אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פ"ה 59728-11-14

פ"ה 59728-11-14

תאריך פרסום : 16/01/2017 | גרסת הדפסה
פ"ה
בית דין אזורי לעבודה חיפה
59728-11-14
29/12/2016
בפני השופטת:
מיכל נעים דיבנר

- נגד -
התובעת:
מ. ש.
עו"ד יניב סברדליק
הנתבעים:
1. המוסד לביטוח לאומי
2. בנק ישראל
3. הרשות לזכויות ניצולי השואה

עו"ד מהלשכה המשפטית חיפה – הדס אהרוני
עו"ד נחום פיינברג
עו"ד שרה שהם
פסק דין
 
  1. תיק זה עניינו בשאלת מהות יחסיה של התובעת עם המנוח, אברהם יעקובי ז"ל, אשר נפטר ביום 19.5.13 (להלן  המנוח) האם היתה התובעת הידועה בציבור כאישתו של המנוח בימי חייו וזאת לצורך קביעת זכאותה כדלקמן:

    א.קצבת שאירים בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

    ב.קצבת פרישה לשאירי גמלאי של הנתבע 2 (להלן  בנק ישראל).

    ג.תגמולים בהתאם לסע' 11א לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957.

  2. נציין, כי הנתבעת 3 הוגדרה בכתב התביעה (ובסיכומי התובעת), כאמור לעיל ואילו הודעה מטעמה הוגשה תחת השם "הרשות לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים".

  3. להלן נעמוד על כך כי הוראות הזכאות הרלוונטיות לכל אחד משלושת הנתבעים, שונות זו מזו.

    בנק ישראל והמוסד לביטוח לאומי הגישו כל אחד הגיש כתב הגנה מטעמו.

    הנתבע 3 הודיע כי הוא מותיר את ההכרעה בתביעה לשיקול דעת בית הדין.

    בנק ישראל הודיע אף הוא בשלב מאוחר יותר, כי הוא מותיר את ההכרעה בתיק לשיקול דעת בית הדין.

    בהתאם להודעותיהם, שוחררו הנתבעים 2-3 מהתייצבות לדיונים ואף לא הגישו סיכומיהם (ראה החלטות מיום 4.1.15 ומיום 4.3.15). 

    עובדות שאינן במחלוקת

  4. התובעת והמנוח הכירו לראשונה והתיידדו בשנת 1972, כאשר היא עבדה בבנק מסד והוא בבנק ישראל. המנוח היה נשוי באותה עת והתובעת טרם נישאה.

  5. בשנת 1984, כאשר התובעת היתה לאחר גירושיה ממר ע.ש. והמנוח עדיין נשוי, התחדש הקשר בין התובעת לבין המנוח ולראשונה התפתח לכדי קשר רומנטי.

  6. בשנת 1986 לערך נפרד המנוח מאשתו דאז ועבר להתגורר עם בתו, תוך שהקשר הזוגי בינו לבין התובעת נמשך.

  7. בשנת 1987 עבר המנוח להתגורר עם התובעת ועם חלק מילדיהם מנישואים קודמים בביתה של התובעת ובשנת 1991 מכרה התובעת את ביתה וקנתה דירה בקרית ביאליק, אליה עברו התובעת והמנוח יחדיו.

  8. המנוח התגרש מאשתו בשנת 1984.

  9. התובע והמנוח לא נישאו זה לזו ואין להם ילדים משותפים.

    לתובעת ולמנוח ילדים מנישואים קודמים.

  10. בשנת 2000 עזב המנוח את הדירה בה התגוררו יחדיו ומאז לא התגוררו התובעת והמנוח באותה דירה. 

  11. המנוח נפטר ביום19.5.13, לאחר תקופה בה חלה התדרדרות במצבו הנפשי.

    ההליך שהתקיים בפנינו

  12. בדיון הוכחות מיום 22.10.15 העידו מטעם התובעת העדים הבאים: א. ש., בנה של התובעת; ד. א., עמיתהּ לעבודה; ש. ב., חברת ילדות; ע. ש., גרושה של התובעת; ת. א., שכנה לשעבר; א. ז., חתנה של התובעת; ג. ר., בעל מוסך בו טיפלה התובעת ברכבה.

  13. בנוסף, בדיון הוכחות מיום 18.21.16 העידו מטעם התובעת: ש. ז., ביתה של התובעת; פ. ב., שכנה בעבר וחברה של התובעת; א. ש., כלתה של התובעת; ז.ה פ., עמיתה לעבודה של התובעת; ח. א., אחיה של התובעת; עו"ד סברדליק – בא כוחה של התובעת (אשר הוחלף בשלב זה ע"י עו"ד אחר אשר ייצג את התובעת); התובעת עצמה.

    כן הוגש בהסכמה וללא חקירתו הנגדית תצהירו של מר א., בעלים של חנות בגדים שהתובעת רכשה בה (עמ '32, ש' 23).

