קביעת חולשה ראייתית ושחרור לחלופת מעצר כולל יציאה לעבודה בפיקוח מבלי להיזקק לתסקיר

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ותקיפה סתם כלפי בת זוגו.

לפי כתב האישום ביום 16/12/16 סמוך לשעה 23:00, הגיעה המתלוננת למועדון בראשל"צ, לאחר שחשדה כי המשיב מבלה עם חבריו, כאשר מסר לה שהוא הולך לבקר חבר בבית חולים. באותו מעמד, סטרה המתלוננת לנאשם כ- 3 סטירות בפניו ויצאה מהמועדון כשהמשיב בעקבותיה.

לפי כתב האישום, בהמשך למתואר לעיל, בתאריך 17/12/16 בשעה 02:40, שבו המשיב והמתלוננת לתוך המועדון, לחפש טלפון נייד ומפתחות של המתלוננת, המתלוננת סרבה לשוחח איתו ויצאה מהמועדון שהמשיב בעקבותיה. בנסיבות אלה, תקף המשיב, שהיה תחת השפעת אלכוהול, את המתלוננת בכך שסטר בפניה, הפילה ארצה, בעט בה, והיכה בגופה בידיו. כתוצאה מן התקיפה, נגרמו למתלוננת חבלות של ממש שהתבטאו בחתך במצח, המטומה בפניה בצד ימין ונפיחות בכף יד ימין.

בד בבד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

המשיב אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה באשר לחלק הראשון של האישום, היינו לכך שהמתלוננת הגיעה למקום ותקפה אותו באמצעות סטירות בפניו.

קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לחלקו השני של האישום, אירוע בו לפי הטענה הותקפה המתלוננת על ידי המשיב. עד אציין כי המשיב אינו טוען להעדרן של ראיות לכאורה, אלא לחולשה ראייתית.

לאחר ששמעתי בקשב רב את הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שהוצג בפני, אני סבור כי קיימת אמנם תשתית ראייתית הקושרת את המשיב לעבירות המיוחסות לו, ואולם קיימת חולשה ראייתית, אשר יש בה כדי להשליך על עצמת עילות המעצר בעניינו של המשיב.

דוח פעולה מיום 17/12/16 של השוטר רס"מ שחר מזיג מתאר כיצד הבחין השוטר בבחורה עם דם בפניה כאשר המצח שלה נפוח והיא בוכה. המתלוננת מיררה בבכי וטענה כי החבר שלה הרביץ לה בגלל שהיא תפסה אותו במועדון, אמרה שהרביץ לה עם הידיים ובעט לה בראש, בנוסף טענה כי נפלו לה מפתחות הבית והרכב. המתלוננת מסרה את שמו של החבר ואת פרטי לבושו, והחבר אותר וזהו המשיב שבפנינו. כמו כן הופניתי למזכר מיום 17/12/16 של השוטר גולן לוי, אשר ציין כי מפיו של המשיב (בתחנת המשטרה) נדף ריח חריף מאוד של אלכוהול.

המתלוננת נחקרה לראשונה ביום 18/12/16, תחת אזהרה, כי היא חשודה בתקיפת בן זוג ובאיומים. המתלוננת תארה את נסיבות הגעתה ביום שישי בלילה למועדון, תיארה כי פנתה למשיב אשר ניסה לשוחח איתה, נמנעה בשלב זה מלומר דבר וחצי דבר בנוגע לכך שתקפה את המשיב בסטירות כמתואר בכתב האישום, וסיפרה כדלקמן: "הוא ניסה לדבר איתי אמרתי לו לא רציתי לדבר, כעסתי, הוא תפס אותי בחוזקה. הרגשתי מאוימת, הרחקתי אותו ממני, היו חילופין עניינים, קללות, צעקות, ניסיתי לחפש לראות איפה נאבד (המפתחות- ג.א.), כשיצאתי מהמועדון הוא תפס אותי, לא רציתי לשמוע אותו, אמרתי לו תניח לי, הוא לא עזב אותי. אני כמובן כמו שאמרתי כעסתי, בסוף הוא נתן לי כאפה חזקה ונפלתי, ואז הוא בעט בי ונתן לי עם הידיים והרגליים בעיטות והתחיל לרדת לי דם מהבעיטות בפנים, בידיים והבטן, בכיתי וביקשתי שיעזרו לי מאנשים שהיו שם. המאבטחים נראה לי ראו ומישהו שנראה לי בעל המועדון, לקח אותי לשוטרים והזמינו לי גם אמבולנס... בכניסה (למועדון- ג.א.), הוא חיכה שלא יהיה אף אחד, הוא הסתכל לצדדים, אמר לי 'תרגעי, את לא נרגעת' והתחיל להרביץ לי" (עמ' 2 שורות 21 עד 29).