצבע. על כן תמה הנתבע מדוע במסמך כה חשוב יסתפק אך בחתימת אצבע בשעה שעל גבי מסמכים אחרים חתם בשמו, ומכך ביקש ללמוד כי החתימה אינה חתימת המנוח וכי הצואה מזויפת.

 

  1. סעיף 22 לחוק הירושה מגדיר צוואה בפני רשות וסעיף 53 לחוק הנוטריונים תשל"ו-1976, הביא להוספת סעיף 22(ז) לחוק הירושה הקובע, כי דין נוטריון כדין שופט לעניין אותו סעיף.

 

סעיף 22 לחוק הירושה קובע:

"(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם רשות של בית משפט, או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.

 (ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.

(ג)...

..

(ז)  לענין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט."

 

 

סעיף 19 לחוק הנוטריונים קובע:

 

"אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון או למעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

 

  1. בצוואה בפני רשות, חוק הירושה אינו דורש כאמור את חתימת המצווה או אישורו, ואין גם כל דרישה לחתימת הרשות שבפניה נערכה הצוואה. משכך, גם העדר חתימה על גבי צוואה שאושרה על ידי נוטריון אינו פוגם בתוקפה, משום שאין דרישה צורנית שהמצווה יחתום על גבי הצוואה הנוטריונית [שוחט, בעמ' 131]. המחוקק הסתפק באישורה של הרשות על הקראתה של הצוואה והצהרת המצווה, כערובה פורמאלית לאמיתות הצוואה ולגמירת דעתו של המצווה. הצהרת המצווה שבאה לאחר ההקראה הנה תחליף לחתימת המצווה הנדרשת בצוואה בכתב או בצוואה בעל פה [ראו גם פלומין, עמ' 94).
  2. בענייננו, על גבי הצוואה מופיע אישור הנוטריון כי הוא מאשר שהצוואה הוקראה בפני המצווה, והוא הצהיר בפניו כי זוהי צוואתו. כמו כן, באישור עשיית הצוואה הנלווה לה אישר הנוטריון:

"1. ניצב לפני מר XXX (המנוח-א.ב.ד) עמדתי נושא תעודת זהות מס'...

  1. אמר המצווה את דברי הצוואה ושרשמתי מפיו בהיותו עיוור.
  2. השתכנעתי כי המצווה שומע את השפה העברית היטב ומבין כל מילה שבה נרשמו דברי הצוואה.
  3. אני רשמתי מפיו את דברי הצוואה בהתאם לבקשתו וכפי שרשמתי אותם באומרו לי את הדברים כאמור כפי שרשמתי במצ"ב צוואה מסומן XXX. מר XXX (המנוח- א.ב.ד) הודיע לי מפורשות כי את צוואתו המצ"ב מסומן XXX הוא עושה ללא לחץ וכפיה, הוא עושה הצוואה מרצונו החופשי וכי זוהי צוואתו האחרונה, אחר כך חתם עליה בפני באצבע אגודל ימין.

ולראיה באתי על החתום...".

      בחקירתו חזר הנוטריון על הדברים, והעיד כי "זו צוואה שבא לפני XXX (המנוח- א.ב.ד) אמר את דבריו, אני הדפסתי את דבריו בניסוח מתאים לעורך דין. לאחר שערכתי, הקראתי לפניו את הצוואה, הוא הבין אותי היטב ואני הבנתי אותו היטב והוא חתם באצבע אגודל ימין" (עמ' 15 שורות 2-4 לפרוטוקול).

      עוד הבהיר הנוטריון כי: "לא זוכר אותו ולא את מעמד הצוואה. אני מעיד בהסתמך על ניסיון עבודתי כנוטריון ובהתייחס לצוואה שעכשיו מונחת לפני, שנערכה במשרדי" (עמ' 15 שורות 29-30 לפרוטוקול) וכן: "לא זוכר דבר וחצי דבר מה קרה ב- 2009 שעה שערכתי צוואה זו" (עמ' 16 שורה 3 לפרוטוקול).

 

  1. עולה מהאמור כי די בהצהרת הנוטריון כי המצווה חתם לפניו כדי לדחות את טענת הנתבע כי החתימה על גבי הצוואה אינה חתימת המנוח. מתוך כך נדחית טענת הנתבע לזיוף חתימת המנוח על גבי הצוואה.

 

נטל חלק בעריכת הצוואה

 

  1. בסעיף 23 להתנגדות טען הנתבע לבטלות הצוואה מהטעם שהתובע נטל חלק בעריכתה (על כן אין מקום לטענת התובע כי נטענה לראשונה בסיכומים). הנתבע לא פירט גרסה עובדתית באשר לאופן בו נטל התובע לכאורה חלק בעריכת הצוואה, או למצער באשר להשערתו הכיצד עשה כן, ואף לא חקר את הנוטריון בנדון.
  2. בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק הירושה: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". הדין הנוהג הוא, כי נוכח תוצאתה הקשה של הוראת הדין האמורה, יש לפרשה בצמצום [ראו: ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, מ"ד מה(2) 221 (1991) (להלן – "עניין כצנשטיין"); ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן, פ"ד כ"ד(2) 93 (1970); ע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת בישראל נ' חומי, פ"ד כ"ד (2) 105 (1970); ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19 (2000) (להלן – "עניין בוטו"); שוחט, בעמ' 333].

 

  1. לא הובאו ראיות המלמדות על כך שהתובע ערך את הצוואה, או היה עד לעשייתה. הביטוי "עד לעשייתה" פורש בפסיקת בבתי המשפט כעד הרשמי לצוואה במובן סעיף 20 לחוק הירושה [ראו: ע"א 746/70 השכל נ' שומלו, פ"ד כה(2) 654 (1971); עניין בוטו; שוחט בעמ' 344-345]. אף הביטוי "ערך את הצוואה" פורש על דרך הצמצום ונקבע שיש לפרשו, אך כמתייחס למי שעסק בפועל בניסוח, או כתיבת, מסמך הצוואה [ראו: עניין כצנשטיין; שוחט בעמ' 343].

