אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קביעה כי המערערת היתה ידועה בציבור של המנוח ללא שיתוף בנכסים

קביעה כי המערערת היתה ידועה בציבור של המנוח ללא שיתוף בנכסים

תאריך פרסום : 10/08/2014 | גרסת הדפסה
עמ"ש
בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
1714-09-13
31/07/2014
בפני השופטים :
1. השופטת שושנה שטמר – אב"ד
2. השופטת יעל וילנר
3. השופט סארי ג'יוסי


- נגד -
המערערת:
נ' ח'
עו"ד נאסר נעמאן
המשיבים:
1. עיזבון המנוח ר' ח' ז"ל
2. א' ר'

עו"ד מאירה אזרד

פסק דין 

השופטת יעל וילנר:

 

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט א' נאמן) מיום 24.6.13, לפיו דחה בית משפט קמא את בקשת המערערת להצהיר כי היא הייתה הידועה בציבור של המנוח ר' ח' ז"ל (להלן: "המנוח").

 

רקע בקצרה

 

1.המנוח (אשר הלך לעולמו במהלך ניהול המשפט בבית משפט קמא) והמשיבה מס' 2 היו עד פטירתו של המנוח בני זוג נשואים ולהם ששה ילדים. בשנת 1983 החל להירקם קשר אינטימי בין המנוח לבין המערערת. קשר זה נמשך קרוב לעשרים שנה במסגרתו נולדו למנוח ולמערערת תשעה ילדים. במשך כל אותן שנים התגורר המנוח עם אשתו החוקית, המשיבה מס' 2. עוד אציין כי בעת שהחל הקשר בין המנוח לבין המערערת, הייתה המערערת נשואה לבן דודה אשר התגורר בלבנון. לדבריה, נישואיה לא מומשו מעולם עד לגירושיה בשנת 1988.

 

2.המערערת הגישה תביעתה לבית משפט קמא למתן פסק דין הצהרתי לפיו יוצהר כי היא הייתה הידועה בציבור של המנוח, וכפועל יוצא, זכאית היא למחצית מרכושו מכוח הלכת השיתוף. עוד טענה המערערת כי למעשה התקיים טקס נישואין דתי בינה לבין המנוח אשר לא נרשם מפאת היותם נשואים כל אחד לאחר.

 

3.המנוח הכחיש בכתב הגנתו הכחשה גורפת את טענות המערערת בנוגע להיותם נשואים או ידועים בציבור על כל המשתמע מכך. לטענתו, היחסים ביניהם לא הושתתו על שיתוף כלשהו; הם מעולם לא התגוררו תחת קורת גג אחת, לא ניהלו משק בית משותף ולא רכשו רכוש משותף. אציין כי המנוח אף התכחש לילדיהם המשותפים ורק בעקבות בדיקות רקמות שנערכו בעקבות התדיינויות בבית המשפט הוכח כי המנוח הוא אבי תשעת הילדים.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

4.בית משפט קמא שמע עדים רבים מטעם הצדדים והגיע למסקנה כי לא עלה בידי המערערת להוכיח את היותה הידועה בציבור של המנוח. נקבע כי על אף שאין מחלוקת שהצדדים ניהלו מערכת יחסים אינטימית במשך שנים רבות ואף הולידו תשעה ילדים, הם מעולם לא התגוררו תחת קורת גג אחת, לא ניהלו משק בית משותף, לא ניהלו חשבון בנק משותף ולא רכשו נכסים משותפים.

 

5.בית משפט קמא ציין עוד כי בין הצדדים נערך ונחתם הסכם מיום 3.10.93 (להלן: "הסכם 1993") במסגרתו צוין, בין היתר, כי "הצדדים מכירים איש את רעותו ואין ביניהם עד לחתימת הסכם זה כל התחייבות או מחויבות קודמת". בהסכם התחייב המנוח שככל שבדיקת הרקמות לבדיקת האבהות תעלה שהינו אביהם הביולוגי של הילדים, יהא עליו לדאוג לכל מחסורה של המערערת והילדים. אעיר כי במבחן התוצאה ניתן לומר כי חרף בדיקת הרקמות אשר העלתה שהמנוח הוא אבי הילדים, המשיך המנוח להתכחש לאבהותו ולא דאג לצרכיהם של ילדיו.

 

6.בית משפט קמא הוסיף ודן בטענת המערערת כי היא נישאה למנוח בטקס דתי, וקבע כי טענה זו לא הוכחה. עוד נקבע כי המערערת לא הוכיחה את תקפות הנישואין ככל שאלה התקיימו, בשים לב להיות המנוח נשוי כדין באותה עת למשיבה 2, ואף המערערת היתה באותה עת נשואה לאחר.

 

7.לבסוף, ציין בית משפט קמא כי אף אם היה מגיע למסקנה כי הצדדים חיו כידועים בציבור, לא היה בכך כדי להועיל למערערת שכן, לא הוכח על ידה כוונת שיתוף בנכסי המנוח.

 

לאור כל האמור, דחה בית משפט קמא את תביעת המערערת.

 

הערעור

 

8.המערערת מסרבת להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורה נגד עיזבונו של המנוח (להלן: "המשיב") מונח לפנינו.

 

עיקר טרונייתה של המערערת כנגד פסק דינו של בית משפט קמא מופנה כנגד קביעתו של בית המשפט כי המערערת לא הוכיחה את טענתה שהיא נישאה למנוח. לטענתה, היה על בית משפט קמא לקבל את גרסתה בעניין זה, גרסה שנתמכה בראיות מהימנות. עוד טוענת המערערת כי הראיות בתיק מובילות למסקנה שמערכת היחסים בינה לבין המנוח הייתה מערכת יחסים של ידועים בציבור (טענה שאינה עולה בקנה אחד עם טענתה כי נישאה למנוח). המערערת מוסיפה וטוענת כי ההסכם משנת 1993 הינו הסכם למראית עין בלבד ואינו משקף נכונה את מצב הדברים כהווייתם.

 

9.המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא וטוען כי לא נפל בו כל פגם. לטענתו, הערעור כולו מופנה כנגד קביעות עובדתיות ושאלות של מהימנות שהוכרעו באופן ממצה במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא ואין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מעין אלה.

 

דיון

 

10.אקדים ואומר כי אף שאין מחלוקת שהמערערת והמנוח ניהלו מערכת יחסים ממושכת, במסגרתה אף נולדו להם תשעה ילדים, לא הוכח כי יחסים אלה הושתתו על הסכמה וקבלה של חובות וזכויות האחד כלפי רעהו, המתחייבים מעצם מהות יחסי ידועים בציבור. לפיכך, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין להכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח.

 

על מעמד הידועים בציבור

 

11.הכרה בבני זוג כידועים בציבור הינה בעלת משמעות רבה שכן יש להכרה זו השלכות, לעיתים מרחיקות לכת, הן ביחסים הפנימיים בין בני הזוג (החלת הלכת השיתוף, זכויות פנסיה, תשלום מזונות אזרחיים, מדור לאישה, ועוד), והן ביחסים החיצוניים כלפי צד ג' (מתן זכויות ירושה, קצבאות שארים, תגמולים ועוד) (ראו שחר ליפשיץ, הידועים - בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה הוצאה לאור תשס"ה-2005 עמ' 26, וכן ראו דברים שנזדמן לי לכתוב בעמ"ש (מחוזי חיפה) 418-12-08 ס.ג. נ' ג.י. (8.3.09) (להלן: "עניין ס.ג.")). נוכח השלכות אלה, ראוי לנקוט משנה זהירות בעת הכרה בבני זוג, המקיימים מערכת יחסים אינטימית, כידועים בציבור, שמא הכרה כזו תחטא לכוונתם של מי מבין בני הזוג, אשר ביקש אך לקיים מערכת יחסים אינטימית עם בן הזוג האחר ללא מחוייבות משפטית, חוזית.

 

12.אומר עוד כי ההכרה בבני זוג כ'ידועים בציבור' נועדה, בין היתר, להקנות לבני הזוג מעמד כשל נשואים בהתייחס לחובות ולזכויות המוטלות עליהם. לפיכך, להכרה זו יהיה מקום רק במקרים בהם מוכח כי בני הזוג התכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות של דיני הנישואין והגירושין, כמו שיתוף בנכסים, זכויות פנסיה, תשלום מזונות, זכויות ירושה ועוד.

 

בהקשר זה אוסיף עוד כי השימוש במונח 'ידועים בציבור כנשואים' - הטומן בחובו מבחן אובייקטיבי לבחינת מערכת היחסים בין בני הזוג (עליהם להתנהג כלפי חוץ "כנשואים") - הינו ארכאי ואינו משקף נכונה את התפתחות הפסיקה המודרנית ואת המעבר למבחן סובייקטיבי של אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם. בעניין ס.ג. לעיל הצעתי לעשות שימוש במונח "שותפות זוגית" במקום במנוח 'ידועים בציבור' - שותפות שנרקמה בין בני הזוג המבטאת מעין כריתת הסכם שותפות ביניהם, שתכליתו - השאיפה לשיתוף בחייהם של בני הזוג והחלת חובות וזכויות כשל בני זוג נשואים.

 

ודוק - יצירתו של הסכם השותפות, המשכו וביטולו תלויים ברצון שני בני הזוג. לא די בכך שאחד מבני הזוג מעוניין בהחלת מערכת יחסים של זכויות וחובות. על מערכת היחסים בין בני הזוג להיות הדדית, לרבות, לגבי הכוונה לקשור עצמם במערכת חובות וזכויות כשל בני זוג נישואין, על כל המשתמע מכך.