  14. במועד זה נשמעו גם עדות הנתבע - גב' א. ס. וגב' א. ר., בנותיו של המנוח, אשר גם מסרו הודעות לחוקר הנתבע. בנוסף, הוגש בהסכמה דו"ח פעולה (נ/20).

    טענות התובעת

  15. לטענת התובעת, לא די בכך שבני הזוג לא התגוררו יחד בכדי למנוע הכרה בהם כידועים בציבור, זאת במיוחד כאשר הוכח בהליך שהתובעת והמנוח לנו האחד אצל השני מדי ערב, עד ליום פטירתו של המנוח. הוראת חוק הביטוח הלאומי נועדה להעניק לאלמנה קצבה שתאפשר לה לשמר בקירוב את רמת חייה.

    את דרישת המגורים המשותפים יש לפרש בשים לב לכוונת המחוקק, כאשר יכולים להיות ביטויים שונים למגורים משותפים, בהתאם למצבם הכלכלי, גילם, מצבם הבריאותי וכיוצ"ב.

    הוכח שלפחות עד שנת 2008 היו התובעת והמנוח בגדר ידועים בציבור כנשואים ולא הוכח כי מעמד זה השתנה לאחר מכן, להיפך בני הזוג ניהלו זוגיות יציבה לאורך השנים, גידלו יחד את ילדיהם, חגגו יחד חגים, אירועים משפחתיים וחופשות בארץ ובחו"ל.

    בנותיה של התובעת ראו במנוח כאב שני ואף נעזרו בו כלכלית כאשר היו צריכות לכך.

    הכנסותיו של המנוח, אשר עלו באופן ניכר על אלו של התובעת, שימשו גם להוצאותיה של התובעת, כאשר המנוח מעביר לה כספים במזומן ובהפקדות לחשבונה. המנוח נשא בהוצאות שני הבתים בהם התגוררו בני הזוג וכן בהוצאות אחרות שהוציאה, כגון רכישת בגדים או תיקון הרכב. תוכניתו של המנוח לרכוש לתובעת רכב חדש נקטעה מחמת מותו.

    הסכסוך הנוגע לילדיהם של בני הזוג, לא חלש גם על בני הזוג עצמם, אשר המשיכו להתנהל כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, גם לאחר המעבר למגורים נפרדים.

    התובעת ליוותה את המנוח בתקופה האחרונה לחייו, כאשר מצבו הנפשי הורע, דאגה לקבוע לו תור לקבלת טיפול רפואי ולאחר מותו, קיימה בבית ביתה את מצוות השבעה, כאשר בנותיו של המנוח אף הזמינו אותה לשבת עימן.

  16. לבסוף, אף עדויות הנתבע שתי בנותיו של המנוח, תמכו למעשה בגרסת התובעת, בדבר חיי זוגיות מלאים שהמשיכו בין התובעת לבין המנוח עד יום מותו, חרף מגוריהם הנפרדים.

    טענות הנתבע – המוסד לביטוח לאומי

  17. לטענת הנתבע, לא די בכך שהתובעת והמנוח ניהלו קשר זוגי במהלך השנים, בכדי להכיר בהם כידועים בציבור לצורך תחולת ההוראות המזכות בקצבת שאירים. מדובר בבני זוג שלא החזיקו ברכוש משותף, בחרו שלא להתגורר יחדיו, לא קיימו למעשה משק בית משותף ואף לא הצהירו מעולם על מעמדם כידועים בציבור. יתרה מכך, נעשו פעולות כלפי צדדים שלישיים, המעידות על רצון שלא להיות מוכרים כידועים בציבור. כך, בפוליסות ביטוח ח. שערך המנוח, נרשמו בנותיו כמוטבות, ולא המנוח. בנוסף, למרות שהתובעת העידה שביקשה מהמנוח לרשום אותה כבת זוגו בבנק ישראל בפועל לא עשה כן.

    בני הזוג בחרו להתגורר בנפרד, לאחר מגורים משותפים, למשך 13 שנים, כאשר אין לקבל את הנימוק שנמסר על ידי התובעת לכך, אלא יש לקבוע כי היה זה מתוך בחירה של התובעת, אשר מאסה בחייה המשותפים עם המנוח. לטענת התובעת הפרדת המגורים אירעה, בעקבות כעסה של התובעת על ביתו של המנוח, א., אשר לא הגיעה ללוויה או לשבעה של אימה של התובעת, בגינו בחרה התובעת לגור בנפרד מהמנוח על מנת שלא לפגוש את ביתו, כאשר היא מבקרת אותו. הסבר זה אינו סביר, לאחר שהסתבר כי ביקוריה של א. את אביה היו בתדירות נמוכה מאוד, מה גם שאינה חייבת לפגוש אותו בביתו אלא שעשתה כן גם בבתיהן של אחיותיה.