 

  1. אפנה אפוא לבחון האם התובע לקח באופן אחר חלק בעריכת הצוואה. בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי הבחינה האם נטל נהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה [ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון, פ"ד נד(2)215 (2000) (להלן – "עניין שוורץ"); ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן, פ"ד נג(1) 843 (1999); ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1 (2004); שוחט בעמ' 347]. בהקשר זה אף נקבע, כי העובדה שנהנה מהצוואה הביא את המצווה לעורך הדין שטיפל בנהנה בעבר, בעניינו שלו, ואף סייע לו בפרטים שונים, שנזקקו להם לצורך הצוואה, ופרע את שכר טרחתו, אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. אף אם נהנה קיים שיחות מקדימות בעניין הצוואה, בין עם עושה הצוואה ובין עם עורך הדין שערך אותה, אין בכך משום נטילת חלק בעשיית הצוואה [עניין בוטו; ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338 (1996) (להלן – "עניין שטיינר"); עניין שוורץ; שוחט בעמ' 349-355; ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ד מג(3) 586 (1989); ע"א 2014/95 פרל נ' בס, פ"ד מט(5) 302 (1996); עניין כצנשטיין].

 

  1. בתום ההליך נותרו מספר שאלות ללא מענה הנוגעות לעריכת הצוואה, בעטיין זימן כנזכר בית המשפט את הצדדים ואת עורך הצוואה לדיון נוסף לצורך השלמת עדותם של עורך הצוואה והתובע בנדון. הדברים אמורים בכך שלא ברור הכיצד הגיע המנוח פיזית לידי הנוטריון.

כעולה מהראיות שהובאו לפני המנוח לא היה מתנייד בגפו, ולדברי התובע בעצמו "הייתי מסיע את אבי לכל מקום כולל לבי"ח ולכל הבדיקות" (עמ' 33 שורה 7 לפרוטוקול). גם בהשלמת העדות העיד התובע דברים דומים באומרו "כל דבר שצריך לסעוד הורה נגיד מאלף עד תף, אם זה מהכנת ארוחת בוקר, ללוות אותו לבית הכנסת, חזרה הביתה, להכין לו ארוחת בוקר, להסיע אותו לשיעור, להחזיר אותו חזרה אם צריך לעשות טיפול רפואי כזה או אחר הייתי לוקח אותו" (עמ' 52 שורות 16-18 לפרוטוקול), וכן "בתקופה של 3 שנים אחרונות הייתי מלווה אותו" (עמ' 52 שורה 24 לפרוטוקול). אלא שלשאלות בית המשפט חידד והוסיף כי בזמן הרלוונטי לעריכת הצוואה היה המנוח הולך בגפו לבית הכנסת ואף למקומות רחוקים יותר בעזרת מונית (עמ' 53 שורות 9-12 לפרוטוקול). שינוי זה בגרסה אינו קוהרנטי עם עדותו הקודמת וכן עם עדות בנו, אשר חיזקה את גרסתו המקורית לפיה ליווה את המנוח לכל מקום, אולי פרט לבית הכנסת. ובלשונו: "זה בן אדם עיוור ומבוגר שאמנם היה מסתדר עצמאית ללכת לבית הכנסת שזה אותו קיר משותף. מעבר לזה היינו עושים הכל" (עמ' 39 שורות 2-3 לפרוטוקול).

 

  1. לא ברור גם הכיצד המנוח העיוור ידע להתקשר (והכיר את מספר הטלפון) של הנוטריון. בהשלמת חקירתו העיד התובע כי למנוח היה "טלפון של עיוורים" (עמ' 53 שורה 14 לפרוטוקול), ובכל זאת השאלה הכיצד ידע מה מספר הטלפון של הנוטריון נותרה לוט בערפל. בהקשר זה יש לזכור כי הפסיקה מורה כי בהסעת המצווה לעורך הצוואה אין כשלעצמה ללמד על מעורבות, וכן כי הנוטריון העיד כי המנוח יצר עמו קשר בעצמו לצורך תיאום הפגישה והגיע אליה בגפו.

 

  1. תהיה מהותית נוספת התעוררה בנוגע לשאלה הכיצד ידע המנוח העיוור לציין בפגישתו עם הנוטריון פרטי פרטים הנוגעים לזהות הנכסים. כך למשל: מספרי ת"ז של התובע; פרטי גוש חלקות, תתי חלקות ואופן רישומן בפועל, לדוגמא: "..בנכס הידוע כגוש XXX חלקה XXX תת חלקות 4, 5 ו- 10 שהיא רשומה כיום כחלק מיחידה 7.."; ".. הגג אשר רשום כיום כצמוד לדירה (הידועה כגוש XXX חלקה XXX תת חלקה 7,8 )..". הנוטריון העיד כי פרטי הצוואה נמסרו לו על ידי המנוח במעמד עריכתה (ולא קודם לכן), וכי המנוח לא הגיע עם מסמכים לפגישה (עמ' 55 שורות 4-5 לפרוטוקול).

 

 

 

 

אישור הנוטריון מציין אמנם את העובדה כי המנוח היה עיוור, אך חסר פירוט באשר לדרך בה השתכנע כי המנוח מבין את הפעולה, וזאת בניגוד להוראת תקנה 8 לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 הקובעת כי: "ניצב לפני נוטריון לשם אימות חתימה, קבלת תצהיר או הצהרה אחרת או עריכת מסמך לחתימתו אדם שהוא אילם, חרש או עיוור, יציין הנוטריון באישורו את עובדה זו וכן את הדרך שבה השתכנע שאותו אדם אמנם הבין את משמעותה של הפעולה...".

חשיבות הפירוט החסר בנסיבות אלה הינה רבה מאוד. שכן הדעת נותנת כי גם אם היה המנוח צלול בעת עריכת הצוואה (שלוש שנים בקירוב עובר לפטירתו בגיל 96 שנים), וגם אם היה מודע לאופן רישום הזכויות על פרטי יחידותיהם (ומסופקני אם כן), לא זכר פרטי פרטים של זהות הנכסים בעל-פה. יש להניח כי פרטים אלה הובאו מהכתובים. עורך הצוואה העיד באופן חד משמעי "הוא לא בא עם מסמכים" (עמ' 55 שורה 7 לפרוטוקול). יש לזכור גם כי המנוח היה עיוור ופשיטא כי לא ידע בעצמו לגשת למסמכים רלוונטיים וליטול מהם את המסמך הספציפי הדרוש לו לצורך הבאתו עמו לפגישה עם עורך הצוואה על מנת לדייק באופן רישום הזכויות.