 

13.בהעדר הסכם ממון המגדיר את מערכת היחסים בין בני הזוג, יידרש בית המשפט להתחקות אחר אומד דעת הצדדים מתוך מכלול הנסיבות והראיות שלאורן ניתן לקבוע קיומו או שלילתו של הסכם 'שותפות זוגית' בין בני הזוג. בין ראיות אלה, מקובל בפסיקה המסורתית לראות בקיום חיי אישות וניהול משק בית משותף כתנאים מצטברים שיש בהם כדי להעיד על אומד דעת הצדדים לחיות כידועים בציבור על כל ההשלכות (ראו ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 619 (1970); ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3) 683, 691 (2002)).

 

מן הכלל אל הפרט

 

14.יישום הדברים על המקרה שלפנינו מוליך למסקנה כי לא ניתן לראות במערכת היחסים שהתקיימה בין המנוח לבין המערערת, ממושכת ככל שהיתה, מערכת יחסים של בני זוג ידועים בציבור.

 

15.טרם בחינת הראיות, אזכיר כי בענייננו, מדובר בבני זוג אשר בחלק ניכר מהתקופה בה התקיימה מערכת יחסיהם, היה כל אחד מהם נשוי לאחר, כאשר המנוח היה נשוי בכל התקופה למשיבה 2 וחי עמה חיים זוגיים משותפים. מכאן, שהכרה בבני זוג אלה כידועים בציבור, על כל ההשלכות המשפטיות ולרבות החלת חובות וזכויות כבני זוג נשואים, עלולה לפגוע בבן הזוג החוקי ובזכויותיו ותיצור מעין ביגמיה בפועל. על כן, במקרים מעין אלה, על הטוען לקשר של ידועים בציבור רובץ נטל ראיה מוגבר (השוו פנחס שיפמן, דיני המשפחה בישראל (תשמ"ד) עמ' 166, אמנון בן דרור הידועה בציבור (מהדורה שלישית) עמ' 237, ליפשיץ עמ' 267, וכן עניין ס.ג סעיף 21).

 

16. ונשוב לענייננו - מחומר הראיות הרב שהונח לפתחו של בית משפט קמא, ובמיוחד מדבריה של המערערת, מצטיירת תמונה ברורה של מערכת יחסים אינטימית ממושכת בינה לבין המנוח, נטולת כל סממן של שיתוף רכושי כלשהו, ולו המינימלי ביותר. מהראיות עולה כי בני הזוג לא התגוררו תחת קורת גג אחת ולא ניהלו משק בית משותף, ולו ליום אחד, במהלך כל תקופת היכרותם. כך, לא הוכח, וגם לא נטען, כל שיתוף ברכוש, בחשבון בנק, בהוצאות משק הבית, ובהוצאות גידול הילדים. גם הדירה שרכשה המערערת במהלך התקופה הנדונה נרכשה מכספה שלה וממשכנתא שנטלה ונרשמה על שמה בלבד - מה שמלמד אף הוא על הפרדה רכושית ברורה.

 

למעשה, למעט הילדים המשותפים, להם התכחש המנוח, לא ניתן להצביע על כל ראיה שיהיה בה כדי ללמד על אומד דעתם של שני הצדדים כי התכוונו לשותפות רכושית כלשהי במערכת היחסים ביניהם. חשוב לציין כי עצם הולדת ילדים משותפים, ללא כל בסיס שיתופי נוסף, אינו מהווה נימוק העומד בפני עצמו להכרה בבני הזוג כידועים בציבור. ראו לדוגמא פסק דינו של כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע"א 11902/04 מרים חסין נ' כלל (14.8.07), שם נדחתה בקשה להכיר בבני הזוג כידועים בציבור על אף הולדת בת משותפת. אומנם הולדת תשעה ילדים הוא בהחלט נתון עוצמתי, משמעותי. אולם אין בכוחו, כשלעצמו, ובהעדר כל נתון נוסף ולו מינימלי המעיד על קשר זוגי של שותפות בחובות ובזכויות, ולרבות לגבי גידול הילדים, כדי להרים את הנטל המוטל על הטוען להיותו ידוע בצבור. על אחת כמה וכמה, אין בכך כדי להרים את הנטל המוגבר המוטל במקרה שבו בן הזוג האחר נשוי ומתגורר עם אשתו החוקית וששת ילדיהם כבמקרה שלפנינו.

לסיכום, לא הוכח, ולמעשה גם לא נטען מפי המערערת, כי שני הצדדים התכוונו להחיל על מערכת היחסים בניהם מערכת מחייבת של זכויות וחובות הדדיות כשל בני זוג נשואים. להיפך, מחומר הראיות עולה כי המנוח נמנע במהלך כל השנים מלהתחייב כלפי המערערת בצורה זו או אחר (וראו גם ההסכם משנת 1993 המדבר בעדו), ומכל מקום, בודאי שלא ניתן לומר כי המנוח ראה ביחסיו עם המערערת יחסים של חיי משפחה ושיתוף.

 

17.אשר לטענת המערערת כי היא נישאה למנוח בטקס דתי - כאמור, בית משפט קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה את טענתה שהיא נישאה למנוח, וכי בכל מקרה, לא הוכחו תוקפם של נישואין אלה, ככל שהיו. קביעות אלה של בית משפט קמא הן קביעה עובדתיות מובהקות המעוגנות היטב בחומר הראיות ואינן מצדיקות את התערבותנו.

 

אוסיף עוד כי במסגרת ערעורה בפנינו טענה המערערת כי היא הייתה נשואה למנוח, ועל כן היא זכאית למחצית מרכושו של המנוח מכוח איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן:"חוק יחסי ממון") (כידוע חוק זה חל רק על בני זוג נשואים). טענה זו תמוהה, שהרי בכתב התביעה ביקשה המערערת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח ולא כאשתו החוקית.

 

החלת הלכת השיתוף?

 

18.בית משפט קמא הוסיף וקבע כי גם אם היה עולה בידי המערערת להוכיח את היותה ידועה בציבור של המנוח, לא היה בכך כדי להועיל לה שכן, היא לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכסיהם.

 

נקבע לא אחת כי השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה (ע"א 633/71 מסטוף נ' עזבון המנוח מסטוף, פ"ד כו(2) 569 (1972); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלונית (18.04.07)). לפיכך, משעה שבית משפט קמא שמע את הראיות וקבע כי לא הוכחה בענייננו כוונת שיתוף, אין מקום להתערבותנו בקביעה עובדתית מובהקת זו.

 

19.למעלה מן הצורך אוסיף עוד כי אומנם נפסק שאין מניעה להחיל על בני זוג ידועים בציבור את הלכת השיתוף. אולם, שלא כמו בין בני זוג נשואים שנישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, לגביהם די בהתקיים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, לצורך החלת חזקת השיתוף, הרי שלגבי ידועים בציבור נקבע כי אין די בעצם החיים המשותפים, אלא יש צורך להוכיח כוונה מפורשת לשיתוף בנכסים, כאשר הנטל המוטל על הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו כבד יותר מהנטל המוטל על בן זוג נשוי (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443 (1984)).

 

על הידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסים מוטל הנטל להוכיח, בראש ובראשונה, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף, וכן עליו להוכיח שיתוף בנכסים המשמשים את הצדדים בעת מגוריהם המשותפים; רכישת משותפת של נכסים, ועוד. בענייננו, לא הוכח ולו רכיב אחד מכל אלה היכול להעיד על כוונת שיתוף. לעניין זה נקבע עוד כי על הטוען לשיתוף מוטל נטל מוגבר הנדרש על מנת להוכיח כוונת שיתוף בין בני זוג ידועים בציבור (ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337 (1997).

 

כאמור, בענייננו, המערערת לא המציאה בדל ראיה שיהיה בו כדי לתמוך בטענתה לכוונת שיתוף בנכסי בני הזוג. לא הובאו ראיות לגבי מגורים משותפים; ניהול משק בית משותף; רכוש כלשהו שנצבר במהלך הקשר ביניהם; השקעה משותפת; מאמץ כלכלי משותף, ועוד. אזכיר כי המערערת רכשה במהלך התקופה המשותפת דירה אשר נרשמה על שמה בלבד, עובדה התומכת בהפרדה הרכושית ששררה בין המנוח והמערערת.

 

20.לסיום, אביא מדבריו של בית המשפט העליון בבג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235 (2006), כדלקמן:

 

"... ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור".

 

בענייננו, נכונים הדברים ביתר שאת, שכן, לא הוכחו 'החיים המשותפים' שרק לאורם, יש מקום להמשיך ולבחון את כוונת השיתוף. ממילא, לא הוכחה כוונה של שני בני הזוג להחיל על מערכת היחסים ביניהם משטר של שיתוף רכושי.

 

21. סיכומו של דבר - המערערת לא עמדה בנטל הרובץ עליה להוכיח את היותה הידועה בציבור של המנוח. על אחת כמה וכמה לא עמדה המערערת בנטל המוגבר הרובץ עליה בשים לב להיות המנוח, במקביל לקשריו עם המערערת, נשוי למשיבה 2 וחי עמה במערכת זוגית של בני זוג נשואים. זאת ועוד, אף אם ניתן היה להכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח, לא עלה בידה להרים את הנטל הכבד הרובץ עליה להוכיח כוונת שיתוף רכושי. לפיכך, בצדק דחה בית משפט קמא את תביעתה.

 

הייתי ממליצה על כן לחברי לדחות את הערעור, ובנסיבות, לא הייתי מחייבת בהוצאות.