    החל משנת 2000 ועד יום מותו, התגורר המנוח בסה"כ ב-3 דירות שונות, אחת בשכירות ושתיים שרכש מכספו, כאשר על פי עדויות בנות המנוח לתובעת לא היה מפתח לאותן דירות.

    התובעת והמנוח לא קיימו משק בית משותף המנוח ניקה, בישל וכיבס לעצמו; התובעת לא ביקרה את המנוח בקביעות; לתובעת לא היו בגדים או רכוש בביתו של המנוח; כל אחד מבני הזוג החזיק חשבון נפרד ולא היה להם רכוש משותף, זאת כאשר משנת 2010 היה למנוח חשבון בנק משותף עם ביתו, אסנת.

    עד לשנת 2000 המנוח נשא בכל הוצאות התובעת ושילם את חשבונות הדירה בהוראות קבע ולאחר שעזב, ביטל את הוראות הקבע לדירתה של התובע, כאשר התובעת עצמה הסבירה זאת "בגלל הפירוד".

    הנתבע מסכים שהמנוח שילם גם לאחר שנת 2000 חלק מהוצאות התובעת ומוסיף "אולי אפילו הוצאות רבות", אך מצביע על כך שהיה זה באופן פחות ממה שנהג לעשות בעבר. תדפיסי חשבון בנק של התובעת למשך 7 חודשים מעידים על יתרת חובה, מבלי שקיימת עדות להפקדות של המנוח בחשבונה, כנטען על ידה.

    התובעת אף היא לא נשאה בהוצאותיו של המנוח.

    גם אם המנוח רכש עבור התובעת רכישות מסוימות, הרי שלא ביצע רכישות "משמעותיות", כאשר אמנם התכוון לרכוש לה רכב, אך חזר בו מכך.

    המנוח ערך שתי צוואות- בראשונה משנת 2007 לא הזכיר את התובעת כלל ובשנייה הזכיר אותה כחברתו והוריש לה 1,000 ₪ בלבד. התובעת סתרה עצמה כאשר מחד העידה שלא רצתה את כספיו לאחר מותו ומאידך הגישה התנגדות לצוואתו.

    בעוד שלגבי זוג נשוי ניתן להחיל בגמישות מסויימת את דרישת המגורים המשותפים, לא כך הוא באשר לידועים בציבור. אמנם הוכרו מקרים של ידועים בציבור גם כאשר לא התקיימה דרישת המגורים המשותפים, אך זאת כאשר נסיבות אובייקטיביות, כגון אשפוז, מנעו את המגורים משותפים ולא כאשר היה הדבר מפאת רצונם של בני הזוג. הנתבע סקר מקרים בהם הוכרו ידועים בציבור חרף העדר מגורים משותפים והצביע על כך שהיה זה כאשר היו לבני הזוג ילדים משותפים; אילוץ הנובע מחמת מצב בריאותי או קושי כלכלי; אלימות בין בני הזוג;

    מנגד במקרה בו נטען כי בנותיו של המנוח גרמו להפרדה ולא הוכח קיומו של משק בית משותף לא הוכרה התובעת כידועה בציבור (עבל 731/07 לובוב קירשנר המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.9.09, להלן עניין קירשנר).

    הוראות הזכאות הרלוונטיות

  18. סע' 238 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר אלמנה, כדלקמן:

    ""אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -

    (1)מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;

    (2)מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב..."

    סע' 1 לחוק קובע: "אשתו" – לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו"

  19. סע' 11א לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע כדלקמן:

    "(א)נפטר נכה וערב פטירתו –

    (1)היה זכאי לתגמול לפי סעיף 4 – ישולם התגמול, עד תום שלושים וששה חודשים מסוף החודש שבו אירעה הפטירה, לבן זוגו, בשיעור שהיה משתלם אותה שעה מתום התקופה האמורה תשולם לבן זוגו, כל עוד לא נישא, קצבה חודשית בסכום של 2,000 שקלים חדשים;

    (2)היה זכאי לתגמול לפי סעיף 4א במשך תקופה רצופה של שלושה חודשים לפחות – ישולם לבן זוגו, כל עוד לא נישא, תגמול כאמור בסעיף 13א(ב) לחוק נכי המלחמה, בניכוי הכנסת בן הזוג מכל מקור אחר;

    (3)היה זכאי לתגמול לפי סעיף 4ג1 במשך תקופה רצופה של שלושה חודשים לפחות – ישולם לבן-זוגו, כל עוד לא נישא, תגמול בשיעור האמור בסעיף 13א(ב1) לחוק נכי המלחמה, לפי דרגת הנכות שהיתה לנכה, בניכוי הכנסת בן הזוג מכל מקור אחר."

  20. הוראות הסכם הגמלאות בבנק ישראל, הרלוונטיות לענייננו, קובעות כך (צוטטו בכתב ההגנה של בנק ישראל):

    "4.(א) אלה הם שאיריו של נפטר, לעניין הסכם זה:

    (1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה (להלן אלמנה);

    ...

    (ב) לאלמנה או אלמן יקרא להלן "בן זוג""

    "30.(א) זכאי לקצבת פרישה שנפטר – תשולם לשאיריו...קצבה באחוזים מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, והם –

    (1) לבן זוג אם היה בן זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד..."

    תשתית משפטית

  21. הלכה פסוקה היא כי הכרה באשה כ"ידועה בציבור" הינה עניין שבעובדה, הטעון הוכחה בראיות, כאשר הנטל להוכיח זאת מוטל על הטוען למעמד זה. לצורך זה נדרש להוכיח כוונה לקשר תמידי שיש בו מסימני ההיכר של יחידה משפחתית, ובהקשר זה נפסק כדלקמן (ע"ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי ליובוב – קרן הגמלאות המרכזית (21.06.01)):

    "השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה היתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין. השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית."

    (ראה עוד בעניין זה: ע"ע (ארצי) 1254/00 דורה שליאקין ואח' – הממונה על תשלום הגמלאות, (26.1.03); דב"ע (ארצי) נג/7-6, בטר – קרן הגמלאות המרכזית, פד"ע כ"ז 135 בעמ' 141; דב"ע (ארצי) נ"ד/1-6, דר' מרטה אליאן – קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, עבודה ארצי, כרך כ"ז (2), עמ' 13).

    נפסק לא אחת, כי בבסיס המוסד של ידועים בציבור עומדים שני יסודות; חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף; וכך נפסק בעניין זה, בין היתר, בע"ע (ארצי) 513/06, קריסלדה קסידסיד – מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (3.5.07):

    "המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים."

  22. לעניין בחינת התנאי של קיום "משק בית משותף" נקבע בע"א (ארצי) 107/87 שרה אלון – פרידה מנדלסון, מג (1) 431 (27.4.89), סע' 8, כדלקמן:

    ""משק בית משותף" אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני-זוג החיים "חיי משפחה במשק בית משותף", אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג.

    מהו "משק בית משותף"? לעניין זה מקובלים עלי הדברים שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנזון, בע"א 621/69 [1] הנ"ל, בעמ' 619:

    "...'משק בית משותף' פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו...'". היינו, הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתייה, לבוש וכו'), ולעניין זה אין נפקא מינה, אם יש לבן-זוג חשבון נפרד."

  23. באשר לדרישת המגורים המשותפים נפסק בדב"ע מד/62-0 המוסד לביטוח - ז. מ., פד"ע טז 3, מיום 10.9.1984 (להלן - פס"ד משעלי) כי העדר מגורים משותפים לא ישלול בכל מקרה את סיווג בת הזוג כידועה בציבור וכי יש לברר את כלל העובדות הרלוונטיות, לרבות את הסיבה בגינה בני הזוג לא התגוררו יחדיו.

    הכרעה

  24. כעולה מהאמור לעיל, על מנת ששניים יוכרו כידועים בציבור כנשואים, עלינו לבחון את יחסיהם בעזרת מספר מבחני עזר, ובכללם:

    האם הם התקבלו בציבור כבעל ואישה, אף שלא נישאו.

    האם קיימו יחסי אישות האם יחסיהם מעידים על כוונה לקשירת גורל, לקשר לתמיד, האם היחסים ביניהם היו אינטימיים, מבוססים על רגש של חיבה, מסירות, נאמנות, הבנה.

    האם קיימו משק בית משותף חלקו הוצאות והכנסות, מטלות הכרוכות בחיי היום-יום וכיו"ב.

    חוק הביטוח הלאומי ותקנון בנק ישראל מוסיפים את הדרישה של מגורים משותפים.

  25. כאמור, אין מדובר במבחנים מצטברים או בחובה להוכיח כי כל אחד מהסממנים הנזכרים לעיל התקיימו בכל מקרה ומקרה. מכלול הנסיבות הוא שמעיד על הגדרתם הנכונה של היחסים. באותה מידה שניתן לקבוע כי בעל ואישה אשר התגוררו תחת קורת גג אחת למעשה לא קיימו משק בית משותף, כך ניתן לקבוע כי שניים שהתגוררו בנפרד, היו בני זוג לכל דבר ועניין וקיימו משק בית משותף. כך, יחסים אינטימיים יכולים להתקיים גם בהעדר יחסי מין, כמו שכוונה לקשירת גורל לתמיד יכולה להתקיים גם בהעדר נאמנות מוחלטת.