 

  1. התובע הודה כי הכיר את עורך הצוואה אשר טיפל בענייניו בעבר אך הרחיק עצמו מכל קשר לעריכת הצוואה והעיד כי שמע על קיומה של הצוואה לראשונה רק באשפוז האחרון של המנוח עובר לפטירתו (עמ' 32 שורות 21-24 לפרוטוקול). לשאלה אם העביר לו המנוח העתק מהצוואה השיב התובע: "לא רק שלא העביר לי אבי לא הודיע לי שעשה צוואה. אני גר איתו והוא לא אמר לי. אבי היה עצמאי, אדם חושב ומבין. הוא היה מעורב בהכל. אני (צריך להיות אבי – א.ב.ד.) היה פיכח. אולי הוא לא רצה סכסוכים. רק בחודשיים שלושה האחרונים" (עמ' 34 שורות 20-22 לפרוטוקול). עורך הצוואה אף הוא לא הכחיש את הקשר עם התובע, ואולם הדגיש כי אין מדובר בקשר חברי וציין כי לא השתתפו זה בשמחות של האחר (עמ' 55 שורות 24-26 לפרוטוקול). על פי הפסיקה בנדון, אף אם אקבע כי התובע הפנה את המנוח לעורך הצוואה, הוביל אותו לפגישה עמו ואף פרע את שכר טרחתו, אין בעניינים אלו, כשלעצמם, כדי להוביל אל המסקנה לפיה, יש לראות בתובע כמי שלקח באופן אחר חלק בעריכת הצוואה.

 

  1. אמנם, אילו היו מובאות בפני בית המשפט ראיות המלמדות על כך שהתובע הוא שהכתיב לעורך הצוואה את נוסח הצוואה, להבדיל מסיוע אפשרי במתן פרטים טכניים בלבד, ייתכן והמסקנה היתה שונה –שיש לראות את התובע כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכת הצוואה. דא עקא, שראיות אלו לא הובאו. נמצא אפוא, כי הטענות בדבר נטילת חלק באופן אחר בעריכת הצוואה לא הוכחו.

 

השפעה בלתי הוגנת

 

  1. אפנה כעת לטענה בדבר בטלות הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת.  סעיף 30 לחוק הירושה קובע: "א. הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

 

  1. הסעיף מונה חמש עילות לבטלותה של צוואה. באשר לעילה של השפעה בלתי הוגנת, עולה השאלה, כיצד ועל יסוד מה עשוי בית המשפט לקבוע, שהמצווה היה תלוי בנהנה, וכי תלותו הייתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת?

השאלה אם הופעלה על המצווה השפעה היא שאלה של עובדה. השאלה אם השפעה זו הייתה לגיטימית או בלתי הוגנת היא שאלה ערכית נורמאטיבית, ועל בית המשפט לקבעה על-פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי, כשהוא מכוון דעתו לרצונו האמתי של המצווה. "....ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמאטיבית וקשור במהותה של הגינות". [ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441, בעמ' 448].

 

  1. אם כך, קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על-פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.  עם זאת, ביקשה הפסיקה להצביע על ארבעה אלמנטים מצטברים הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

א.         מצווה הנתון להשפעה.

ב.         נהנה שהייתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת.

ג.          נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת.

ד.         הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.

 

  1. על קיומם של אלמנטים אלה ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים, ביניהם מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטלי הנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים [ע"א 133/84 וכטמן נ' זיסמן, לט (4) 769; עניין שטיינר].

 

 

 

  1. בפרשת מרום מנה כב' השופט מצא ארבע אבני-בוחן, שבית המשפט עשוי להסתייע בהן בבואו להכריע בשאלה זו, ואלה הן:

א.         תלות העצמאות - האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית. את התשובה על השאלה יש לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה. תלות פיזית אינה עדות מספקת לתלות בזולת, שכן ייתכן שעצמאותו השכלית-חברתית של המצווה תחפה על התלות הפיזית שלו.

 

ב.         תלות וסיוע - במקום שהתברר שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע, וממילא במי שהעניק לו אותו.

 

ג.          קשרי המצווה עם אחרים - זהו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה. הסיבה לניתוק ולבידוד אינה רלוונטית. יכולה היא לנבוע משום התנהגות הנהנה, ויכולה היא לנבוע משום מצבו האובייקטיבי של המצווה.

 

ד.         נסיבות עריכת הצוואה - מעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה כדי למעורבות לפי סעיף 35 לחוק, יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

 

  1. הלכה היא כי שימוש במבחנים אלה יש לעשות בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לפיכך, יש ליתן את הדגש באי ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע. קרי, לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה שעיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה לעשות צוואה לטובת הנהנה. יסוד אי ההגינות בהשפעה נלמד, אם כך, מנסיבות הפעלתה, ולאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג [פלומין, בעמ' 100]. לפיכך, שכנוע או השפעה על מצווה לגמול למי שמטפל בו, כשהם נעשים בנימוס וללא לחץ ואיומים מפורשים או מכללא, אין בהם פסול [ת"ע (חי') 638/90 סטיינבוק נ' מזרחי, פ"מ תשנ"א (ג) 407, פלומין, בעמ' 101].

 

  1. נבחן אפוא את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת בהתאם לארבעת המבחנים האמורים.

 

  1.  מבחן התלות והעצמאות. לא הוצגו ראיות באשר למצבו הפיזי המדויק של המנוח בעת עשיית הצוואה. יחד עם זאת, אין חולק כי המנוח היה עיוור, וסבל ממחלות שונות בשנותיו האחרונות בעטיין נדרש ליטול תרופות (7 כדורים בכל יום) ולמדוד לחץ דם מידי יום (עמ' 32 שורות 10-11 לפרוטוקול) ובשנתיים האחרונות לחייו הוא נדרש גם לחמצן ולקטטר (עמ' 35 שורות 7-8 לפרוטוקול).