 

י. וילנר, שופטת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופטת שושנה שטמר - אב"ד

 

1.עמד לפני פסק דינה של עמיתתי השופטת יעל וילנר ופסק דינו של השופט אריה נאמן בבית משפט קמא. לדעתי, ובכך שונה דרכי מדרכם של עמיתי, מהראיות שבתיק עולה שהמנוח, ח' ר' (להלן - "המנוח") והמערערת, שניהם משתייכים לעדה הבדואית, היו "ידועים בציבור" לאורך תקופה של כ-20 שנים, כאשר במסגרת זו הם הולידו תשעה ילדים. מסכימה אני עם חברתי והשופט קמא, כי המבקשת לא הצליחה להוכיח הסכמה של המנוח לשיתוף כללי בנכסים, אולם אין בכך כדי לפגוע בקביעה שהמנוח והמערערת חיו כידועים בציבור והיו ידועים כזוג החי כזוג נשוי, כאשר הצדדים ראו במערערת כ"אשתו השניה".

אשר לשאלה אם הוכח שיש להחיל על הצדדים את הלכת השיתוף בנכסיהם, דעתי היא, כדעתה של השופטת וילנר, כי המערערת לא הצליחה לשכנע, שהמנוח התכוון לתחולה של הלכת השיתוף בנכסיו, כולם או מקצתם.

 

הרקע העובדתי

2.אציב תחילה את מסקנותי העובדתיות, ולאחר מכן, אביא עמדתי מדוע, ככל שאינן עולות בקנה אחד עם קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, יש לקבלן כמצע העובדתי בתיק זה. מאחר שהצגת העובדות היא חשובה לשכנוע בעמדתי, ארחיב קמעא בעניין זה.

 

3.דעתי היא שמן הראיות בתיק עולה, כי המנוח התכוון לשאת את המערערת כאשה שניה. לצורך כך נערך בשנת 1983 טקס, שהמנוח והמערערת סברו בזמנו שהוא יתן תוקף של נישואין ליחסיהם, כאשר המערערת תהיה "האשה השניה" בנישואי ביגמיה. על סמך טקס זה הסכימו הוריה של המערערת לקשר בין בני הזוג, שככל הנראה לא התקיים לפני כן.

לאחר קיום הטקס, התברר שכל עוד לא יתבצעו גירושיה של המערערת מבן דודה בלבנון, לו נישאה – אולם לטענתה, נישואיה אלו לא מומשו ונותרו "נישואי נייר" - לא ניתן יהיה לרשום את הנישואין שנערכו עם המשיב.

בשנת 1988 נתן בית הדין השרעי פסק דין, שהכריז על המערערת כגרושה מבעלה הלבנוני. באותה עת היו למערערת ולמנוח כבר מספר ילדים.

 

4.אציין, כפי שכתב השופט קמא בפסק דינו, כי המערערת לא הביאה חוות דעת מומחה אשר תבהיר את תוצאתו של אותו טקס נישואין ואוסיף משלי בשאלה, אם המשפט המוסלמי רואה בחייה המשותפים עם המנוח משום נישואין (אולי כניסה מאוחרת לתוקף של הטקס שנערך או נישואים מכח מוסד דומה ל"נישואי ביאה"), כי סוגיה זו לא הובהרה עד תום, אולם נראה כי אין המערערת טוענת כי טכס זה אכן השיא אותה בנישואין תקפים. אצא מהנחה כי הנישואים לא תפסו וכי בני הזוג על אף שהתכוונו בזמנו, בעת עריכת הטקס לנישואים, הם המשיכו לחיות יחדיו מבלי שיחסיהם יקבלו תוקף של נישואין לפי הדת המוסלמית. המנוח מטעמיו שלו, בין אם משום שחשש שיישפט בגין ביגמיה ובין אם חשש למעמדו הרם בצה"ל (הוא סיים את שירותו בצה"ל כאלוף משנה) ובין אם מטעמים אחרים שלא הובהרו עד תום, היה לו נוח במצב שנוצר, כאשר קשריו עם המערערת לא קיבלו תוקף רשמי של נישואין אולם בפועל נמשכו לאורך של כ-20 שנים, ופריים היה הולדת תשעה ילדים.

 

5.המנוח, שהיה, כאמור, איש צבא נשוי, יצר למעשה שני "בתים". האחד עם אשתו החוקית וששת ילדיו הבוגרים ממנה, והשני עם המערערת ותשעת ילדיה שנולדו לאורך השנים. אוסיף כי מאז שהחל המנוח במערכת יחסיו עם המערערת, לא הוליד יותר ילדים עם אשתו הראשונה, בעוד שעם המערערת הוליד כל שנה או שנתיים ילד, עד למלאות המכסה לתשעה ילדים.

6.בשל עבודתו בקרבת העיר XXX, התגוררו המנוח והמערערת ב XXX. תחילה במשך שלוש שנים - בדירה שכורה, ולאחר מכן בדירה, שרכשה המערערת ב XXX, כאמור סמוך למקום עבודתו של המנוח בגבול הלבנון, בסיועה של משפחתה. דירתה של המערערת היה אף "ביתו" של המנוח; הוא היה מופיע בדירה כל אימת שתפקידו הצבאי היה מאפשר לו, כאשר, ככל הנראה, חילק מגוריו גם בבית אשתו החוקית (ויצויין כי המנוח לא טרח להעיד על אופי חייו עם אשתו). המערערת ראתה עצמה כאשתו השניה (ולמותר לציין כי נישואי ביגמיה אינם, ככל הנראה, תופעה יוצאת דופן במגזר אליו השתייכו המנוח והמערערת. צויין בעדויות כי למצער אחד מאחיו של המנוח היה אף הוא נשוי לאשה נוספת). המנוח נהג בדירת המגורים כמנהג בעלים, בעל ואבי הילדים. המערערת דאגה לילדים, בישלה וכיבסה למנוח ומלאה חובותיה כאשת איש. בנסיבות אלו, התקיימו התנאים לראות בזוג כ"ידועים בציבור".

 

7.הצדדים היו מוכרים כידועים בציבור הן בסביבתה של המערערת ב XXX והן במקום מגוריו של המנוח ב XXXX. היתה תקופה מסויימת שהמנוח אף הביא את המערערת עם ילדיה להתגורר ב XXXX, כפי שהבטיח לה, אולם, לטענת המערערת עקב התנהלותה של אשתו הראשונה של המנוח, היא עזבה עם ילדיה את XXXX וחזרה להתגורר ב XXX, כשהמנוח חוזר ומבטיח לה כי יבנה לה בית נפרד ב XXXX, למגוריה הנפרדים מבית אשתו עם ילדיה.

 

8.לאורך השנים, קימץ המנוח את ידו בתמיכה כספית במערערת ובילדיו. תמיכתו לא היתה קבועה וניתנה מדי פעם לאחר לחצים ותחינות, ממנה ומילדיה. בעקבות התנהלותו זו, בשנת 1993, נחתם הסכם בין המנוח לבין המערערת, שבו הבטיח המנוח כי אם יתברר, בבדיקת רקמות, כי ששת ילדיו שהיו לו באותה עת עם המערערת, הם ילדיו, הוא יביאנה ל XXXX, ישכן אותה בבית נפרד וידאג לכל מחסורה, שלה ושל ילדיה.

 

9.בעקבות הסכם זה, נעשתה בדיקת רקמות, אשר הוכיחה כי כל ששת הילדים שהיו לזוג אז, הם ילדיו של המנוח. המערער לא עמד בהבטחתו זו. לזוג נולדו עוד שלש בנות, ומספר הילדים הושלם לתשעה. המערערת, לטענתה משום שסמכה על המנוח והתפתתה כל פעם להבטחות שנדחו ונדחו, לא תבעה את המנוח על פי ההסכם או בכלל.

 

10.בשנת 2003, כשאזרה המערערת כוחות ותבעה את המנוח למזונות ילדיו, סרב המנוח להכיר בקשריו עם המערערת ובילדיו, אולם הבדיקות לאימות האבהות, הוכיחו כי המנוח הוא אביהן של שלוש הבנות הנוספות. ניתן פסק דין חלוט, לפיו הוא אביהם של כל תשעת הילדים.

 

11.באשר לשיתוף ברכוש, הרי העובדות מראות כי המנוח נמנע מלשתף את המערערת ברכושו למעט התחייבותו בהסכם משנת 1993: לא היה להם רכוש משותף. לא היה להם חשבון בנק משותף. הוא לא השתתף ככל הנראה ברכישת הדירה ב XXX, והיא נרשמה על שם המערערת. המנוח היה תורם פה ושם סכומים לכלכלת הילדים ומבטיח הבטחות מרובות להשתתפות משמעותית יותר, הבטחות שלא עמד בהן. המערערת הצליחה בקושי רב לפרנס את עצמה ואת ילדיה מעבודתה ומסיוע המדינה.

 

עדויות הצדדים בבית משפט קמא

12המערערת העידה בתצהירה ובעדותה כי הכירה את המנוח, ששרת אז בנקודת הגבול בין ישראל ללבנון כ- ****, בהיותה כבת 30 שנים. הוא שכנע אותה שלא לנסוע לבעלה הרשמי בלבנון שכן כך תאבד את אזרחותה הישראלית והבטיח כי הוא יישא אותה לאשה. היא אמנם היתה נשואה לבעלה - בן דודה - בלבנון, אולם, לטענתה, הנישואין לא מומשו בשל המגורים של הבעל בלבנון, כאשר היא היתה אמורה לעבור לגור בלבנון והיא לא עשתה כן.

 

13.המנוח ביקש את ידה מאביה. לאחר מאמצים רבים של המנוח, לרבות איומים ושימוש בכח, ועל מנת למנוע ריב בין החמולות בכפר פלוני, מקום מגוריה של המערערת, שהמנוח עירב אותן, הסכים אביה לחתנה עם המנוח בתור אשתו השנייה. טקס הנישואין נערך בכפר פלוני בנוכחות רבים, לרבות האחים של המנוח. לגירסתה של המערערת בסמוך לעריכת טקס הנישואין, היא לא ידעה על כוונותיו להנשא לה באותו ערב, אולם לאותה מסיבה, הגיע שיח' מטעמו של המנוח. הוא ערך הסכם נישואין, אשר לא נרשם כיוון שבאותה עת היא היתה, כאמור, נשואה עדיין לקרובה מלבנון. השיח שערך את הנישואין, הודיע לה כי היא תוכל לרשום את הנישואין לאחר שתתגרש מבעלה. כפי שתיארה המערערת, הסדר זה של "נישואים שאינם נישואים לפי הדין" היה נוח למנוח, שחשש מעבירת הביגמיה.

