פריקרס ואח' נ' בן יעקב ואח'

פסק דין

התביעה נשוא תיק זה עניינה תשלום פיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם שכירות.

התובעים הנם המחזיקים ובעלי הזכויות בדירה בת 6 חדרים ברחוב נחל לכיש ברמת בית שמש. הנתבעים הנם תושבי בית שמש.

בתאריך 16.4.07 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים לפיו השכירו התובעים לנתבעים את הדירה לתקופה של שנה אחת, החל ביום 1.6.07 ועד ליום 30.6.08, תמורת דמי שכירות בסכום השווה בשקלים ל- 1,100 דולר.

ההסכם נכתב בשפה האנגלית.

בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם העניק החוזה לנתבעים אופציה להישאר בדירה שנה נוספת.

לטענת התובעים, הנתבעים לא קיבלו אופציה, אלא "אופציה ראשונה". לטענת הנתבעים, הם קיבלו אופציה להאריך את החוזה. עוד לטענת הנתבעים, הפרוש הנכון של החוזה הוא כי בהסכמת הצדדים להסכם השכירות, ובכפוף להודעה מראש של שלושה חודשים, תוארך תקופת השכירות, ללא שינוי בתנאי השכירות או עריכת הסכם חדש.

הנתבעים הודיעו לתובע על רצונם להאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת. התובע הכין חוזה להארכת תקופת השכירות ובו דרשו התובעים דמי שכירות בסכום של 6,500 ₪. הנתבעים טענו כי תנאי השכירות הקבועים בהסכם מיום 16.4.07 הם תנאי תקופת האופציה (הנתבע, סעיף 17 לתצהיר).

הנתבעים נשארו בדירה והעבירו לתובעים שיקים עבור תקופת השכירות הנוספת בגובה דמי השכירות בשנת השכירות הראשונה.

התובעים קיבלו מהנתבעים את השיקים (הנתבע, סעיף 22 לתצהיר).

התובע הצהיר כי הנתבעים שלחו את השיקים על דעת עצמם וכי על מנת להקטין את הנזק ומבלי שהסכימו להארכת תקופת השכירות קיבלו התובעים את השיקים והציגו אותם לפירעון (התובע, סעיף 10 לתצהיר).

בסעיף 12 לחוזה נקבע כי במקרה של אי פינוי, על הנתבעים לשלם דמי שכירות ראויים בסכום של 500 דולר לשבוע.

האופציה

בסעיף B2 להסכם נקבע (בתרגום לעברית) כי: "לשוכרים תהא אופציה ראשונה להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת על ידי הסכם בין הצדדים להסכם זה". עוד על פי החוזה דרושה הודעה של שלושה חודשים מראש.

התובע הצהיר כי בעת שנחתם ההסכם, כוונתו הברורה הייתה שאם יוארך החוזה והוא ירצה להמשיך ולהשכיר את הדירה, יקיימו הצדדים משא ומתן בנוגע לגובה דמי השכירות לתקופה הנוספת, לפני שהוא פונה לדיירים אחרים, כך שלנתבעים יש זכות ראשונה לקיים עמו משא ומתן לצורך המשך השכירות (התובע, סעיף 4 לתצהיר). עוד הצהיר התובע כי הנתבעת היא עורכת דין בעלת ניסיון רב בשכירת דירות.

לטענת התובע, אם הארכת ההסכם הייתה אוטומטית, כפי שטוענים הנתבעים, לא היה צורך להגיע להסכם נוסף שכן אין הסכם נוסף שאליו צריך להגיע. התובע הוסיף והצהיר כי הוא הבין שעל מנת שתקופת השכירות תוארך בשנה נוספת, יש צורך בהסכמה של שני הצדדים. לפי תצהירו, הוא לא נתן את הסכמתו להארכת הסכם השכירות.

הנתבע הצהיר כי בעת ניהול המשא ומתן ובעת כריתת ההסכם הובהר לתובע כי הנתבעים רוצים לשכור את הדירה לתקופה של שנתיים, ולא לשנה אחת (הנתבע, סעיף 8 לתצהיר). לפי תצהירו: "בהתאם להסכמת הצדדים לאפשר שכירות של שנתיים ימים, הוסיף התובע 1 שהנו מתווך דירות מנוסה, את סעיף האופציה (סעיף b2 להסכם השכירות) המאפשר להאריך השכירות לתקופה של שנה נוספת בהודעה מוקדמת של 3 חודשים ועל כך סמכנו אני ואשתי, אציין כי הן אני והן אשתי הנתבעת 2 היינו חסרי ניסיון בתחום הנדל"ן ובתחום שכירת/השכרת נכסי נדל"ן בפרט במועד החתימה על הסכם השכירות עם התובעים" (הנתבע, סעיף 8 לתצהיר).

לנתבעים ארבעה ילדים. בנוסף, מעבר דירה כרוך בהובלה, ולא עלה על דעתם לטרטר את כל המשפחה ולהוציא סכומים גדולים של כסף עבור שנת שכירות אחת (הנתבע, סעיף 5 לתצהיר).

לפי תצהיר הנתבע, על פי החוזה ניתנה להם אופציה לתקופה של שנה נוספת, ללא שינוי בתנאים (הנתבע, סעיף 6 לתצהיר).

הנתבעים העידו כי לאחר שהתובע הציג לנתבעת טיוטה של חוזה השכירות המוצע, היא עיינה בו, ויצאה להתייעצות עם הנתבע, אשר במהלכה הבהיר לה הנתבע כי עליה לדרוש הסכם לתקופה של שנתיים וביטול הסעיף הדן בגינון, מאחר והשנה הבאה הייתה שנת שמיטה (סעיפים 3 – 4 לתצהירי הנתבעים).