  26. במקרה הנדון, הגענו לכלל מסקנה, כי כלל הנסיבות שהוכחו בפנינו, מעידות אכן על היותם של התובעת והמנוח ידועים בציבור וזאת ביחס לכל הוראות הזכאות שפורטו לעיל, באשר לכל אחד מהנתבעים.

  27. נפתח בכך שאין בפנינו חולק שהתובעת והמנוח קיימו חיי זוגיות משנת 1984 ועד ליום מותו. לא נטען, ודאי לא הוכח, כי הקשר הזוגי בין השניים ניתק במהלך שנים אלו, זאת בשונה ממגוריהם המשותפים, עליהם נעמוד בהמשך דברינו.

    כפי שעלה במובהק מהעדויות בפנינו, בני הזוג בחרו שלא להמשיך ולחיות יחד תחת קורת גג אחת, נוכח קרע בין התובעת וילדיה לבין בנותיו של המנוח. עובדה זו גרמה למנוח למעשה לחיות "חיים כפולים" חייו עם התובעת כבן זוגה וחייו כאבי בנותיו כאשר נפגש עימן. התרשמנו שאמנם במפגשים עם בנותיו מיעט המנוח לערב את התובעת והמעיט מחשיבותה בחייו, אך פרט לכך חי עימה למעשה כבן זוג לכל דבר ועניין, כאשר בני משפחתה של התובעת, חברים משותפים, שכנים ומכרים, ראו בהם כבני זוג על כל המשתמע מכך.

  28. הראיות שהוצגו בפנינו מעידות במובהק, כי השניים נהגו כבני זוג בכל הקשור לבילויים משותפים, אירועים משפחתיים, חגים וימי הולדת, חופשות. כך, בתו של המנוח אסנת, אשר העידה מטעם הנתבע אישרה שכאשר חגגה לבנה בר מצווה בשנת 2006 גם התובעת נכחה, וכי בארוחות שבת שהיו בביתו של המנוח הייתה גם התובעת סועדת איתם לעיתים, כולל בארוחת שבת האחרונה, לפני מותו של המנוח, אשר התקיימה בביתו והתובעת בישלה את הארוחה לכל המשפחה (עמ' 53). אסנת גם העידה שהמנוח היה מתוסכל מכך שהתובעת לעיתים הולכת לרקוד ריקודי עם במקום להיות עמו בארוחת שבת, דבר המעיד אף הוא על הציפיה שלו כבן זוגה לסעוד יחד בכל שבת (עמ' 53 ש' 17). אסנת הוסיפה והעידה שאביה המנוח בחר להישאר בזוגיות עם התובעת (עמ' 55 ש' 14). טענתה של א. כי עשה זאת מטעמי נוחות גרידא, מוטלת בספק בעינינו, נוכח העובדה שעלתה מעדותה ולפיה היא עצמה רואה בתובעת אישה לא ראויה לאביה המנוח, ובהיותה סותרת את העדויות הרבות האחרות שנשמעו בפנינו. 

    התובעת העידה ולא נסתרה, כי נכחה בכל האירועים החשובים של בני משפחתו של המנוח, והוא נכח בשלה (סעיף 22 לתצהירה), כאשר בנותיו של המנוח לא טענו אחרת ואף אישרו זאת (עמ' 53).

    התובעת והמנוח נהגו לצאת ולבלות יחד (סעיף 32 לתצהירה שלא נסתר).

    בעובדה שהמנוח טס פעמיים לחו"ל ללא התובעת, או יצא לעיתים לחופשות בלעדיה, כמו גם בעובדה שלא בילו יחד בכל חג וחג, אין כדי להפחית מהאמור לעיל, שכן כאשר עסקינן בזוגיות הנמשכת על פני כ-30 שנה אין זה בלתי סביר בעינינו שבני הזוג לא יבלו כל רגע מחייהם ביחד, זאת במיוחד כאשר הם נדרשים לעיתים לבצע הפרדה כאמור, נוכח היחסים הרעועים של התובעת עם בנותיו של המנוח.

  29. גם אם התובעת והמנוח לא קיימו משק בית משותף במשמעות המסורתית של מונח זה, הרי שהתנהלותם הזוגית לאורך השנים מעידה לדידנו על קיומו של משק בית משותף: התובעת בישלה לעיתים בביתו של המנוח והוא בביתה, התובעת קבעה למנוח תור להיפגש עם רופאה (הודעה מיום 11/4/13, צורפה לכתב התביעה), המנוח נתפס בעיני נכדי התובעת כ"סבא" (עדויותיהם של בנה, א. ש. ובתה וחתנה ש. ו. ז.), המנוח מצוי בקשר ישיר עם בעלים של המוסך בו התובעת מתקנת את רכבה (לדוגמא עמ' 17 ש' 31), ביתה של התובעת העידה על שגרת קניות משותפות (עמ' 21, ש' 8)   כל אלו עובדות המעידות על שיתוף בין בני הזוג במשק הבית.