 

14.לאחר שבשנת 1988 היא התגרשה מבעלה הלבנוני, סרב המנוח לרשום את הנישואין (והיה זה לאחר שלזוג נולדו כבר ארבעה: א' ילידת 10/3/84, א' ילידת 11/6/85, ה' יליד 2/10/86 ומ' יליד 15/3/88).

 

15.המערערת טענה כי מיד לאחר טקס "הנישואין" היא החלה להתגורר עם המנוח כאשתו השניה. תחילה בדירה שכורה לשלוש שנים ולאחר מכן היא רכשה דירה בעזרת אחיה ועל ידי נטילת משכנתא של כ-20,000 ש"ח. המערערת העידה כי הקשר ביניהם היה ידוע להוריה, לאנשי הכפר הפלוני, לבני משפחתו של המנוח ולבני XXXX, מקום מגורי אשתו הראשונה של המנוח, ולשכניה ב XXX.

 

16. המערערת טענה כי המנוח נהג בדירה ב XXX מנהג בעלים, הוא הזמין את חבריו ואף ערך להם סעודות. היא דאגה לכל צרכי הבית, לרבות כביסה שלו, וכמובן הילדים. הם ניהלו יחד מגורים וחיי משפחה משותפים.

 

17.המערערת טענה כי בשנת 1983, על פי דרישת אחיה, נערך בינה לבין המנוח, הסכם נישואין אזרחי אצל עו"ד מ XXX, הסכם שהמנוח לקח אותו והעלים אותו, כאשר היא איננה זוכרת את שמו של עורך הדין.

מפליטת פה של המנוח במהלך עדותו בישיבה מיום 11/3/07 בתיק תמ"ש 620/05, כשנשאל המנוח אם אמר לה ולילדיה את שם עורך הדין, לא הכחיש המנוח כי היה הסכם כזה, אלא השיב לשאלה אם אמר לה את שם עורך הדין כי "לא נכון, עד עכשיו אני לא זוכר את השם שלו". משמע מכאן שהם כן היו אצל עורך דין וכן ערכו הסכם אזרחי.

 

18.בעקבות לחץ של בני משפחה שלו, היא ערכה עמו הסכם בשנת 1993, לפיו הוסכם שתערך בדיקת רקמות לגבי ששת הילדים שנולדו עד אז, וכי אם יתברר כי הם ילדיו, היא תעבור להתגורר עם ילדיה ב XXXX, והוא ידאג למלוא מחסורם, של הילדים ושלה. נכתב בהסכם, שאם יתברר כי אחד הילדים אינו שלו, היא לא תבוא אליו בכל טענה שהיא. המערערת הדגישה כי הוא הכתיב את תנאי ההסכם ולה לא היה פתחון פה לגבי הכתוב בו.

משהתברר כי כל הילדים הם יוצאי חלציו, היה נסיון מצדה להתגורר ב XXXX, ואולם הוא לא צלח בשל יחסה העוין של אשתו הראשונה שהחלה במסע איומים והכפשות נגדה בכפר. לפיכך, היא חזרה להתגורר בדירתה ב XXX עם ילדיה.

 

19.עתה החל המנוח לתמוך בה במעט. נולדו להם עוד שלוש בנות. המנוח הבטיח כי יחזירה ל XXXX, ואף הראה לה בית שהוא בונה בכפר עבורה על מנת שהיא תקבל מעמד בחברה ובשבט.

 

20.המערערת אף טענה, כי העובדה שהיא גידלה את הילדים בכוחותיה היא, אפשר למנוח להרחיב את נכסיו ולהתעשר. התברר לה כי את הבית שהבטיח שהוא בונה עבורה, הוא ייחד לבניין משרדים להשכרה.

 

21.משראתה המערערת כי הבטחותיו אינן ממומשות, היא כתבה לו מכתב ב-3/10/03 שבו דרשה מזונות עבורה ועבור הילדים, ואזי תוך ששה חודשים הבריח את רכושו ממנה על ידי העברת המקרקעין, לרבות הבית שבנה ושהראה לה כי יהיה שלה, לאשתו הראשונה במתנה וללא תמורה, שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין.

 

22.המנוח נפטר בעת ניהול המשפט בבית משפט קמא ולאחר שהספיק להעיד. המערער כתב צוואה, שבה הוריש הכל לאשתו ולילדיו מנישואיו. המערערת וילדיה יצאו וידיהם על ראשם, בלא לקבל מאומה (פרט למזונות שנפסקו לילדים על פי פסק דין ושככל הנראה הצטבר לסכום גבוה, ואין המערערת והילדים מצליחים לגבות את החוב).

 

23.בתצהירו ובעדותו הכחיש המנוח כל קשר לילדים ולמערערת. חזר וטען כי לא היה ביניהם כל קשר מיני כלשהו; הוא הגיע לדירה ב XXX רק על מנת להבהיר לה שתפסיק להטריד אותו; הוא מעולם לא הסכים לשתף אותה ברכוש שלו. לעמדתו היא טענה כך, כיוון שאחיהם של אביו, מנהלים נגדו מלחמה בשל מחלוקת על ירושה והם שהנחו אותה בטענותיה ותמכו בה.

 

מדוע אינני מקבלת את קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה לא הוכחו מגורים משותפים וניהול חיי משפחה בין המערערת לבין המנוח

24.הלכה היא עמנו, שאין בית המשפט לערעורים נוהג להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית אלא אם במקרים נדירים, אם הם סותרים את ההגיון או אם בית משפט קמא לא בחן את כל הראיות שבתיק או התעלם מחלק מהן, ככל שראיות אלו היו חשובות והיה בהן כדי לשנות את ההחלטה. בית המשפט כתב לעניין זה ב מרציאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

 

"הכלל, לפיו אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב במימצאים העובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, אינו עומד במבחן, כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית משפט קמא נכונות הן, וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה אין למעשה צורך באותו כלל. לעומת זאת עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת פרוטוקול הדיון בלבד אכן משאירה מקום לתמיהות, לנקודות סתומות ול'אורות אדומים'. כאן נאלץ בית המשפט לערעורים לסמוך על נסיון החיים והערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט השומע את העדים ומתרשם מהם ישירות, ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר

 

ועוד לעניין זה ראו בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי פ"ד נה(4) 730:

 

17.בית-משפט של ערעור רק לעתים רחוקות יתערב במימצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית...

עם זאת התנהגותם של העדים ומה שעשוי להתפרש כגירסה עקבית וכאותות אמת עלולים לעתים להטעות ויש להיזהר מכך. כאשר בצד הגירסה שבראיות קיימים נתונים חיצוניים, אובייקטיביים שהינם רלוונטיים לבחינת אמיתות הגירסה, שומה על בית-המשפט, במסגרת קביעת מימצאיו, להתמודד עמם ולבחון את השלכתם והשפעתם על גירסת העדויות. "הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית" נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני הניזון משכל ישר ומניסיון חיים. רתיעת בית-משפט של ערעור --- סוף עמוד 748 ---

להתערב במימצאים המבוססים על התרשמות מעדים נחלשת כאשר מדובר בהעמדת מימצאים שנקבעו במבחן ביקורת ההיגיון באמצעות ניתוח נתונים אובייקטיביים שלא הובאו בחשבון בתהליך הערכת העדויות. במסגרת בחינה כזו אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, ובית-משפט של ערעור לא יהסס מלהתערב" (ההדגש בקו אינו במקור).

 

דברים ברוח זו נקבעו בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632:

 

..הרתיעה של בית-המשפט הדן בערעור לבחון מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט ששמע את העדויות מוצדקת רק כאשר לערכאה הדיונית נודעת עדיפות בקביעת העובדות על פני ערכאת הערעור. לכן הרתיעה נחלשת, ולעתים אף נעלמת, כאשר ערכאת הערעור מתבקשת להפוך מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לא בדרך של התרשמות מן העדים, אלא בדרך של התרשמות מחפץ או ממסמך או בדרך של בדיקת העדויות במבחן ההיגיון... אלה הם חריגים. להוציא חריגים אלה, צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או

במקרה שבו הגירסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל היגיון" (ההדגש אינו במקור).

 

25.דעתי היא כי במקרה שלפנינו יש להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שלא התקיימו "רכיב המגורים המשותפים" הנדרש להכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור". לעמדתו של בית משפט קמא "ביקר" המנוח את המערערת בתדירות ובתכיפות משתנה, למטרות מין, אולם הוא לא התגורר עמה ובמילא לא קויים משק בית משותף. לקביעה זו אינני יכולה להסכים, היא איננה אמורה לעלות מן הראיות, היא מתעלמת מנתונים ומעדויות בעלי משקל, חלקן לא נסקרו בפסק הדין, והיא איננה עומדת במבחן ההסתברויות הנוהג במשפט האזרחי.

