פסק דין
עניינה של תביעה זו הוא בנזקים להם טוען התובע בשל הטלת עיקול על חשבונותיו שלא כדין.
רקע כללי
ביום 15.4.13 הטילה הנתבעת עיקול על חשבונות התובע בבנק, וזאת לאחר שביום 7.4.13 קיבל התובע הודעה טלפונית מהנתבעת על קיומו של חוב. התובע פנה מיד לנתבעת על מנת לברר את גובה החוב ושטח בפני הנתבעת את טענותיו כי בעבר חויב ביתר בשל צריכה משותפת שלא כדין. התובע ביקש להעמיד את חובו על סך של 1,475 ₪, וזאת כאשר על-פי רישומי הנתבעת עמד חובו של התובע על סך של 4,400 ₪. התובע פנה בעניין זה אל רשות המים, אשר דחתה את פנייתו בנימוק כי לעניין הצריכה המשותפת לה טוען התובע, מדובר בהפרש מזערי.
טענות התובע
התובע טוען כי לא נשלחה אליו דרישה לתשלום החוב, וזאת בהתאם להוראת סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) (להלן: "הפקודה"), למעט שני מכתבים מיום 30.7.08 ו-7.8.08, אשר נשלחו לכתובתו הישנה של התובע בירושלים, וזאת לאחר שביום 9.7.08 הודיע לנתבעת כי העתיק את כתובת מגוריו.
כמו כן, מדובר במכתב התראה לפני ניתוק מים אשר אינו חתום על ידי פקיד הגבייה, ועל כן אין לראות בו התראה כדין. הנתבעת אף לא שלחה דרישה לתשלום מיידי מגובה המס, כנדרש לפי סעיף 3 לתקנות המסים (גבייה), התשל"ד-1974.
עוד טוען התובע, כי חלפו למעלה מארבע שנים מאז נקטה הנתבעת הליך מינהלי ובהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מיום 25.2.12, אין להתחיל בהליכי גבייה במידה וחלפו מעל 3 שנים ללא נקיטת הליך וכן אם חלפה למעלה מחצי שנה בין מכתב הדרישה לתשלום הראשון לבין מכתב הדרישה לתשלום מיידי. כמו כן, דרישת התשלום לא נשלחה בדואר רשום כנדרש.
התובע פנה לנתבעת בדרישה לבטל את העיקול, אך בתשובה נאמר לו כי לשם כך עליו לשלם את חובו.
התובע טוען כי הטלת עיקול על חשבונותיו מהווה משום הוצאת לשון הרע, וכן כי בעקבות העיקול קיצץ הבנק לתובע את מסגרת האשראי ולא כיבד שיקים שניתנו.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי כדין חייבה את התובע בגין צריכת המים וכי היתה רשאית לנקוט נגדו בהליכים מינהליים לגביית הכספים.
כך, טוענת הנתבעת, כי מדובר בחוב בגין אגרת מים שסופקו לנכס בו החזיק התובע בתקופה משיום 18.5.07 ועד 9.7.08. ביום 9.7.08 התקבל במשרדי הנתבעת טופס הודעה על שינוי מחזיקים. התובע עזב את הנכס תוך שהוא מותיר מאחוריו חובות, אך במקום לדווח לנתבעת על כתובת חלופית למשלוח דרישות תשלום, רשם בטופס שינוי המחזיקים שכתובתו החלופית היא ב"חלל". התובע בחר ללעוג לנתבעת וציין כי עבר להתגורר בחלל וכעת הוא מתפלא כיצד הנתבעת לא שלחה את מכתבי האכיפה לכתובתו החדשה. ברי כי אילו היה התובע מציין את כתובתו החלופית, היתה הנתבעת שולחת את מכתבי ההתראה לכתובת המתאימה, אך מאחר שלא איתרה את כתובת התובע, שלחה את מכתבי ההתראה לכתובת הנכס, מתוך ציפייה כי מכתבים אלה יובאו לידיעת התובע.
הנתבעת טוענת כי בהתאם להוראות החוק נשלחו לתובע דרישות תשלום חתומות לכתובת הרשומה בספרי הנתבעת. התובע לא מסר לנתבעת כתובת חלופית למשלוח מסמכים ובחר להקשות על הנתבעת בגביית החוב.
לפנים משורת הדין, הנתבעת אף יצרה קשר טלפוני עם התובע ביום 7.4.13 ויידעה אותו בדבר החוב וכוונתה לנקוט נגדו בהליכים מינהלים, אך התובע סירב לשלם את חובותיו. נוכח העובדה שהתובע לא הסדיר חובותיו משך שנים רבות, נאלצה הנתבעת לנקוט באמצעי אכיפה, לאחר שהודיעה לתובע על החוב ואפשרה לתובע שהות מספקת להסדרת ענייניו.
בתשובה לטענות הנתבעת, טוען התובע, כי היה על הנתבעת לשלוח את דרישות התשלום לכתובתו המעודכנת במשרד הפנים וכי לא חלה עליו חובה לעדכן את הנתבעת בנוגע למעבר דירה.
כן מציין התובע, כי בטופס שינוי המחזיקים לא רשם כי כתובתו ב"חלל", כפי שטוענת הנתבעת, כי אם את המילה "חו"ל", שכן לאחר עזיבת הנכס נסע לחו"ל למשך מספר שבועות ולא ידע היכן ישכור דירה. עם שובו ארצה, עדכן התובע את כתובתו במרשם האוכלוסין ועל כן היה על הנתבעת להמציא את דרישות התשלום לכתובתו המעודכנת. הנתבעת לא הבהירה אילו מאמצים נקטה על מנת לברר את מקום מגורי התובע, ואילו רצתה להקטין את נזקיה, היתה יכולה לקבל מן התובע סכום שאינו שנוי במחלוקת. התובע מוסיף וטוען כי דרישות התשלום לא היו חתומות ועל כן לא מילאה הנתבעת אחר הוראת הדין בעניין.
דיון והכרעה
המחלוקת בין הצדדים הינה האם בדין הוטלו עיקולים על חשבונותיו של התובע ולמעשה האם יש לראות בדרישות התשלום שנשלחו לכתובת הנכס משום המצאה כדין של דרישות התשלום לתובע.
סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) (להלן: "הפקודה") מקנה לנתבעת סמכות לנקוט באמצעי אכיפה נגד סרבן מס אשר לא שילם את חובו לאחר שנשלחה אליו דרישת תשלום בכתב. הדרישה בכתב הינה דרישה מקדמית ומהותית על מנת שהחייב (ההופך לאחר מכן ל"סרבן" כלשון הפקודה) יידע כי עומדים להינקט נגדו הליכים לפי הפקודה, ולפי סעיף 1 לתקנות המסים (גביה), תשל"ד-1974 עליה להיות ערוכה לפי טופס הקבוע בתוספת לתקנות.