 

  1. המנוח נזקק לסיוע ולעזרה בפעולות הקיום היומיומיות. התובע העיד בעצמו כי המנוח נזקק לעזרה וסיוע, החל בלבוש וברחצה (עמ' 31 שורות 28-31 לפרוטוקול), בבישול וניקיון, דרך סיוע ממש באכילה ("הוא לא רואה, אני חייב להגיד לו מה הוא הולך לאכול", עמ' 30 שורה 24 לפרוטוקול), וכלה בליווי לבנק (עד שמסר בידיו המנוח ייפוי כח, 8 שנים עובר למועד פטירתו, עמ' 32 שורה 1 לפרוטוקול), לטיפולים ולבדיקות רפואיות (עמ' 33 שורה 7 לפרוטוקול). בדיון מיום 18.1.16 סיכם התובע כי סיועו לאביו המנוח עמו התגורר כלל: "כל דבר שצריך לסעוד הורה נגיד מאלף ועד תף אם זה מהכנת ארוחת בוקר, ללוות אותו לבית הכנסת, חזרה הביתה, להכין לו ארוחת בוקר, להסיע אותו לשיעור, להחזיר אותו חזרה אם היה צריך לעשות טיפול רפואי כזה או אחר הייתי לוקח אותו" (עמ' 52 שורות 16-19 לפרוטוקול). התובע הבהיר כי מצב זה החל 3 שנים עובר לפטירתו (שם, שורות 24-25). קרי, כבר במועד עשיית הצוואה.

 

  1. עולה מהאמור כי לטענת התובע בעצמו היה המנוח תלוי פיזית בזולת, תלות יסודית ומקיפה, לצורך ביצוע פעולות היום יום, במועד עריכת הצוואה. כעולה מעדות התובע, הוא בעצמו (ובעזרת רעייתו ובנו) העניק למנוח את העזרה הסיוע והליווי שהיה זקוק לה. בסעיף 4 לתצהירו הצהיר התובע: "אני הייתי סועד יחיד לאבי וטיפלתי בו משך 30 שנה ללא עזרה מאותם אחים עליהם מצהיר המתנגד לרבות המתנגד עצמו שהתגורר כל השנים האלו באותו הבניין". XXX, בנו, הצהיר בסעיף 2 לתצהירו כי כבר בילדותו עבר עם אביו להתגורר בדירת המנוח "וזאת מפני שאבי היה סועד יחיד לאבי המנוח", ובעדותו חיזק את טענת התובע כי היה היחיד שסעד את המנוח (עמ' 36 שורות 3-8 לפרוטוקול). ניכר מגרסת התובע כי המנוח נזקק לסיוע זה והיה תלוי בו, ופועל יוצא מכך כי היה תלוי בתובע.

 

  1. לא נעלם מעיני כי לטענת הנתבע היה המנוח עצמאי מבחינה פיזית. הנתבע העיד בחקירתו: "אבי עד יומו האחרון היה חזק וצלול. הוא היה בן 96" (עמ' 29 שורה 32 לפרוטוקול), ובהמשך הוסיף: "לאחר שהוא התעוור הוא ישב בבית ולא עשה כלום. הוא היה עצמאי והולך לבית הכנסת, מתקלח לבד" (עמ' 30 שורה 6 לפרוטוקול).

ואולם, נוכח טענות התובע להעדר קשר של הנתבע עם המנוח בשנים הרלוונטיות העדפתי את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע בעניין זה. התובע התייחס לעדות הנתבע בסוגיה זו, והשיב: "זה לא כמו שאחי אמר שהוא היה חזק עד הרגע האחרון, אבי היה מחובר לקטטר, אחת לחודש היינו הולכים לשערי צדק, הייתי מקלח אותו, מלביש אותו." (עמ' 31 שורות 28-29 לפרוטוקול). בנו של התובע, XXX, סיכם את הסיוע לו נדרש המנוח, כפי שכבר הובא לעיל, כך: "זה בן אדם עיוור ומבוגר שאמנם היה מסתדר עצמאית ללכת לבית הכנסת שזה אותו קיר משותף לבית. מעבר לזה היינו עושים הכל" (עמ' 39 שורות 2-3 לפרוטוקול).

 

  1. התובע העיד כי ב- 8 השנים האחרונות לחייו לא נזקק המנוח לגשת לבנק בעצמו כיוון שהתובע החזיק בייפוי הכח הכללי שאפשר לו לפעול בין היתר בחשבונותיו (עמ' 32 שורות 1-2 לפרוטוקול). מכך מתבקשת המסקנה כי המנוח היה תלוי בתובע גם מהבחינה הכלכלית. עדותו של XXX, בנו של התובע, חיזקה מסקנה זו. XXX העיד "אבי הוא האפוטרופוס היחיד של סבי שמונה על פי חוק" (עמ' 37 שורות 1-2 לפרוטוקול), ובהמשך: "אבי מכח זה שהוא אפוטרופוס על פי חוק הוא ניהל את כל העניינים של סבא שלי מהרופאים עד אחרון העניינים" (שם, שורות 15-16). היות ולא נטען בשום מקום כי המנוח היה חסוי והתובע מונה כאפוטרופוס שלו (ולא נמצא הליך כזה בבית המשפט), הרי שבדברי העד ובהקשר שנאמרו יש כדי ללמד על ניהול התובע את כל ענייני המנוח, לרבות ענייני הרכוש שלו, עוד בחייו, ממש כאילו היה חסוי. בתוך כך ערך התובע הסכמי שכירות עם הדיירים במקום המנוח, וגבה את דמי השכירות (שם, שורות 18-19).

 

  1. לטענת הנתבע התלות של המנוח בתובע עלתה אף כדי "תלות נפשית" (סע' 15, בעמ' 6 לסיכומים). על כך ביקש ללמוד מעדות התובע לפיה נזקק המנוח לתובע אף כדי לאכול (עמ' 30 שורות 23-25 לפרוטוקול).

 

  1. יחד עם זאת, הצדדים תמימי דעים כי המנוח היה עצמאי מהבחינה שכלית – הכרתית. הנתבע העיד בחקירתו: "אבי עד יומו האחרון היה חזק וצלול. הוא היה בן 96" (עמ' 29 שורה 32 לפרוטוקול). התובע העיד, כאמור, כי "אבי היה עצמאי, אדם חושב ומבין. הוא היה מעורב בהכל. אני (צריך להיות אבי – א.ב.ד.) היה פיכח. אולי הוא לא רצה סכסוכים. רק בחודשיים שלושה האחרונים" (עמ' 34 שורות 21-22 לפרוטוקול).