 

26.לעמדתי בית משפט קמא לא נתן משקל נכון ומספיק לגירסתו של המנוח, שהכחישה את כל טענותיה באופן גורף; המנוח הכחיש כל קשר עם המערערת ואף טען כי הילדים אינם ילדיו. הגנה זו הופרכה באופן מוחלט על ידי בדיקת הרקמות. בנסיבות אלו, אני סבורה, כי הנטל שמוטל על המערערת לשכנע בגירסתה, נשאר על כתפיה, אולם על מנת לסתור את גירסתה, היה על המנוח להביא ראיות מהימנות, בעלות משקל, שכן לא היה מקום לתת משקל לגירסתו. לדעתי, הוא כשל בכך; כל העדים שבאו להעיד מטעם המנוח, היו קרובי משפחתו או חברים קרובים ששרתו עמו, החשודים ברצון לרצותו, ולמעשה גם הם לא העידו באופן פוזיטיבי כי המנוח לא בנה את ביתו גם עם המערערת. מנגד עדותה של המערערת,שהיא מאד מתקבלת על הדעת בנסיבות, נתמכת במספר עדים חשובים, שתמכו ואיששו את גירסתה (והדיון בעדויות אלו בהמשך).

 

27.עוד סבורה אני כי בית משפט קמא, בקביעתו שהצדדים לא ניהלו בית משותף, לא נתן משקל מספיק, אם בכלל, שהמנוח היה איש צבא, אשר שירת בבסיס סגור, והיה יוצא לחופשות רק בסוף השבוע ולא כל שבוע. עוד יש לקחת בחשבון כי המנוח חילק זמנו בין בית המערערת לביתו ב XXXX. לעמדתי, בית משפט קמא, לא התייחס כך לעובדות שלפניו, והתעלם מכך שבמקרה מיוחד זה, המגורים המשותפים היו צריכים להתבסס על המבחן אם המנוח ראה בבית המערערת את ביתו, שם מצויה "האשה שלו" והילדים שלו, ושם הוא מקבל את כל שירותיו, כאשר תדירות שהותו בבית זה, מוכתבת על ידי תנאי שירותו וחלוקת זמנו בביתו הנוסף.

 

28.לפני שאבוא לבסס את קביעתי בראיות, באשר להתקיימות התנאי של מגורים משותפים, אתעכב על "טקס הנישואין" שערכו הצדדים.

נראה שלא יכולה להיות מחלוקת כי טקס כזה התקיים (וראו בין היתר את עדותו של האח של המנוח, ס' ר', עמ' 49 ו- 54 לפרוטוקול בית משפטי קמא). אף בית משפט קמא לא קבע כי "לא היו דברים מעולם". עצם עריכת הטקס איננה מעידה כי הצדדים היו ידועים בציבור, שהרי בחינה של חייהם המשותפים בתקופה שלאחריו אמורה ללמדנו בעניין זה. אולם עצם עריכתו כן מצביעה על רצינות כוונותיהם של הצדדים לקיים ביניהם אורח חיים של נישואים המכיל בתוכו גם את התנאים להתקיימות של יחסים של ידועים בציבור. המנוח, רצה במערערת כאשתו השניה. יש אף לתת משקל לכך, שכנהוג בחברה הבדואית, אלמלא הטקס וסברתם של בני משפחתה של המערערת כי היא אשתו השניה של המנוח, הם לא היו מאפשרים את יחסיהם של השנים, ואולי אף היו מענישים, וסביר להניח את האשה, בענישה שבאה לכפר על הפגיעה בכבוד משפחתם.

 

29.נחזור אם כן לשאלה אם הצדדים קיימו את התנאי של מגורים משותפים.

אפתח בעדותו של ז' א', שכנה של המערערת, שדלת דירתו מול דלת דירתה של המערערת. עד זה העיד כי ראה את המנוח בערבים בביתה של המערערת, כשהוא נוהג מנהג של בעל כלפי המערערת ומנהג בעלים בהתייחסו לדירה בעת שהותו בה. העד סבר, הכל על סמך התנהגות המנוח, כי מדובר בבעלה של נ' ובאבי הילדים כאשר הבעל מתגורר עם אשתו. אינני מייחסת משקל רב, כפי שייחס בית משפט קמא, לכך שהעד, ברב הגינותו וזהירותו במסירת העדות, לא ידע לומר אם המנוח ישן בדירה או אם הוא גר בדירה, אלא ידע להסיק על כך מכיוון שראה אותו בערבים בדירתה של המערערת ועל סמך התנהלותו. הוא ידע כי המנוח הוא "הגבר" של המערערת. קביעתו של בית משפט קמא על סמך דברים אלו כי העד "לא יכול היה לאמת את העובדה שהמנוח התגורר עם התובעת ולן בבית באופן קבוע" מוטעית, שכן העד העיד על פי התרשמותו שהמנוח אכן התגורר בביתה, נהג מנהג בעלים בדירה ומנהג בעל במערערת וכי הוא ראה אותו תכופות בערבים. אין צורך שהעד יעיד כי ראה אותו כל הזמן או כל הערבים בדירה שכן ידוע לנו כבר כי שירותו בצה"ל וחלוקת הזמן על ידי שהות גם בביתו, בנסיבות המקרה, לא אפשרה לו לבלות את כל ערביו וחופשותיו בדירת המערערת.

 

30.תמיכה איתנה ביותר לגירסתה של המערערת שהמנוח והמערערת היו ידועים כאשתו השניה של המנוח בציבור נימצא בעדותו של מ' ר', בן של אחיין של המנוח, שמסר בתצהירו כי כולם ידוע בגדוד שיש לו אשה שניה וכי בתקופת שירותו בצה"ל -

 

"התנהלו המון שיחות טלפון בין ר' ח' לבין אשתו נ' ח' והשיחות היו מתנהלות כמו כל השיחות המתנהלות בין כל בעל לאשתו: למשל היה מתעניין הרבה בילדים שלו, היה מתעניין בצרכים של הבית ולסוף היה שיחות רומנטיות שהתנהלו בינו לבינה, ולעתים רחוקות אף בשבתות היה מזמין אותה למסיבות ואירועים אחרים והיא היתה מגיעה לבסיס לעיתים רחוקות. לציין כאן כי נ' הייתה מגיעה לבסיס כולם בבסיס ידעו שזאת היא אשתו של ר' ח'. ולפעמים הוא היה שולח את ע' האח שלו לסדר עבורה כל מיני דברים דחופים הנוגעים לבית כמו בעיות בטלפון בחשמל רכישת ירקות לבית וכדומה. כמו כן ידוע לי מידיעה אישית כי קרובי משפחה שלי, אבא שלי בשם פ' ר' ודודים שלי כמו ס' ר' (אחיו של ח' ר') וכן הדוד השני ח' ר' אחיו של ח' ר' וכן מ' ר' וכן מר א' מ' (א' א') נסעו לכפר פלוני וביקשו את ידה של נ' ואף ערכו טקס נישואין לפי המסורת הבדואית מוסלמית והטקס נערך בביתו של מר ס' ח' מכפר פלוני בנוכחות האחים של מר ח' ס' וזה היה בשנת 1983.

.. 9. זכור לי כי נ' והילדים שלה שנולדו לה עד אז מח' ר' הגיעו ל XXXX לגור בכפר שלנו כמשפחתו של ח' ר'.. .

11. כל השבט של ר' ח' וכן כל XXXX וכן כל כפר פלוני מכירים בעובדה כי ח' נ' הינה אישתו השניה של מר ח' ר'".

 

בעדותו של מ', על אף נסיונו "לרכך" קמעא את הכתוב בתצהירו, בטענו כי ידע על החיים המשותפים שלהם מאחרים, הרי הוא לא הכחיש את הכתוב בתצהירו ואף הוסיף שהיתה הצעה של המנוח לתת לנ' מגרש בשביל הילדים על מנת שתבוא להתגורר ב XXXX.

 

31.בית משפט קמא התייחס לעדויות של אחים נוספים של המנוח (ס' ר' סעיף 12 לפסק הדין, וח' מ' ה', סעיף 13 לפסק הדין) על מנת ללמוד מהם שבני הזוג לא קיימו מגורים משותפים, אולם עיון בעדויות אלו מראה כי האחים לא ידעו (או לא רצו להעיד על ידיעתם) לאשר או להכחיש את המגורים וניהול חיי המשפחה המשותפים, וכל מה שטענו היה שלהם לא ידוע על חייו של המנוח עם המערערת, אם כי נודע להם בתחילת שנות ה-90 על כך שיש לו ילדים עמה.

 

32.חזרתי וקראתי את שאמרה הבת א' בעדותה, ושבית משפט קמא ראה בדבריה הוכחה לכך שלא היו מגורים וחיי משפחה משותפים, ולא מצאתי בהם את מה שמצא בהם בית משפט קמא: הבת תיארה כי האב נהג להגיע לביתם פעמיים בשבוע ויצא עם האם לבילויים, כאשר היא נשארה לשמור על הילדים, וכי הוא התייחס אליה כאל בתו האהובה. נכון הוא כי קשה היה להוציא מהמנוח כספים לכלכלתם, ונכון הוא שהוא היה נוח יותר לתת, כאשר ביקש את חסדיה של האם, אולם אין בכך כדי לפגוע בחיי המשפחה שהם נהלו עמו ואין בכך ראיה שהמנוח התנהג כלפי המערערת, אם תשעת ילדיו, כאל פלגש שכל המפגשים עמה אינם אלא למטרת מין (מה גם שנהוג לראות בפלגש אשה המוחזקת כלכלית על ידי המאהב, מה שאיננו נכון כאן).

 

33.באשר למגוריו של המנוח עם המשיבה ולקיום משק בית משותף, הרי דירתה של המערערת היתה הקן שבו קיימו הצדדים את מערכת היחסים שלהם, כאשר הבית היה פתוח תמיד למנוח, הוא התייחס אליו כאל ביתו, שבו נמצאת המשפחה השניה שהקים, ואף הגיע לשם ככל ששרותו הצבאי ותנאי חייו אישרו לו.