    אין בידינו לקבל את הטענה (שברבות השנים ממילא פג תוקפה) ולפיה אם המנוח כיבס את בגדיו בעצמו או ניקה את ביתו לבדו, הדבר מעיד על העדר ניהול משק בית משותף. אמנם סוגיה זו עלתה בעניין קירשנר, אך זאת במצורף לקביעות עובדתיות רבות ולפיהן בני הזוג לא ישנו יחד, למעט בסופי שבוע, לא סייעו כלכלית זה לזה וכיו"ב עובדות שאינן רלוונטיות למקרה דנן.

  30. בהיבט הכלכלי גרידא - אין חולק, כי המנוח תמך בתובעת לאורך כל השנים, גם אם הנתבע טוען שלא היה זה בכל ההיבטים ולא ב"הוצאות המשמעותיות". די בעדותה של אסנת אשר לפיה אביה כעס על התובעת שהיא "בזבזנית" (עמ' 54 ש' 18), כדי ללמד שלא הייתה הפרדה כלכלית ברורה בין השניים. אסנת גם העידה שהתובעת הייתה מבקשת מהמנוח לכסות לה את יתרת החובה בבנק והוא היה עושה כן לעיתים (עמ' 54 ש' 22; עמ' 55 ש' 29). בהמשך דבריה אף אישרה שלאחר שנפטר אביה למדה שלמעשה בימי חייו תמך בתובעת יותר ממה שידעה כאשר חי (עמ' 55 ש' 32), דבר התומך בטענת התובעת בהקשר זה, בסעיף 39 לתצהירה. הדבר עולה גם מעדותו של ד. א. (עמ' 11 ש' 4),  מעדותה של ש.ב. (עמ' 13 ש' 10). גם ילדיה של התובעת ובני זוגם העידו על עזרה כלכלית שקיבלו מהמנוח (לדוגמא עמ' 17 ש' 12). כך גם עולה מעדותו של מנהל המוסך של התובעת (עמ' 18 ש' 1) ומתצהירו של מר אקסלרד, מנהל חנות בה רכשה התובעת בגדים בהקפה והנתבע היה משלם עבורם (צורף לכתב התביעה והנתבע ויתר על חקירתו).

    בנוסף, הוכח, כי המנוח פעל על מנת לקנות לתובעת רכב חדש מכספו (סעיף 33 לתצהיר התובעת). טענת הנתבע, כי הוא חזר בו מכוונתו זו, לא הוכחה וסביר יותר בעינינו שתוכניתו זו לא יצאה אל הפועל מחמת המצב הנפשי שפקד אותו והסתיים במותו. משכך, הרי שהוכח בפנינו שאמנם התקיימה הפרדה רכושית בין בני הזוג, אך במסגרת יחסי הזוגיות ביניהם המנוח בהחלט תמך באופן משמעותי בתובעת מהבחינה הכלכלית.

    כאמור, עדויות בנותיו של המנוח היו בבירור מוטות כנגד התובעת וניסו בכל דרך להמעיט ממעמדה בחייו של אביהן. כך, אסנת ההינה לטעון שאת התשלומים ששילם אביה לתובעת יש לראות כתשלומים עבור שירותי מין ואולם טענה זו לא מצאה כל אחיזה ביתר הראיות שבפנינו, אשר לפיהן התקיימו יחסי זוגיות מלאים בין בני הזוג, גם אם היו לצנינים בעיני בנותיו של המנוח. מכל מקום מעדותה זו של אסנת עולות שתי עובדות ברורות, התמוכות בקבלת התביעה האחת כי בין התובעת לבין המנוח התקיימו יחסים אינטימיים לאורך השנים והשנייה כי המנוח תמך בתובעת כלכלית.

  31. העובדה שבני הזוג התגוררו בדירות נפרדות אינה מאיינת בנסיבות העניין את מעמדה של התובעת כידועתו בציבור של המנוח וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, כי מדובר ביחסי זוגיות שנמשכו מספר עשורים ובחלק מהשנים התגוררו בני הזוג תחת קורת גג אחת; השני, כי חרף המגורים הנפרדים הרי שבפועל חלקו בני הזוג את חייהם ביחד זה לצד זה, בשתי הדירות, כך שלמעשה בפועל התגוררו יחד בשתי הדירות. להלן נבאר את הדברים:

  32. כאמור לעיל, התובעת והמנוח היו ביחסי זוגיות החל משנת 1984, כאשר בשנת 1987 כבר עברו להתגורר יחדיו. השניים התגוררו באותה דירה שנים ארוכות ועברו יחד בשנת 1991 לדירה אחרת, וזאת עד לשנת 2000. מדובר, אפוא, בבני זוג שהתגוררו יחד, תחת קורת גג אחת, במשך 13 שנים, עד שהחליטו להפריד את המגורים למען שמירה על שלום בית עם ילדיהם מנישואים קודמים. משהוכח בפנינו כי אף לאחר המגורים הנפרדים המשיכו בני הזוג בזוגיות שלמה ואמיתית (גם אם לאו דווקא מושלמת, כרוב יחסי הזוגיות), וזאת למשך שנים ארוכות לאחר מכן, הדבר מצביע על כך שלמעשה המשיכו השניים באותה זוגיות ישנה ומוכרת, למעט המגורים בבית אחד.