 

  1. הנה כי כן, המנוח נזקק לסיוע פיזי יום יומי, לצרכי ניידות ופעולותיו היום יומיות עת נערכה הצוואה, או בסמוך לכך. התובע התגורר עם המנוח גם בעת עשיית הצוואה, ולדבריו הוא היחיד שסייע למנוח, אשר לא היה לו אחר מלבדו.

הדעת נותנת, שכאשר התלות הינה כה מקיפה ויסודית, וכאשר אדם אחד בלבד נושא בנטל הסיוע, מידת התלות של המצווה בו היא מטבע הדברים רבה מאוד, ומשכך גדל החשש להיותה כר נח להשפעה בלתי הוגנת.

יחד עם זאת, בשעה שעסקינן במנוח שהיה צלול, בהכרה מלאה ומודע למעשיו, הופכת מלאכת הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת לקשה הרבה יותר עבור הנתבע - המתנגד. למותר להוסיף, כי בהוכחת תלות פיזית של המנוח בתובע, אין עדות מספקת להוכחת תלות שכלית ונפשית בו. כפי שנקבע בהקשר זה בעניין שטיינר בעמ', 347-348:

"תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת. אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו" .

 

  1. מבחן הקשר עם בני אדם אחרים. המנוח התגורר באותו בנין ובאותה סביבת מגורים משך כל חייו. בעשורים האחרונים לחייו התגורר התובע עם המנוח בביתו. לטענת הנתבע התובע ניתק את המנוח מיתר בני המשפחה: "XXX (התובע-א.ב.ד) סילק אותנו מהבית, את כל האחים הוא סילק מהבית. היתה לו מטרה. אבי היה בשבי נגדנו. מצד אחד הוא היה אומר לאבי "תראה אף אחד לא בא לבקר אותך" ומצד שני היה אומר לו שכולם שונאים אותו. זה שקר. כל האחים היו דופקים בדלת לראות את אבא ולו ולאשתו היו סיסמאות של דפיקות והיו פותחים לאחיות שלה וכאשר האחים שלי היו באים היו מחכים שעתיים אחרי הדלת לא היו פותחים להם כדי לראות את אבא" (עמ' 20 שורות 14-18 לפרוטוקול).

בחקירתו הסביר הנתבע כי מתוך 7 אחים נותרו אך שישה אחר שאחות אחת נפטרה. מתוכם הנתבע, האח אפרים ואחות רינה לא ביקרו את המנוח, כל אחד מסיבותיו, והאחים XXX וXXX הגיעו לבקר את המנוח "יותר בצמידות" (עמ' 30 שורה 29- עמ' 31 שורה 5 לפרוטוקול). יחד עם זאת טען התובע כי באשפוז האחרון עובר לפטירתו אף אחד מהאחים לא הגיע לבקר את המנוח (עמ' 32 שורה 21; עמ' 33 שורה 12 לפרוטוקול).

האח XXX הוזמן לעדות על ידי התובע אשר בפתח הדיון ביקש לוותר על עדותו (עמ' 13 לפרוטוקול), או אז ביקש הנתבע להעידו בחקירה ראשית. עדותו של  XXX לענין קשרי המנוח עם אחרים חיזקה בתחילה את גרסת הנתבע: "XXX (התובע- א.ב.ד) ואשתו השניה זרקו אותי משם. כאשר באתי כמה פעמים הם קיבלו אותי יפה עד ששניהם לא רצו שאבוא לשם. הם עשו שלא אגיע לשם. הם התנהגו אלי לא יפה. זו האמת. זה ישב לי על הלב כבר 15 שנה" (עמ' 39 שורה32 – עמ' 40 שורה 2 לפרוטוקול). אך בהמשך החקירה העיד כי ביקר את המנוח עד לרגע האחרון והיה עמו בקשר טוב (עמ' 41 שורות 18-21 לפרוטוקול). עוד הוסיף כי בעת אשפוזו התחלק בשמירה עליו בלילות יחד עם האח XXX ועם התובע (עמ' 42 שורות 30-31 לפרוטוקול).

העדה XXX, גרושתו של הנתבע, העידה מטעמו כי מעת שנישא התובע בשנית הוא מנע כניסה של האחים לבית המנוח (עמ' 49 שורות 19-21, שורות 25-26 לפרוטוקול). עוד העידה העדה כי בעת אשפוזו של המנוח בבית החולים הגיעו לבקרו כל ילדיו "היתה הזדמנות לראות אותו שלא בהסגר" (עמ' 50 שורה 8 לפרוטוקול).

 

ברור ומובן כי יתר האחים יכלו לשפוך אור בסוגיה זו ואולם הם לא הוזמנו לעדות על ידי מי מהצדדים. משכך, עומדת אי הזמנתם לרועץ לנתבע אשר הנטל בשלב זה רובץ לפתחו. על פי ההלכה הפסוקה אי הבאת עד שהיה עשוי לשפוך אור על עניין שבמחלוקת מחזקת את משקלה ומהימנותה של גרסת היריב [ע"א 498/81 זמיר נ' שא"ז חברה לשירותים, תק-על 85 (3) 210 ; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח',  פ"ד מז(2), 605].

 

  1. לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים ובראיות שהונחו לפני השתכנעתי כי המנוח לא היה מבודד ומנותק מאחרים. הנתבע חיזק בעצמו את טענת התובע כי האח XXX ביקר בדירת המנוח, ולדבריו XXX אף שכנע אותו להגיע יחד עמו לבקר את המנוח (עמ' 20 שורות 18-20 לפרוטוקול). האח XXX העיד כאמור כי הוא ביקר את המנוח והיה עמו בקשר טוב. עולה מהאמור כי למיצער שניים מבין האחים עמדו בקשר עם המנוח. איני שוללת מכלל אפשרות כי אכן יתר האחים לא הוזמנו למקום מגורי התובע, שהיתה למעשה דירת המנוח, ובדרך זו שלט התובע על מבקריו, ועל כן העידה גרושתו של הנתבע כי רק בבית החולים התאפשר להם לבקר את המנוח, ואולי העובדה שהתובע לא ידע מכך נובעת מכך שעשו כן בהסתר.