 

34.לא מן המותר להביא כאן סקירה של הפסיקה בתנאים להכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מפסק דינו של השופט שוחט ב-תמש (ת"א) 16870/00 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 14/2/05 ופורסם בנבו) אשר סוקר את הגישה הליבראלית, הפתוחה לנסיבות, של בחינת "המגורים המשותפים":

 

"תנאים אלה הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא ( ,דנינו נ' מנע נו(3) 683). יחד עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים - כיצד ראו בני הזוג עצמם, האיש והאשה, את מערכת היחסים ביניהם. אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף' ( , היועמ"ש נ' שוקרן לט(2) 690). אין להקצות למונח 'ידועים בציבור' מבחן נוקשה אוביקטיבי. המונח הינו מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג ( אלון נ' מנדלסון מג(1) 431). אין לך מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם (פרשת אלון נ' מנדלסון שם בעמ' 437- 438).

משכך, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ,מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם (פרשת שוקרן, שם).

המבחן הסוביקטיבי, המשמש בסיס לקביעת היחסים בין בני זוג כ'ידועים בציבור', הביא להרחבתם של אמות המידה המאפשרות הכרה במערכת יחסים זו. כך למשל הדרישה למקום מגורים משותף וקבוע כתנאי מוחלט שבלעדיו אין ( וודק נ' צבעוני כ(3) 383) נתרככה עם השנים והעדרו של מקום מגורים קבוע ששני בני הזוג מתגוררים בו, לא שלל את האפשרות להיחשב

--- סוף עמוד 2 ---

כידועים בציבור (ר' פרשת שוקרן שם התגוררו בני הזוג לעתים בדירת הגבר ולעתים בדירת האשה, ובכל זאת לא שללה עובדה זו את מעמדם כידועים בציבור. ר' גם אברהם מאיר נ' היועמ"ש פ"מ, תשמ"ב (2) 428, בענין עזבון המנוחה לוסטיג שרה ז"ל, הגם שבמקרה זה היעדר קורת הגג הקבועה נבע מנסיבות מיוחדות הקשורות למחלה הנפשית של האשה, שבגינה אושפזה לפרקי זמן ממושכים). גם קיומם של קשרים אינטימיים במקביל לקשר עם בן הזוג לא שלל את האפשרות להכרת בני הזוג כידועים בציבור (פרשת שוקרן שם על אף שהמנוח קיים במהלך הקשר כמה קשרים אינטימיים מקבילים לזו שקיים עם בת זוגתו הקבועה הוכרה היא כ'ידועתו בציבור' לצורך דיני ירושה. גם בפרשת סלם נ' כרמי - נ"א (1) 337 - לא נשלל מעמדה של בת הזוג כ'ידועה בציבור' - לצורך הילכת השיתוף - על אף שהיא קיימה במקרים מסוימים יחסים אינטימיים גם עם גברים אחרים ואף ששמרה על רמה גבוהה יחסית של קשר זוגי עם בעלה לשעבר). מריבות תכופות ואלימות בין בני הזוג, אף הם לא שללו את האפשרות להכיר בהם כ'ידועים בציבור' (ר' , , אבו נ' אבו פ"מ תשמ"ז (2) 31). כך גם הפסקת יחסי האישות ואפילו מגורים בחדרים נפרדים (פרשת סלם שם) ובהקשר של מערכת היחסים הרכושית נקבע, כי הפרדת רכוש אינה שוללת בהכרח את מעמדם של בני הזוג כידועים בציבור (ע"א 107/810, אלון נ' מנדלסון מג(1) 431, 438 ור' גם פרשת סלם שם).

-במקביל סירבה הפסיקה להגדיר זמן מינימום של מגורים משותפים הנדרש לצורך הכרה בבני זוג כ'ידועים בציבור' ובאחד המקרים גם מגורים משותפים של מספר חודשים הספיקו לבית המשפט כדי להכריז על בני הזוג כ'ידועים בציבור' לצורך (, אמיר נ' זגר. לא פורסם . בני הזוג התגוררו במשך מספר חודשים תחת קורת גג משותפת. האיש הלך לעולמו. האשה הוגדרה כיורשת).

-תנאי כניסה 'קלים' אלה, עליהם עומד שחר ליפשיץ במאמרו המאלף נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור, עיוני משפט כ"ה תשס"ב 741, והמהווים מאפיינים שגם בהתקיימם אין בהם כדי לשלול את ההכרה בבני הזוג כ'ידועים בציבור', מצביעים לדבריו על היחודיות של המשפט הישראלי בהקשר זה. יחודיות זו משתקפת בעיקר בהעדרן של מגבלות פורמליות, כגון משך זמן מינימלי של חיים משותפים, כתובת מגורים משותפת, כשירות לנישואין, הצגה חברתית כנשואים ובנכונות לוותר במקרים מסוימים על רכיבים חשובים בהגדרת 'ידועים בציבור', כגון קיום סדיר של יחסי מין, חיים תקינים, משך חיים משותף ממושך, נאמנות מינית בין הצדדים ,שיתוף ברכוש ועוד (ר' עמ' 786 ה"ש 158)".

 

35.המבחן להתקיימות התנאי של חיי משפחה משותפים, הוא סובייקטיבי (וראו בקטע שצוטט לעיל). אף בית משפט קמא סבר כי התקיים לגבי המערערת מבחן זה; היא ראתה עצמה כאשתו השניה של המנוח. סבורה אני שבנסיבות, נפל נטל כבד על המנוח להראות כי כל כוונתו היתה לקבל מהמערעת חסדים מיניים ותו לא. בדרך כלל, אין אדם המחפש לו פלגש לשעשועיו מוליד תשעה ילדים. נכון שהמנוח התכחש להם, ולדעתי אך ורק כאשר ביקשה המערערת לקבל גושפנקה רשמית ליחסיהם, אולם בפועל הוא כן התגורר עמם וכן הכיר בהם כילדיו.

 

36.אעיר כי בשאלה אם ניתן לראות מגורים משותפים מקום בו אדם מתגורר הן עם אשתו החוקית והן עם הידועה בציבור, כי הובעה דעה בפסיקה (כב' השופט שוחט בתמ"ש (ת"א 16870/00 פלונית נ' פלוני) לפיה אין להכיר התקיימות של התנאי של מגורים משותפים, כאשר הבעל מתגורר הן עם אשתו החוקית והן עם הידועה בציבור:

 

"זאת ועוד כשסטתה הפסיקה מדרישת המגורים המשותפים עשתה זאת במקרים מיוחדים ור' לענין זה , מוסטון נ' וידרמן מג(1) 279 בעמ' 289 וגם פרשת אברהם מאיר נ' היועמ"ש (שם). מסכים אני עם ב"כ הנתבע, כי הדרישה למגורים משותפים באה למנוע מצב של ביגמיה מעשית, מצב בו אדם מקיים שתי מסגרות משפחתיות האחת עם בן זוגו החוקי והאחרת עם בן הזוג הידוע/ה בציבור. הקביעה בפסיקה, כי גם אדם נשוי יכול להחשב כידוע בציבור (, מדינת ישראל נ' פסלר טז 102 ) לא כיוונה אלא למצב בו ניתן לקבוע , כי אותו אדם נשוי ניתק עצמו ממערכת יחסיו עם בן זוגו החוקי וקשר גורלו עם בן זוגו הידוע בציבור. אין הכוונה לשני מוסדות מקבילים החיים ונושמים זה לצד זה".

 

בחנתי את פסק הדין בעניין פסלר ואין בו להבנתי כדי למנוע הכרה כידועה בציבור מקום שבו אדם מקיים שתי משפחות ולו גם מתוך זלזול בהוראות החוק האוסרות ביגמיה. אני סבורה כי בנידוננו, בנסיבות המיוחדות שבו, כאשר מטרת בני הזוג היתה לקיים שתי משפחות זו בצד זו, נכון יהיה להכיר בהם כידועים בציבור. נכון הוא שאין לעודד ביגמיה על מנת שלא לפגוע בצד החלש, שהוא בדרך כלל האשה. אולם בנסיבות שלפנינו, מי שייפגע אם לא נכיר באם כידועה בציבור, הוא הצד החלש - האשה וילדיה. דוקא בשל "תקנת הציבור" אין למנוע זכויות ממי שהוא הצד החזק במשולש הביגמיה. זאת ועוד: מקום בו רצה המחוקק להעדיף את האשה החוקית ולמנוע מהידועה בציבור זכויות בעוד בן הזוג נשוי, נאמר כך במפורש (וראו חוק הירושה סעיף 57(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה-1966).

 

שיתוף בנכסים בין בני זוג ידועים בציבור

37.על פי הדין הנוהג לא די בקיום יחסים של ידועים בציבור על מנת להחיל את "חזקת השיתוף" על נכסי הזוג:

 

"95. הלכת השיתוף בנכסים הוחלה על הידועים בציבור, והיא נתפסה כביטוי ל"חקיקה שיפוטית" המבקשת להגשים תפיסה ערכית, הנגזרת מעקרונות של צדק ושוויון, (2) 77 (1994), הבסיס להחלה הוא הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים בזכות מסוימת או ברכוש מסוים, (1) 589 (1966), ע"א 2/77 אזוגי לעיל, (1) 443 (1989). הלכות אלה הפכו לחזקה שבדין.