  33. בנוסף, לטענת התובעת (סעיף 28 לתצהירה) היא והמנוח המשיכו לחיות יחד כבני זוג גם לאחר שנת 2000, תוך שהם מחלקים את ימיהם ולילותיהם בין שתי הדירות בהן התגוררו (ראה גם סעיף 30 סיפא, וסעיף 31). ד. א., חברה לעבודה של התובעת, העיד אף הוא משיחות עם התובעת ועם המנוח, שהם היו ישנים זה אצל זה מידי ערב (עמ' 11 ש' 14), וזאת ביחס לשנים 2010 ואילך (עמ' 12 ש' 4). התובעת, ילדיה ובני זוגם, העידו כי לתובעת היו מפתחות לכל דירותיו של המנוח, כך שלעיתים היא היתה ממתינה לו בדירתו לפני שחזר אליה בעצמו (לדוגמא, עמ' 7, ש' 14).

    אמנם בנותיו של המנוח עשו מאמצים לטעון שמדובר היה ביחסי נוחות ובמפגשים לעיתים אקראיות, אולם התרשמנו שהבנות לא היו מודעות באופן מלא לכל ההיבטים של יחסי בני הזוג, והדבר סביר בעינינו בהתחשב בכך שהן התקשו לקבל את הזוגיות הזו, ולכן סביר שאביהן מיעט לדבר עליה או להפגיש ביניהן (לדוגמא עמ' 54 ש' 14). בנוסף, מעדויות הבנות עלה שאת חיי היום יום של המנוח הוא חלק דווקא עם התובעת ולאו דווקא איתן (כך, אסנת לא ידעה לומר מה שמות הרופאים שטיפלו במנוח ואישרה שדווקא התובעת הייתה זו שדאגה לטיפוליו הרפואיים, עמ' 56).  מסיבה זו אנו מעדיפים את עדויות התביעה לפיהן התובעת החזיקה במפתחות לדירות המנוח על פני עדויות בנותיו של המנוח, שטענו ההיפך.

    נדגיש, כי אף דוח הפעולה שבוצע על ידי חוקר הנתבע, ביום 13/5/14 (נ/20), מעלה כי טענת התובעת בעניין זה נכונה ואמיתית. בהתאם לדוח, החוקר שוחח עם שכנה שהתגוררה מול דירת המנוח ומדבריה נרשם שהמנוח אמנם התגורר לבדו בדירה, אבל הייתה לו בת זוג "לא רשמית" שהיתה מגיעה הרבה לדירה, ישנה עם המנוח בלילות, השכנה הייתה רואה אותה "הרבה פעמים" בבקרים יוצאת מהדירה לעבודה, השכנה הייתה רואה אותה על בסיס "קבוע" בדירה, וכן המנוח היה "משוויץ" בתובעת.

    דברים אלו מעידים במפורש על כך שלמעשה בני הזוג התגוררו יחדיו גם אם בשתי דירות נפרדות וחלקו את ימיהם ולילותיהם כבני זוג לכל דבר ועניין.

  34. כעולה מפסק הדין בעניין משעלי, שם נדון מקרה של בני זוג אשר היו נשואים שנים ארוכות ולאחר שהתגרשו המשיך המנוח לישון בביתם שני ערבים בשבוע, כאשר בחודשים האחרונים אושפז במוסד רפואי. באשר לדרישת המגורים המשותפים קובע בית הדין כך (ההדגשות הוספו, מ.נ.ד):

    "...את הדיבור היא "גרה עמו", בהקשר הדברים כאשר מדובר בהעמדת גבר ואשה למטרה מוגבלת בגדר "בני זוג" או "נשואים" יש לפרש בשים לב למטרת המחוקק כ - cohabitatioבלטינית)או cohabit(באנגלית. למשמעות זאת, ורק למשמעות זאת, יכול היה להתכונן המחוקק. מושג אחר, שיכול היה להשתמש בו המחוקק כדי ליתן ביטוי לכוונתו, קשה להעלות על הדעת, אלא אם היה משתמש בדיבור "חיים ביחד" , ודיבור זה בוודאי היה מעורר בעיות בתחומים רבים.