ברם, גם אם לא כל ילדיו של המנוח עמדו בקשר עמו, ואף לא הורשו לבקר אותו על ידי התובע, אין בכך ללמד על ניתוקו מאחרים. שהרי, כאמור, למנוח היה קשר למיצער עם עוד שניים מילדיו פרט לנהנה, המנוח התגורר בסביבת מגוריו המוכרת, וביקר בבית הכנסת בכל יום, וכעולה מעדות התובע בהשלמת חקירתו מיום 18.1.16 היה המנוח מבקר גם במועדון קשישים מתחת לבית הכנסת (עמ' 53 שורות 9-10 לפרוטוקול).

 

  1. המבחן הרביעי אותו העמידה הפסיקה בפרשת מרום מתמקד בנסיבות עריכת הצוואה ובמידת מעורבות הנהנה בעריכתה. אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו. יחד עם זאת נקבע כי זהו מבחן משנה שאינו עומד ברשות עצמו. מבחן זה יש בו כדי לסייע בקבלת מסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, במקום שהמבחנים האחרים מכוונים לקיומה של השפעה שכזו [ת"א (ת"א) 6920/99 ערוב נ' ערוב, דינים ומשפחה ב' 561(2004)].
  2. כפי שפורט לעיל, בהקשרו של סעיף 35 לחוק הירושה, תהיות מהותיות נותרו ללא מענה גם לאחר השלמת חקירות התובע ועורך הצוואה. כפי שנקבע, אין די בהן כדי להפיל את התובע ברשתה של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה. עם זאת, כשבוחנים את מכלול נסיבות עשיית הצוואה, בין בהיבט של סעיף 35 הנ"ל, בוודאי בהקשר למבחן "נסיבות עריכת הצוואה", המהווה את אחד המבחנים לסבירות קיומה של השפעה בלתי הוגנת, יש חשיבות רבה לכך שלא נמצא להן מענה ולהעדר ההסבר הנדרש באישור הנוטריון.

 

  1. למעשה אין בפנינו כמעט ראיות, לבד מהצוואה עצמה ועדות עורך הצוואה, באשר לנסיבות עריכת הצוואה. אכן לא הובאה לפני ראיה בדבר מעורבות התובע בעריכת הצוואה, אך כיצד תובא ראיה נוספת כשהתשתית העובדתית ידועה רק למעורבים ואילו הנתבע בוודאי נמצא ב"חסר ראייתי".

 

  1. בעדותו הרחיק עצמו התובע מעריכת הצוואה. על פי עדותו הוא לא היה נוכח בעת עריכת הצוואה, ולא ידע על כך אלא שנים לאחר עשייתה, שלושה חודשים עובר לפטירתו של המנוח. התקשיתי ליתן בכך אמון. מסקנתי נסמכת על התרשמותי מעדותו כמכלול (כך כפי שנכתב לעיל, העיד התובע כי המנוח נהג ב- 8 השנים האחרונות לחתום בטביעת אצבע, אך נמנע מלהביא כל ראיה לתמיכה בגרסתו, ונראה היה, כי אין בידיו את אותן ראיות כלל ועיקר, ועדותו בעניין זה אינה אמת. כך גם העיד כי נהג להסיע את התובע לכל מקום, עד השלמת חקירתו אז העיד לראשונה כי המנוח נעזר גם בחבר ובמונית). כמו כן יש לתמוה מדוע דווקא את דבר עריכת הצוואה שמר המנוח בסוד מפני התובע. משך כשלושה עשורים התגורר התובע עם המנוח וליווה אותו כאמור לכל פעילות, היה עזר כנגדו ואיש אמונו. משך שנים ארוכות, למצער מאז ייפוי הכח הכללי בשנת 2003 פעל התובע במקומו של המנוח ולמעשה היה ה"מוציא והמביא" של כל ענייניו, ובמיוחד הרפואיים והרכושיים. קשה לקבל כי דווקא בעניין עריכת הצוואה, הראשונה בחייו, בגיל 93 שנה בקירוב, שהיא לטובת התובע, פעל המנוח לגמרי לבדו, באופן עצמאי לחלוטין בהסתר ובהיחבא מהתובע, עובר למעשה ולאחריו. יש לזכור כי המנוח, בדרך לא ברורה, התקשר והגיע לנוטריון אשר טיפל בתובע בעבר. הצוואה כאמור תפורה למידותיו של התובע, ולבד מהעובדה שהיא מזכה אותו בכל נכסי המנוח היא גם משרתת לכאורה את האינטרסים שלו בביטול זכויות הנתבע בגג. כפי שהבהיר התובע בהשלמת חקירתו הסעיף בעל הערך הרב ביותר בצוואה הוא סעיף ה' בו "ציווה" המנוח על הנתבע ועל רעייתו להעביר את הזכויות בגג הצמוד לדירתם לידי התובע.

 

 

 

כן יש לזכור כי השאלה איך ידע המנוח את הפרטים המופיעים בצוואה נותרה לוט בערפל. הנוטריון, לא זכר דבר וחצי דבר בקשר לכך בעדותו, ואף בהשלמת חקירתו עת הופנתה אליו שאלה ישירה בנדון, השיב: "לא זוכר שהקראתי, אני מנסה להיזכר, אני לא זוכר, לא זוכר. אני לא שופט ולא רוצה להגיד דברים מהבנתי עכשיו אז לא אוסיף" (עמ' 55 שורות 12-13 לפרוטוקול).

 

  1. כמו כן, אישור עריכת הצוואה על ידי הנוטריון חסר הסבר כיצד שוכנע שהמנוח העיוור מבין את משמעות הפעולה, כנדרש בתקנה 8 לתקנות הנוטריונים. התקנה קובעת כזכור כי על הנוטריון לציין את העובדה שהמצווה סובל ממום וכן "את הדרך שבה השתכנע שאותו אדם אמנם הבין את משמעותה של הפעולה". קרי, שהמנוח פועל מרצונו החופשי כשהוא מבין הבנה מלאה את משמעות הפעולה שהוא מבצע. אכן כפי שנזכר לעיל, נהנה הנוטריון ממעמד של רשות באישור צוואה, ואישורו הוא ראיה מספקת לדבריו ולמעשיו. יחד עם זאת, מקום שהאישור עצמו חסר את הפירוט הנדרש בדין, את דברי ההסבר של הנוטריון כיצד השתכנע - אם השתכנע – שהמנוח פועל מתוך רצון חופשי ומתוך הבנה מלאה, דומני כי התוצאה של כך הינה למצער העברת הנטל לידי התובע המבקש לקיים את הצוואה, להוכיח את תוקפה [השוו: ת.א. (ת"א) 116/96 האפוטרופוס הכללי נ' נסקה לוי, תק-מח  2002(1) 4, מפי כב' השופטת ר. משל (שהם), בעמ' 92-94].