96.בעוד שלגבי בני זוג נשואים מקימה הלכת השיתוף שותפות כללית, בכל נכסי בני הזוג, הרי שלגבי ידועים בציבור, תחול חזקת שיתוף חלשה, העשויה להקים שיתוף רק בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום, כגון דירת מגורים וכדומה. על מנת להסיק קיומו של משטר רכושי משותף רחב יותר, יש צורך בראיה נוספת להוכחת כוונת השיתוף" (השופט אלבז בתמ"ש (י-ם( 4460/06 ‏ פלוני נ' אלמונית מיום 5/5/2008 פורסם ב"נבו")

 

38.על אף שהמערערת נתנה למנוח את אונה, טיפלה וגידלה ילדים לתפארת, הקימה בית למגוריו, לא נמצאה כל ראיה על שיתוף נוסף. בנסיבות אלו, אינני רואה מנוס, אלא לקבוע כי לא הוכחה הסכמתו של המנוח לשיתוף בנכסים. נראה כי המערערת לאורך כ-20 שנים שקטה על שמריה בלא לדאוג לזכויותיה (אולי אפילו לדרוש קיום התחייבותו בהסכם מ-1993 בזמן סביר לאחריו). יש להצר על כך. יצויין כי כל נסיון לפשרה, שעמלנו על מנת להגיע אליה, נתקל בחומה בצורה של משפחתו של המנוח.

 

39.על אף הכתוב לעיל, עולה לכאורה כי מקרה זה היה מתאים לתביעה לפיצויים משקמים עם הפסקת יחסי הידועים בציבור בין המנוח למערערת (ואני מעריכה כי מועד זה היה עם הגשת תביעותיה החל משנת 2003). המערערת לא תבעה בעילה זו. בנסיבות המיוחדות של המקרה, אני סבורה שיש לנו סמכות, בהיותנו בית משפט לענייני משפחה, לאפשר למערערת פיצול סעדים, באשר לעילות נוספות הנובעות מקיום יחסים של ידועים בציבור, ובתנאי שתביעתה תוגש תוך 3 חודשים מהיום. כשמציעה אני לפסוק כך, אינני מתעלמת מכך שככל הנראה לא נשארו בעזבון כספים או רכוש, וכי המערערת טענה שהמנוח הבריח את נכסיו. אולם זוהי שאלה שעל המערערת לשקול אם היא מבקשת להתמודד עמה.

 

40.ואוסיף עוד הערה: ככל הנראה, ספק אם המערערת תצא נשכרת כספית מהקביעה כי היא היתה ידועה בציבור של המנוח. אולם בעת הדיון לפנינו עלה כי הן בעיניה והן בעיני הילדים חשובה קביעה זו עד מאד למעמדם בשבט, שלא תחשב אמם כפילגש אשר כל מטרת אביהם היתה לקיים עמה יחסי מין מזדמנים מבלי לראות בה ובילדיו את משפחתו השניה, המקבילה למשפחה עם אשתו שהיתה נשואה לו כדין.

 

41.אם תתקבל עמדתי בפסק דיני זה, מוצע כי החיוב בהוצאות המערערת בפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, ואילו בהליך לפנינו יחוייב עזבון המנוח והמשיבה מס' 2, בהוצאות בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ וזאת בהתחשב כי בסוגיה החשובה, אם התקיימו יחסים של ידועים בציבור, זכתה המערערת.

ש. שטמר, שופטת

[אב"ד]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט סארי ג'יוסי

 

קראתי בעיון רב את חוות הדעת שכתבו חברותי, ובמחלוקת שנפלה ביניהן מקובלת עלי דעתה של כב' אב בית הדין השופטת שטמר.

 

לטעמי, צדקה השופטת שטמר עת התערבה בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, משאלה אינן עולות בקנה אחד עם העדויות שהובאו בפניו. התערבות זו מתחייבת במיוחד ביחס לקביעתו כי המנוח ביקר את המערערת בתדירות ותכיפות משתנה למטרות מין, כשם שטען המנוח. הדברים אמורים נוכח גרסתו השקרית של המנוח אשר הכחיש כל קשר עם המערערת וילדיה. גרסתו זו הופרכה באופן שאינו משתמע לשתי פנים על ידי בדיקות הרקמות שהוכיחו חד משמעית כי הוא אבי תשעת ילדיה של המערערת. לדידי, אין מקום ליתן לגרסת המנוח כל משקל לאור התנערותו מהמערערת ומילדיו. יחד עם זאת, העובדה, כי גרסתו של המנוח שקרית יש בה לחזק את גרסתה של המערערת. ראיתי ליתן מספר דגשים באשר לעדותו, ובאלה יש להעיד בסופו של יום כי לא מדובר בקשר למטרות מין בלבד.

 

בתמיכה לעמדת המנוח הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם עד ההגנה י' נ' אשר שירת כ- *** במועדים הרלוונטיים, ושטען, כי המערערת מעולם לא ביקרה בבסיס בו שירת המנוח. המנוח נחקר באשר לטענה זו, לאור העובדה כי בתצהיר משנת 2006 הוא עצמו הודה כי נפגש עם התובעת בבסיס:

 

ש. מפנה לסעיף 8 לתצהירו של נ' י': " מעולם לא ראיתי אותה באירועים בצבא כפי שנטען ע"י המצהיר.. אין סיכוי שהיתה נכנסת לבסיס ללא ידיעתי ללא אישורי... לא היה דבר כזה ולא נברא ." אני מפנה אותך לתצהיר שאתה הגשת בשנת 2006 בתביעת אבהות ומזונות, סעיף 20 שם: "הטענות של נ' ח' כאילו אני התגוררתי איתה במשק בית משותף אינם נכונים כלל, אני הייתי רואה את נ' ועוד חברה טובה שהיתה לה באותה עת מ', מידי פעם כשהיינו מגיעים לבסיס בו שירתתי." אתה אומר את זה בתצהיר שלך 25 וי' נ' אומר משהו אחר מי אומר אמת?

ת. אני לא כתבתי את התצהיר, לא יצא מהפה שלי התצהיר הזה  משנת 2006" (עמ' 134 לפרוטוקול בית משפט קמא)

 

תגובתו של המנוח, תאמה את הלך עדותו וניסיונות ההכחשה, כך שבהמשך טען כי לא ידע שזה כתוב בתצהיר וכי החתימה על התצהיר אינה שלו. לאחר התייעצות עם ב"כ, חזר בו ואמר כי לא שם לב שהדברים הללו נכתבו בתצהיר משנת 2006 (עמ' 135 לפרוטוקול בית משפט קמא). הדבר מחזק את קביעתה של חברתי כב' השופטת שטמר, כי העדים שבאו להעיד מטעם המנוח היו אנשי שלומו , החשודים ברצון לרצותו, עד כי עדותם סתרה את תצהירו משנת 2006.

 

בהמשך, בעוד המערערת טענה כי תקופה מסוימת עברה להתגורר ב XXXX, מקום מגוריו של המנוח, הוא הכחיש כל קשר עימה ואת העובדה כי התגוררה בכפר זה. ברם, דווקא מעדותו עלה כי אכן יש בסיס לדבריה של המערערת בכל הקשור למגורים ב XXXX וכי אשתו של המנוח התנגדה לכך. בהקשר זה הוסיף המנוח ומסר:

 

"אישתך א' התנגדה שנ' תגור ב XXXX, נכון?

ת. אם היא היתה יודעת שזאת אישתי לא היתה מתנגדת, אבל יודעת שזאת לא אישתי ולכן התנגדה. בכוח אתה רוצה שתהיה אישתי? שתביא מסמך קטן". (עמ' 142 לפרוטוקול בית משפט קמא)(הדגשה שלי ס. ג')

 

אם לטענתו של המנוח לא היו דברים מעולם, אז על שום מה התנגדה אשתו? דבריו אלו אף סותרים את האמור בסעיף 7 לתצהירה של אשת המנוח א' ר' המשיבה 2, שם הצהירה כי טענות המערערת כאילו עברה לגור לתקופה ב XXXX הינן שקריות ולא היו מעולם, כן הצהירה כי מעולם לא הכירה אותה עד לתחילת ההליכים המשפטיים. הדברים האמורים באשר למגורי המערערת ב XXXX מחזקים את העובדה כי המשיבה 2 ידעה על המערערת, וכי המפגשים בין המערערת למנוח לא נועדו אך לשם מטרת שעשוע מיני בלבד, אלא עסקינן בקשר זוגי.

 

יתרה מכך, יש בדבריו אלו של המנוח ובדברים שנאמרו מפיו על אשתו, כי הוא לא מחשיב מדעתה ובמידה והייתה אומרת מילה היה מגרש אותה, כדי להעיד על תפיסת עולמו באשר למעמדה של בת הזוג, ומבלי לקבוע מסמרות, אולי לגבי התפיסה גם המקובלת בקרבתו, ולאלה נודעת חשיבות והשפעה רבה על ההכרעה כפי שיפורט בהמשך.

 

בעוד בעמ' 139 לפרוטוקול מסר המנוח כי מעולם לא היה אצל המערערת בבית וכלשונו "בחיים לא הייתי אצלה", כאשר נשאל היכן צולמה תמונה שלו שהוצגה בפניו והייתה בידי המערערת השיב, כי ייתכן והתמונה צולמה בביתה. וכך מסר:

 

. נכון שאתה נתת את התמונה לנ'?

ת. בחיים לא!

ש. איך יש לה אותה? 

ת. מישהו גנב ונתן לה. 

ש. אני מציג בפניך את התמונה שסומנה ת/ 1 נכון שזה אתה? –

ת. זה אני בתמונה אבל לא יודע איפה זה צולם.

ש. אני אומר שזה בבית של נ'.