    ענייננו אינו מחייב לעמוד על המשמעות, אשר לדיבור cohabitatioבמשפט. טוב שנביא אחד הפירושים לאותו מונח..." קוהביטציה יכולה למעשה להתקיים תוך הסכם לגור(to live)  בנפרד...נסיבות החיים, כגון חובות עסקיים, שירותי בית ועובדות אחרות, יכולים להפריד בין בעל ואשה על אף זאת יכול ותתקיים קוהביטציה".

    במובא לעיל מדובר אמנם בגבר ואשה הנשואים כדין, אך כמוסבר להלן אין זה משנה לענייננו. התנאי שאשה גרה עם גבר,במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים, אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר... 

    מעצם המושג 'ידועה בצבור', משתמעת בדרך כלל, קוהביטציה. אין זה משנה, שדוקא עת מדובר ב'ידועה בצבור', אותה קוהביטציה תמצא את בטויה, או את הדגש לבטויה, בנתונים אחרים מאשר עת מדובר בזוג נשואים כדין. מכאן שהמלים 'והיא גרה עמו', בקשר ל'ידועה בצבור', הן מיותרות אם רואים בהן תנאי חיובי מצטבר. ישאל השואל מה רצה להשיג המחוקק במלים אלה? התשובה ברורה ופשוטה. עת מדובר בזוג נשואים כדין ממשיכה האשה להיות אשתו של הבעל והבעל ממשיך להיות בעלה של האשה אף אם מסיבה זאת או אחרת הם חיים בנפרד, או שאינם גרים 'עם' השני, במשמעות שניתנה לעיל, היינו הם במצב של Separatio; לעניננו אין זה משנה אם המשפט העברי מכיר בSeparatio- או שאינו מכיר בכך. מה שבאו להשיג בהזדקקות למלים 'והיא גרה עמו' הוא, שעת מדובר ב'ידועה בצבור' מצב של Separatio מפסיק את היות האשה 'אשתו' מכוח היותה ידועה בצבור. יחד עם זאת ברור שצריך שיהיה בכך כדי לשלול את הקוהביטציה, ולא רק אחר הבטויים לכך. כל האמור מסביר אף את הסתירה שבעמדת המוסד לביטוח לאומי, לפיה לא חלקו, אמנם, שהתובעת היתה 'ידועה בצבור', יחד עם זאת טענו שאינה זכאית לזכויות אשר ל'ידועה בצבור', מפני שהיא לא 'גרה עמו'."

  35. אנו סבורים כי מקום בו מדובר בזוגיות שניה, לאחר ילדים מזוגיות קודמת, כאשר בני הזוג בוחרים לחיות בנפרד, אך מוכיחים בפנינו כי מדובר בזוגיות יציבה וממושכת, תוך תמיכה כלכלית ורגשית שנמשכה לאורך כל השנים ולינה משותפת האחד אצל השני, אין בעובדה שהשניים בחרו להתגורר בנפרד בכדי למנוע הכרה בהם כידועים בציבור, גם כאשר קיימת הדרישה למגורים משותפים.

  36. בטרם סיום נציין, כי התרשמנו שבמסגרת ההליכה הזהירה של המנוח בין התובעת לבין בנותיו, חפץ המנוח לדאוג לרווחתן של בנותיו לאחר מותו ובהתאם דאג שהן יהיו המוטבות שלו בפוליסות הביטוח והנהנות מרכושו בצוואות שרשם. מכיוון שמדובר בזוגיות שניה, כך שבת הזוג אינה אם בנותיו, מדובר בהתנהלות סבירה והגיונית ואיננו סבורים כי יש בה כדי להצביע על איון מעמדה של התובעת כידועתו בציבור, כפי שהוסבר לעיל.

    סוף דבר

  37. על יסוד כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי הוכח בפנינו שהתובעת והמנוח היו בני זוג לכל דבר ועניין, הידועים בציבור כנשואים ואף התגוררו יחדיו, בדירתה ובדירתו לחלופין, במהלך תקופת הזוגיות שלהם, החל משנת 1987 ועד לפטירתו ביום 19/5/13.

  38. משזוהי מסקנתנו, אנו מורים לכל אחד מהנתבעים לפעול על מנת לשלם לתובעת את זכויותיה כידועתו בציבור של המנוח ו/או כשאירתו, ממועד פטירתו ובהתאם לכל דין.

  39. הנתבע 1 יישא בהוצאות התובעת בגין ההליך דנן בסך 7,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

  40. בנסיבות העניין ונוכח עמדתם של הנתבעים 2 ו- 3 איננו מוצאים לנכון לחייבם בהוצאות התובעת.

     

    ניתן היום, ה' טבת תשע"ז, 03 ינואר 2017, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

     

     

    Picture 1

     

    Picture 1

     

     

    תמונה 3

    מר אלי אליהו

    נציג ציבור מעסיקים

     

    מיכל נעים דיבנר

    שופטת

     

    גב' מלכה טל

    נציגת ציבור עובדים

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