 

  1. על כך מתווספת העובדה כי לראשונה בחייו חתם המנוח על הצוואה בטביעת אצבע בלבד. כפי שנזכר לעיל, בכך יש לעורר את החשש שמא המנוח הוחתם בהיותו תחת השפעה בלתי הוגנת [ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט (5) 373].

 

  1. כן בהקשר זה יש ליתן את הדעת לחריגות סעיף ה' אשר מצא את מקומו בצוואה, ואשר כפי הנראה הוא המניע של הצדדים במחלוקת בנוגע לתוקפה של הצוואה. יוזכר כי עניינו של הסעיף הוא בציווי של המנוח לנתבע ורעייתו להעביר את הזכויות שנרשמו על שם הנתבע בגג על שם התובע. ודוק. היות ולא ציווה המנוח לנתבע דבר בצוואה פשיטא שאין מדובר בציווי על תנאי. לא יכול להיות חולק על כך כי הוראה זו הינה יוצאת דופן, וכי דרך המלך הינה בהגשת תביעה מתאימה ולא בדרך של ציווי בצוואה. עורך הצוואה לא שפך אור בעדותו גם בענין זה והשיב כי כרגיל אינו מתערב בתוכן הצוואות שהוא עורך וכי אינו זוכר אם הסביר למנוח כי לא ניתן לצוות על הנתבע לבצע פעולות מסוימות במסגרת צוואה (עמ' 55 שורות 14-21 לפרוטוקול).

עובדה זו מקימה ספק נוסף באשר להבנה מלאה מצד המנוח את פעולתו המשפטית, וכן אם פעל על פי רצון חפשי. שהרי, הדעת נותנת כי במקרה כזה עוד בחייו היה ממהר לפנות לנתבע בענין הנדון (ולו במכתב או בהתראה קודם לנקיטת הליך משפטי) על מנת לעמוד על זכויותיו.

  1. עניין לנו במצווה עיוור, שלא היה עצמאי למצער מהבחינה הפיזית והיה תלותי וזקוק לסיוע ברמה יומיומית. מי שסייע בידו היה התובע אשר התגורר עמו. לפחות מהבחינה הפיזית והכלכלית, המנוח היה תלוי בתובע אשר היה "המוציא והמביא" עבורו, כאשר המנוח אף נתן ייפוי כח כללי לטובתו. גם אם אניח לטובת התובע כי מצבו השכלי- הכרתי של המנוח לא פגם ביכולתו להבחין בטיבה של צוואה, הרי שהיה נח להשפעה. המנוח חתם לראשונה על הצוואה בטביעת אצבע בלבד. נסיבות עריכת הצוואה מעלות חשש של מעורבות התובע בעשיית הצוואה. הגם שאין במעורבות כשלעצמה כדי להפיל את התובע ברשתה של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, יש בנסיבות אלה, כדי לחזק את המסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת שלו בעשייתה.

 

  1. כפי שנקבע בהלכת מרום, אין די בקיומה של תלות או השפעה כשלעצמה, ויש להראות את יסוד אי-ההוגנות שבהשפעה זו. המבחן הוא, למעשה, האם תלות המצווה בנהנה היא מקיפה ויסודית עד כדי כך שהיא שוללת את רצונו החופשי של המצווה לעשות ברכושו ככל שיחפוץ.

 

  1. בענייננו, האפשרות שכתוצאה מהתלות היסודית והמקיפה של המנוח בתובע הייתה לו השפעה בלתי הוגנת על רצון המנוח, יחד עם עובדת חתימת המנוח בטביעת אצבע בלבד בניגוד להרגלו, ועם התמיהות והתהיות הרבות ומהותיות העולות בנסיבות עריכת הצוואה, והחסר בפירוט כנדרש על תקנות הנוטריונים, מובילה למסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת באופן שמעביר את נטל הבאת הראיות לידי התובע.

 

  1. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט שוחט בעמ"ש 45610-09-12 :

"משהעמיד המחוקק בראש מעיינו את קיום רצונו האמיתי, העצמאי והחופשי של המצווה, אין די לטעמי, בבחינת התקיימותה של כל אחד מהעילות לפסילת צוואה, במקרה העומד להכרעה. הן אינן עומדות בבדידותן וקיימים ביניהם יחסי גומלים באופן שהאחת משליכה על רעותה. כך למשל מצווה שלא ניתן לקבוע לגביו כי הוא "לא יודע להבחין בטיבה של צוואה" מבחינה פיזית ו/או שכלית הכרתית, ולבטל בשל כך את צוואתו מכח סעיף 26 לחוק הירושה, מצבו הירוד מבחינה זו מהווה נסיבה חשובה לקיומה ל השפעה בלתי הוגנת בהיותו מצווה נח להשפעה העשוי להיות תלוי במידה כזו או אחרת בנהנה (ע"א 4902/91 פ"ד מט(2) 4421 ע"א 2500/93 שטיינר נ' ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 341; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813); מעורבות בצוואה שלא עלתה כדי מעורבות פסולה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, מהווה אף היא נסיבה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת במסגרת "מבחן נסיבות עריכת הצוואה". [עמ"ש 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ' ג' א' [פורסם בנבו] (19.5.14), פסקה 14].

בדחיית הערעור שהוגש על פסק הדין של כבוד השופט שוחט באותה פרשה, קיבל כבוד השופט הנדל את דבריו וקבע כהאי לישנא:

"חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה."

[בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 06.05.2015)].