ת. יכול להיות שכן, יכול שלא,  לא זוכר".( עמ' 145 לפרוטוקול בית משפט קמא)

 

כאשר נשאל על שלושת ילדיו הצעירים שנולדו לאחר הסכם האבהות, טען כי לא נגע בתובעת באופן מיני:

 

"ש.אחרי הסכם האבהות נולדו עוד 3 ילדים נוספים מעבר ל 6

ת. לא נגעתי בה ככה!". ".( עמ' 142 לפרוטוקול בית משפט קמא)

 

בחרתי להביא דברים אלה משלטעמי נמצא בהם חיזוק לגרסת המערערת, והם מחלישים עד מאוד את גרסתו של המנוח. מכל אלה מתחייבת המסקנה, כי שגה בית משפט קמא בקביעת ממצאיו העובדתיים, ותמים דעים אני עם אב"ד משהתערבה באלה, והעמידה אותם על דיוקם. אכן צודק בית משפט קמא בקביעתו כי הבאת ילדים לעולם, אף תשעה במספר, אין בה כדי להחיל על הוריהם אוטומטית את הכלל של ידועים בציבור. עם זאת, אוסיף כאן משלי ובניגוד לדעתו של בית משפט קמא (עמ' 8 לפסק דינו), כי יש בהבאת הילדים הללו להעיד כי אין המדובר כאן בקשר מיני בלבד. כפי שציינה כב' השופטת שטמר, אדם המחפש לו שעשוע מיני בלבד, אינו מביא לעולם 9 ילדים. דברים אלה נאמרים ביתר שאת בשים לב לעובדה כי למנוח אשר בחר תחילה שלא להכיר בששת ילדיו הבוגרים, נולדו לאחר מכן שלושה ילדים נוספים, גם הם מהמערערת.

 

ידועים בציבור- כל מקרה ונסיבותיו

 

ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור גורלם אחד בשני, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים שונים, בין מבחירה ובין שלא, לא מסדו את הקשר באופן פורמאלי. בעניין זה אין כל הבדל אם מדובר בגבר ואשה, או בזוג שבשל זהותו המינית בוחרים לחיות יחד, ללא אפשרות להינשא כדת וכדין.

ההכרה המשפטית בבני זוג "כידועים בציבור" נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים יחד כנשואים, למעמדם של בני זוג נשואים [ פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 04.05.06)]. הכרה זו דורשת הוכחת שני יסודות מצטברים: קיום חיי אישות כבעל ואישה וכן ניהול משק בית משותף [ראה (1) 617, 619 (1970); (3) 683, 691 (2002); מנשה שאוה הדין האישי בישראל 695 (מהדורה רביעית, 2001)].

כפי שנקבע לא אחת, מבחנים אלו הם מבחנים עובדתיים [(1) 102, 109 (1962) מול האות ג'], כאשר על פי הפסיקה, שאלת קיומם של התנאים הנ"ל תיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו כיצד ראו בני הזוג את מערכת היחסים שביניהם, כאשר ראוי שכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות, ומתוך סקירת היחסים על פי המאפיינים של הקשר הזוגי בחיי בני הזוג [ (2) 690].

 

בית משפט קמא דן בטענת המערערת, כי היא נישאה למנוח בטקס דתי וקבע כי טענה זו לא הוכחה , כן קבע כי המערערת לא הוכיחה את תקפות הנישואין ככל שאלה התקיימו, בשים לב להיותה נשואה ולהיותו של המנוח נשוי למשיבה 2.

 

לטעמי, בית משפט קמא עת קבע את שקבע התעלם מנסיבותיו של מקרה זה.

 

חברתי כב' השופטת וילנר ציינה בחוות דעתה, כי מדובר בבני זוג אשר בחלק ניכר מהתקופה שהתקיימה מערכת היחסים ביניהם, היה נשוי כל אחד לאחר, כאשר המנוח היה נשוי למשיבה 2 – אשתו וקיים עימה חיים זוגיים. מכאן, שלדידה הכרה במערערת ובמנוח כידועים בציבור, על כל ההשלכות המשתמעות מכך, עלולה לפגוע בבן הזוג החוקי וזכויותיו ותיצור מעין ביגמיה בפועל.

 

אכן הדברים הללו ידועים היטב ומקובלים. עם זאת לטעמי מקרה זה הינו בבחינת יוצא מן הכלל. כל כך למה?

 

זאת משום שהצדדים במקרה שלפנינו הם מוסלמים, ערבים בדואים, כאשר בקרב אוכלוסיה זו קיימת תופעה חברתית משפטית נפוצה של ריבוי נשים, זאת על אף החוק בישראל האוסר על פוליגמיה. כך יוצא, כי גברים בדואים נישאים ליותר מאישה אחת, אך נישואים אלה אינם נרשמים במרשם האוכלוסין. התופעה האמורה נפוצה מאוד ומושרשת בחברה הבדואית, והיא נובעת בעיקרו של דבר מאותו היתר הקיים על פי האיסלאם לשאת יותר מאשה, עד ארבעה, בהתקיים תנאים מסויימים, ונראה כי לנשים, בשל מעמדן החברתי בעדה, אין כל כח, יכולת או אפשרות להתנגד לתופעה זו. כהערת ביניים אציין כי ברוב המקרים, אישורם של הנישואים השניים נעשה בדיעבד על ידי בית הדין השרעי לאחר מספר שנות "נישואין", חיים משותפים והבאת ילדים משותפים מבלי ליתן כל משקל לעבירת פוליגמיה.

 

אומנם במקרה דנן נטען, כי המערערת הייתה נשואה לאחר באותה העת, ברם אין כל חולק כי נישואין אלה מעולם לא מומשו בשל שהייתו של הבעל במדינה אחרת, וממילא, בשנת 1988 ניתן מלפני ביה"ד השרעי פסק דין המכריז עליהם כגרושים . כל טענה, לפיה אף אם היה מתקיים טקס דתי, אזי זה אינו בר תוקף בשל היותה של המערערת נשואה לאחר הינה טענה צבועה הטומנת בחובה תפיסה חפצית של האישה שהרי המנוח אף הוא היו נשוי, ומבחינה דתית אין כל מניעה להכיר בנישואים נוספים שלו.

 

לטעמי, הגדרה של ידועים בציבור חייבת להיבחן לגופו של עניין, ובשים לב לתפיסתם הסובייקטיבית של הצדדים את מוסד הזוגיות, תפיסה המושפעת פעמים רבות מהתפיסה המקובלת בקרב החברה לה הם משתייכים. מכל מקום, במקרה שלנו למדנו היטב על יחסו של המנוח למוסד הזוגיות, ולבת הזוג, גם זו המוכרת על פי דיני המדינה כאשתו היחידה, היא המשיבה, את מעמדו של כל אחד מבני הזוג במסגרת מערכת זו, ועליונותו של הגבר-המנוח ונחיתותה של האשה-בת הזוג. לנוכח כך, הרי לשם בירור שאלת קיומה של מערכת זוגית של ידועים בציבור, בין המנוח לבין המערערת, אין להיזקק לאותו מודל נוקשה של מגורים יחד, שיתוף כלכלי-משק בית משותף ועוד, ויש לבחון את המקרה לאור המקובל בקרב אותה קבוצת אוכלוסיה לה משתייכים הצדדים, כשהשקפתם ותפיסתם את מוסד הזוגיות היא בהתאם. כל אפשרות אחרת תימצא חוטאת כלפי נשים אלו אשר מוצאות עצמן בעל כורחן, ללא כל מעמד או זכויות, מתוך מציאות של החלשת נשים והדרה מתמשכת, בה נשים ערביות בדואיות נאבקות על מקומן בחברה שבטית פטריארכאלית, המסרבת לוותר על העליונות החברתית שהוענקה לגברים (ר': עו"ד ראוויה אבו רביע, "מודרות בעל כורחן, הנשים הערביות הבדוויות ותופעת הפוליגמיה בנגב, עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל).

 

בהתאם לרוח דברים אלו, היה מקום לבחון את קיומו של רכיב המגורים המשותפים, וכן לבחון את עדויותיהן של המערערת ובתה א' ובעיקר את העולה מהן לפיו המנוח קימץ בכספים. עדותן משקפת חיים של חברה בה לגבר אחד מספר משפחות ועל פיו יישק דבר. נסיבות אלו יכולות להתרחש אף במסגרת נישואין. ויודגש: אין בדברי אלה כדי להמעיט מן הפגיעה שחש בן הזוג החוקי, אלא לנסות ולעזור ולו במעט לכל הנשים הנמצאות בנסיבות של ריבוי נשים ללא זכויות, במצב בו גברים מנהלים חיי משפחה מקבילים. אף אוסיף כי דברי אלה נאמרים בהתאם לנסיבות המקרה היחודי הזה ולנוכח התופעה הידועה של ריבוי נשים הנפוצה בקרב חלק מהאוכלוסיה בישראל.

 

לאור כל האמור, מקובלת עלי דעתה של כבוד השופטת שטמר.

 

 

ס. ג'יוסי, שופט

 

 

 

 

 

 

 

לפיכך הוחלט (על דעת הרוב של השופטים ש' שטמר – אב"ד וס' ג'יוסי, ובדעתה החולקת של השופטת י' וילנר) לקבל את הערעור בחלקו ולקבוע כי המערערת היתה הידועה בציבור של המנוח לאורך השנים. כן קבענו (על דעת כל ההרכב) כי לא היה שיתוף בנכסים בין בני הזוג.

כמו כן אנו מתירים למערערת (על דעת הרוב של השופטית ש' שטמר – אב"ד, וס' ג'יוסי) לפצל סעדים, ככל שיש לה תביעות נוספות ושיש צורך בהן בפיצול סעדים, וזאת בתנאי שתביעתה תוגש תוך שלושה חודשים מהיום.

חיובה של המערערת על פי פסק הדין של בית משפט קמא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד מבוטל. אנו מחייבים את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערערת את הוצאותיה בשתי הערכאות בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.

ככל שהמערערת הפקידה עירבון בערעור, הוא יוחזר לה באמצעות בא-כוחה.

 

ניתן היום, ד' אב תשע"ד, 31 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

 

 

 

ש. שטמר, שופטת

[אב"ד]

 

י. וילנר, שופטת

 

ס. ג'יוסי, שופט

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