קאידבייה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.תביעתו של התובע לקבלת גמלת הבטחת הכנסה לחודשים 10/10 עד 1/11 (כולל) וכן לחודש 5/11 נדחתה על ידי הנתבע בנימוק, כי התובע לא איבד כושרו להשתכר בתקופה זו. כנגד כך התביעה שבפנינו.

2.הצדדים הסכימו למינוי מומחה יועץ רפואי לבחינת השאלה, האם בתקופות המנויות לעיל היה התובע בגדר מי שאינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בהתאם לתקנה 1 לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע) התשמ"ב-1982.

3.לנוכח הסכמת הצדדים, מונה ביום 30/6/13 האורטופד ד"ר דוד אנג'ל, לשם בחינת מסוגלות התובע לעבודה כאמור בסעיף 2 לעיל.

4.בחוות דעת מיום 10/7/13 סקר המומחה את מצבו הרפואי של התובע בעקבות שבר שנגרם לו ביום 16/4/09.

המומחה קבע כי אין בתיק הרפואי כל ממצא אובייקטיבי שיש בו כדי להצדיק תקופת אי כושר מוחלט של שנה ושמונה חודשים, כפי שאושר לתובע.

המומחה העריך כי התובע היה מסוגל לעבוד בעבודות שאינן דורשות עמידה או הליכה מאומצת או טיפוס על סולמות בחודשים 4/10 -1/11 וכן בחודש 5/11.

5.בעקבות בקשת התובע הועברה אל המומחה בדיקת MRI מחודש 8/11, ושאלות הבהרה.

6.המומחה קבע, כי הבדיקה מראה מצב אחרי קרע חלקי ברצועות ACL ו- MCL וכן ציסטות באיזור שמתחת למשטח הטיביאלי הלטראלי.

בממצאים אלו לא היה כדי לשנות את חוות דעת המומחה והמומחה הסביר מדוע: בבדיקה בהרדמה הברך נמצאה יציבה וארטרוסקופיה היתה תקינה.

לא היה כאן מצב של חוסר יציבות קשה העלול לגרום לנפילות, התובע יכול היה להגיע לעבודה וכן ללשכת תעסוקה, בתנאי שזה לא דורש הליכה מאומצת וארוכה.

כמו כן השיב המומחה כי אין בתיק הרפואי שום מידע לפיו התובע לא היה מסוגל לשבת ולקום בכוחות עצמו.

7.לטענת התובע בסיכומיו, יש להעדיף את אישורי המחלה שניתנו לתובע ע"י רופאים מומחים אשר בדקו את התובע בזמן אמת והתרשמו מחומרת מצבו, על פני קביעות המומחה הנסמכות על התיעוד בתיק הרפואי בלבד, ולאחר תקופה ממושכת.

8.עוד טוען התובע, כי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו נכות זמנית בשיעור של 100% למשך למעלה משנה, ובהמשך נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 19%, דבר התומך בהצדקה לחופשת מחלה ממושכת, ובניגוד לקביעת המומחה.

9.התובע מעלה בסיכומיו אף טענות כנגד קביעותיו הרפואיות של המומחה, טוען כי לתובע הייתה חוסר יציבות בברך, אשר גרמה לנפילות, לא אפשרה לו לעלות ולרדת במדרגות וכן הקשתה עליו פעולות קימה וישיבה.

התובע מפנה לקביעת המומחה שמאשר כי התובע לא מסוגל היה בתקופות הרלוונטיות לבצע הליכה מאומצת וארוכה וטוען, כי הליכה כזו נדרשה ממנו על מנת להגיע מביתו ללשכת שירות התעסוקה כך, שלמעשה היה מרותק לביתו.

10.לטענת הנתבע, יש לאמץ את חוות דעתו האובייקטיבית והמהימנה של המומחה יועץ הרפואי מטעם בית הדין, ואין כל סיבה לסטות ממנה.

לנוכח קביעותיו של המומחה, בתקופות הרלוונטיות היה התובע כשיר לעבוד בעבודה כלשהי ומשכך, כדין נדחתה התביעה להבטחת הכנסה.

הכרעה

11.חוות דעת המומחה יועץ הרפואי מוסברת, בהירה ומובנת ולא מצאתי סיבה לסטות ממנה.