פרוצנקו נ' רשף בטחון (1993) בע"מ

פסק דין

1.בין הצדדים התנהל הליך משפטי שמספרו דמ 23936-09-12. ביום 20/2/13 התקיים בפני דיון מוקדם בתיק, לאחר הליך גישור שהתקיים בין הצדדים ולא צלח. במסגרת הדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה וביקשו "לבטל את התביעה".

לפיכך ניתן פסק דין ולפיו התביעה נדחתה.

2.בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 20/2/13, לעיני בית הדין (להלן – ההסכם, צורף לכתב התביעה דנן) היה על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בסך 1,950 ₪ וזאת לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעות התובע מהנתבעת עקב תקופת עבודתו וסיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת (יצוין כי התובע עבד בנתבעת תקופה של חודשים ספורים). עוד נקבע בהסכם שהנתבעת תשלח לתובע מכתב חדש בדבר סיום ההעסקה.

3.כעולה מהתביעה דנן ומדברי הצדדים בדיון שהתקיים בפני היום, אין מחלוקת שעבור חודש פברואר 2013 הנפיקה הנתבעת לתובע תלוש שכר בסך 1,950 ₪ ממנו נוכו דמי ביטוח ומס בריאות, וזאת לאחר שהתובע המציא לנתבעת אישור בדבר פטור ממס הכנסה.

4.לטענת התובע יש לבטל את ההסכם, וזאת מחמת ניכוי מוגזם של דמי ביטוח לאומי וכן מחמת שלא נשלח אליו מכתב בדבר סיום ההעסקה בהתאם להסכם. התובע מבקש כי נבטל את ההסכם ונדון בתביעתו לגופה.

5.לטענת הנתבעת היא קיימה חובותיה לפי ההסכם והתובע מנוע מלהגיש נגדה פעם נוספת תביעה בגין אותה תקופת עבודה, לאחר שהצהיר בהסכם שסכום הפשרה הינו למיצוי סופי ומוחלט של תביעותיו כנגד הנתבעת בגין אותה תקופת עבודה. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה את מכתב סיום ההעסקה בו פורטה תקופת העבודה ללא הטענות שהועלו במקור במכתב הנתבעת אל התובע בדבר איכות עבודתו ומסירותו לעבודה. הנתבעת לא ידעה לציין, לא בכתב ההגנה ולא בדיון בפני, מתי נשלח המכתב אל התובע והאם אכן הוא נשלח אל התובע רק במסגרת כתב ההגנה, כטענתו.

6.הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה כי התובע מיצה את טענותיו במסגרת ההסכם ואין הוא רשאי להגיש תביעה חדשה בגין אותה תקופת עבודה. התובע טען כי משלא קיימה הנתבעת את ההסכם הרי דינו להיות מבוטל והוא ביקש לדון בתביעתו לגופה.

7.בדיון שהתקיים היום בפני הבהיר התובע שהוא אינו מכחיש את חתימתו על הסכם הפשרה והוא עומד מאחוריו. התובע לא הציג כל עילה לביטול ההסכם, המבוססת על הוראות חוק החוזים (חלק כללי, תשל"ג-1973).

8.בנסיבות שתוארו לעיל, ומשהוברר בפני כי הצדדים חתמו על הסכם לאחר הפעלת שיקול דעת, ומתוך ראית הסיכויים והסיכונים שבתביעה, וכי הנתבעת קיימה למעשה את הוראות ההסכם, גם אם לא ברור באיזה מועד נשלח מכתב סיום ההעסקה לתובע, אינני מוצאת כל סיבה לבטל את ההסכם כבקשת התובע.

9.אשר על כן, ובהתאם להצהרת התובע בהסכם ולפיו התשלום שקיבל מכוח ההסכם הינו לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיו מהנתבעת עקב תקופת עבודתו וסיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת, הריני קובעת כי התובע מנוע מלהגיש תביעה נוספת בגין אותה תקופת עבודה.

10.באשר לטענת התובע בדיון היום, ולפיה היה על הנתבעת לשלם לו בנוסף להסכם הפשרה 500 ₪ מכח החלטת הרשמת בדיון שהתקיים ביום 25/12/12, הרי שטענה זו הייתה צריכה להעלות במסגרת הדיון שהתקיים ביום 20/2/13, ובמסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים, אך לא נעשה כך. הרשמת קבעה אמנם בהחלטתה שהנתבעת תשלם לתובע 500 ₪ בגין אי התייצבותה לדיון, ואולם נקבע שהמועד לתשלום ההוצאות יקבע בפתח הדיון הבא. התובע לא ביקש לקבוע את מועד פסיקת ההוצאות ואף בכתב התביעה הוא ציין, בדומה לעמדת הנתבעת, ש"500 ₪ מהסכום הנקוב בהסכם הפשרה (1,950 ₪) הינם הוצאות של התובע בדיון הראשון".

11.מכיוון שהצדדים הגיעו להסכמה שכל סכום הפשרה ישולם לתובע כהפרשי שכר, אין בידי לקבל את בקשת התובע להורות, כי אינו צריך לשלם דמי ביטוח לאומי ומס בריאות על כל הסכום מכיוון שחלקו נובע מהוצאות משפט.

סוף דבר

12.על יסוד כל האמור לעיל אני מורה בזאת על דחיית התביעה על הסף, וזאת מכח סעיף 45 (א)(3) לתקנות בית דין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991.

13.ראוי אמנם היה לחייב התובע בהוצאות בגין תביעתו זו ואולם מכיוון שהנתבעת לא הצביעה על מועד שליחת מכתב סיום ההעסקה מכוח ההסכם לתובע, ולא סתרה את טענת התובע כי הדבר נעשה רק במצורף לכתב ההגנה, אני מורה בזאת כי כל צד ישא בהוצאותיו.

14.זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ד, 16 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: