פרלינדה ציקו נ' רוני פרץ

פסק דין

1. בפנינו תביעת התובעת לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה אצל הנתבע הכוללת תביעה לתשלום פיצוי פיטורים, הפרשי שכר עבודה, הפרשי שכר מינימום, תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה ודמי חגים.

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים כעולה מכתבי הטענות -

2. התובעת עובדת זרה מהפיליפינים אשר עבדה בבית הנתבע מחודש מאי 2004 ועד לחודש מאי 2007, כמטפלת סיעודית בשתי בנותיו הסובלות מפיגור שכלי בינוני- גבוה (להלן- הבנות).

3. משהנתבע ואם הבנות התגרשו, הנתבע הינו המשמורן העיקרי ובהתאם להסדרי ראיה ביקרו הבנות בבית האם יומיים בשבוע, בימים שני ורביעי וכן בכל סוף שבוע שני. בתחילת התקופה נשארו הבנות ללון אצל אימם פעם אחת באמצע השבוע וכן בימי שישי אחת לשבועיים. בהמשך הורחבו הסדרי הראיה כך שהבנות נשארו ללון אצל אימם פעמיים באמצע השבוע וכן כל סוף שבוע שני באופן מלא (ראו עדות התובעת ; עדות הגב' אמילי עמ' 21 לפר' שורות 27-33, עמ' 22 לפר' שורות 1-; 11 ; עדות קרן ארז עמ' 29 לפר' שורות 11-14).

4. הבנות היו מתעוררות בסביבות השעה 5-6 בבוקר, התובעת יחד עם האב היתה דואגת לכל הנדרש לקראת יציאתן מהבית להסעה לבית הספר בשעה 7.30. בשעה 14.45 היו הבנות שבות מבית הספר בהסעה (ראו עדות התובעת וכן ראו סעיף 2 לכתב ההגנה).

5. סמוך לאחר חזרת הבנות מבית הספר הגיעו שתי "תרפיסטיות" (לעיתים אף שלוש) מספר פעמיים בשבוע לעבוד באופן פרטני עם כל אחת מהבנות. עבודתן כללה הכנת ארוחת ערב, לימוד מיומנויות אכילה ומיומנויות עצמאיות שונות וכן מקלחת והכנתן לשינה (ראו: סעיף 2 לכתב ההגנה, סעיף 3 לתצהיר קרן שטרק בנימין, ראו עמ' 10 לעדות התובעת שורות 14-15).

6. אין חולק כי התובעת התפטרה מעבודתה אצל הנתבע, כפוף למחלוקת בעניין הנסיבות שהובילו להתפטרותה.

7. העדים - מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו הגב' גלית הלוי גולדפרב – אם הבנות (להלן- האם ו/או גלית), הגב' אמילי דורף – בת זוגו של הנתבע בתקופה הרלבנטית (להלן- אמילי), הגב' קרן ארז- תרפיסטית אשר עבדה עם הבנות בתקופה הרלבנטית (להלן- קרן) ; הגב' מרסל פרץ- אם הנתבע (להלן- מרסל).

זכאות התובעת להפרשי שכר בגין השבועיים האחרונים להעסקתה והפרשי שכר מינימום-

8. לטענת התובעת בתחילת עבודתה סוכם על תשלום שכר חודשי בסך של 600$. לאחר שנה עלה שכרה ל- 650$, ולאחר שנה נוספת שכר התובעת עמד על סך של 680$. ארבעה חודשים לאחר מכן ועד לסיום העסקתה עמד שכר התובעת על סך של 700$ לחודש (ראו סעיף ו' לתצהיר התובעת).

מנגד טען הנתבע כי הסכומים המפורטים נכונים, עם זאת אין מדובר בסכומים הנופלים משכר המינימום שכן בהתאם להוראות הדין רשאי המעסיק לקזז מהשכר סכומים מסוימים עד לגובה 25% משכר המינימום. לטענתו, התובעת נתנה הסכמתה לקיזוז הסכומים ואף ביקשה כי הקיזוז יתבצע בחודש האחרון להעסקתה. עוד הוסיף וטען הנתבע כי בנוסף לסכומים אשר פורטו קיבלה התובעת מידי חודש דמי כיס (ראו סעיף 3 לתצהיר התובע).

9. על מנת להעריך את גובה שכר התובעת בפועל, בהשוואה לשכר המינימום החודשי בתקופה הרלבנטית יש להוסיף לתשלומים ששולמו לתובעת (מעבר לסכומים אשר פורטו בטבלה) את הניכויים המותרים לניכוי משכרה בגין מגורים הולמים והוצאות נלוות, בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס – 2000.

כמו כן, היה מקום להוסיף לתשלומים אלה את שיעור הניכוי המותר בעד ביטוח רפואי וזאת בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב – 2001.

בנוסף, בשים לב לעובדה כי התובעת התגוררה בבית הנתבע יש להחיל את הוראת סעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, הקובעת כי בהסכמת העובד מותר לשלם חלק מהשכר באוכל או בדיור ככל שמדובר בדרך תשלום שנקבעה, בין היתר, בחוזה העבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה ובתנאי ששוויים לא יעלה על המקובל בשוק (ראו: ע"ע 30033/97 עליזה כהן ואח' נ' רמונה קבררה פד"ע לז 755). באותו עניין נקבע כי השיעור המרבי אותו ניתן לזקוף בגין הוצאות כלכלה בהתאם לחוק לא יעלה על 10% משכר המינימום.

אמנם, הנתבע לא הוכיח את סכומי הכסף המדויקים אשר הוציא בגין כלכלת התובעת. אולם, אין חולק כי התובעת התגוררה בבית הנתבע וכי סופקו לה מדור, מזון ומשקאות על ידי הנתבע. לפיכך ובהתאם להלכה אשר נקבעה בעניין קבררה לעיל, יש לראות ב"הוצאות הכלכלה" אשר הוציא הנתבע לכיסוי צרכי התובעת, כתשלום שכר בשווה כסף בשיעור של 10% מהשכר.

יצוין כי בעדותה אישרה התובעת כי בנוסף לסכומים המפורטים בטבלה שולמו מידי שבוע דמי כיס בסכום של 100 ₪ (ראו עדות התובעת עמ' 5 לפר' שורות 16-18 וכן עמ' 12 לפר' שורות 23-24).

10.האמור לעיל מוביל למסקנה לפיה משהתובעת לא כללה במסגרת תחשיביה את התשלומים הנזכרים לעיל ומשהתחשיבים אשר נערכו על ידי בית הדין העלו כי ככל שהתובעת הייתה כוללת סכומים אלה בתחשיביה היה נשמט הבסיס לתביעתה לתשלום הפרשי שכר מינימום והפרשי שכר בגין השבועיים אחרונים להעסקתה, יש לדחות תביעתה בגין רכיבים אלה.

להשלמת התמונה יוער כי התובעת טענה כי לא נתנה הסכמתה לקיזוז הסכומים בכלל ואף לא בתום התקופה. עם זאת, משמדובר בזכות המוקנית למעסיק מכח הדין איננו סבורים כי נדרשה הסכמתה לקיזוז.