 

  1. אין חולק כי התובע סעד וטיפל במנוח משך כשלושה עשורים, וזאת כפי שעולה מהראיות ומהעדויות שהונחו לפני, במסירות רבה ועל הצד הטוב ביותר. בעניין ראו זה את עדותו של האח XXX אשר לשאלת יחסו של התובע למנוח השיב: "היה טוב. כל הכבוד לXXX (התובע-א.ב.ד) שטיפל באבי עד שנפטר, הוא צדיק. אף אחד לא עשה כמוהו. XXX (התובע-א.ב.ד) עשה מצווה של כיבוד הורים. אני מוקיר את זה ומוריד בפניו את הכובע" (עמ' 40 שורות 8-9 לפרוטוקול). גם גרושתו של הנתבע הסכימה כי התובע אהב את המנוח וטיפל בו (עמ' 49 שורה 30 לפרוטוקול). ההכרעה בשאלה אם הופעלה השפעה בלתי הוגנת על המנוח קשה כאשר העובדות מצביעות על קיומה של תלות יסודית המקימה כר נח להשפעה בפועל, אך מערכת היחסים בין המנוח לתובע היא מערכת יחסי גומלין, שבה סייע התובע - המשפיע - לתובע ותמך בו בכל שעותיו, לרבות ובמיוחד בשעותיו הקשות, ויש יסוד לקבוע כי התובע אכן חש רגשי הכרת תודה ורצון כן לגמול למיטיבו.

 

  1. מאליו ברור כי אין לומר שבכל מקרה שבו אדם מסייע בידי הורה או קרוב משפחה אחר יש לראות בכך השפעה בלתי הוגנת. כמו כן אך טבעי הוא שאדם מבוגר הנעזר בזולתו, ינחיל נכסיו למי שדואג לו בערבו ימיו. מסכימה אני עם התובע כי ככל שתיפסל צוואה לטובת מי שדואג למצווה עלולים אנו להביא לתוצאה של הרחקת המצווה ממי שדואג לו דווקא כשהוא זקוק לו, או מסכלים את רצון המצווה על ידי פסילת הזוכה שתמך בו וסייע לו. מובן הוא כי על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת בבחינת כל מקרה על נסיבותיו היחודיות ולבדוק אם לבד מדאגה וסיוע הופעלה על המצווה גם השפעה, ואם היה בה יסוד של חוסר הוגנות.

 

  1. בענייננו, הוכחה תשתית ראייתית מספקת כאמור לקיומן של מכלול נסיבות אשר יש בהן כדי להעביר את נטל הבאת הראיות מהנתבע, הטוען להשפעה בלתי הוגנת, אל התובע, המבקש לקיים את הצוואה [פרופ' שילה, עמ' 271-271].

הדברים יפים אף ביתר שאת, מקום שאותן ראיות, ככל שקיימות ידועות אך לתובע, או למצער הוא בעל הגישה הטובה ביותר אליהן. ראו: רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 903 (2003); ד"נ 28/84 זיידאן נ' ע'דיר ואח', פ"ד מה(4) 661, 674 (1988); ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(4) 343, 348 (1989); דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועמ"ש, פ"ד נה(5) 439, 456 (2001); ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 83 (2001).

 

  1. המסקנה המתבקשת ממערכת היחסים האמורה היא קשה, באשר מעשיו של התובע בטיפול באביו משך שלושה עשורים ראויים הם. אך התהיות והתמיהות באשר לנסיבות שבהן נחתמה הצוואה, כשלעצמן, מעוררות חשש ממשי להשפעה בלתי הוגנת. בוודאי הדברים אמורים במכלול הנסיבות שהוכחו ויש בהן כדי להצדיק את העברת נטל ההוכחה על כתפי התובע להוכיח כי הצוואה ניתנה מרצונו החופשי של המנוח, וכי לא ניתנה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת – נטל אשר לא הצליח התובע להרימו.

 

  1. התובע לא הביא כל ראיה המלמדת על כך שחרף כל האמור, פעל המנוח ביישוב דעת, מרצון חופשי, ומבלי שהופעלה עליו כל השפעה בלתי הוגנת. לא הובאה כל ראיה למצבו הפיזי והשכלי – הכרתי של המנוח בעת עשיית הצוואה. לא הובאה כל ראיה כאמור שהמנוח חתם על מסמכים נוספים בחתימת אצבע, לא נטען וודאי לא הוכח כי למנוח בגיל למעלה מ- 90 שנה היתה ידיעה באשר לרישום הזכויות בבנין על דירותיו, חלקותיו, תתי חלקותיו ויחידותיו, וכי היה בעל זיכרון כה אבסולוטי להעביר את הדברים בעל-פה לאוזני עורך הצוואה.

 

  1. סבורני, כי במבט על, על מכלול נסיבות עריכת הצוואה, תוך התייחסות למצבו הפיזי של המנוח מתעורר חשד כבד ביותר בנוגע לשאלה אם הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה וסבורני כי לא עלה בידי הנתבע לעמוד בנטל המוטל עליו ברמה של מאזן ההסתברויות ולהוכיח שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת שהפעיל התובע על המנוח, ולפיכך אין לקיימה.

 

  1. למצער ניתן לומר את שנכתב בע"א 347/84 צימט נ' בנימין, פ"ד מ(4) 118, 122 (1986): "זוהי צוואה, שיש סביבה מצבור גדול של תהיות וסימני שאלה. לחלק מאלה לא נתן השופט המלומד את דעתו כלל. בעיניי, צוואה המלווה כל כך הרבה תמיהות ושאלות, שנשארו ללא מענה, לא ניתן, בשום פנים, לומר עליה בבטחה, שהיא אכן מבטאת את רצונה של המצווה. מטעם זה בלבד הייתי מקבל את הערעור ומבטל את אישור הצוואה".

עולה מהאמור הוא כי גם אם יאמר כי לא הוכח פוזיטיבית קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובע על המנוח, במועד עשיית הצוואה (וסבורני, כאמור כי השפעה מעין זו דווקא הוכחה), הרי שלמצער שורת התמיהות וסימני השאלה שהתעוררו נוכח כלל הראיות, אשר לא נמצאה להן תשובה מניחה את הדעת, מצדיקות את ביטול הצוואה.

 

  1. סופו של דבר, ההתנגדות לקיום צוואת המנוח מיום – מתקבלת.

אשר על כן הנני מורה על ביטול הצוואה.

התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 7,500 ₪.

 

ניתן היום,  ט"ז שבט תשע"ו, 26 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