פס"ד המכריע בתוקפה של צוואה והיקפה

צוואת האב במחלוקת בין מקצת יורשיו. נטען נגדה, בין היתר, כי זויפה. עורך הדין שערך אותה אינו יכול (מטעמים רפואיים) להעיד על נסיבות עריכתה ואחד משני העדים לה מתכחש לחתימתו;

היה ותתקבל הצוואה, מתעוררת שאלה מכרעת לא פחות בדבר היקפה של הצוואה, לאור שינוי במערך זכויותיו של האב בחלקה שציווה לאחד מבניו, שנים לאחר עריכתה.

רקע

1. המנוח נפטר ביום X. לאחר פטירתו הגישו הנתבעים בקשה למתן צו ירושה, או אז נודע כי המנוח הפקיד בידי הרשם לענייני ירושה צוואה בעדים מיום 28.3.2009, המעניקה לתובע את זכויות המנוח בגוש X חלקה X (להלן – חלקה X).

2. התובע, הזוכה על פי הצוואה, הגיש בקשה לקיומה, ואילו הנתבעים, המתנגדים, טענו כי הצוואה מזויפת, נעשתה מחמת טעות או השפעה בלתי הוגנת וכי יש להבטלה ולהורות על מתן צו ירושה.

3. ההתנגדות הוגשה על ידי אלמנת המנוח (אשר נפטרה אף היא מאז), בנותיו ובניו (למעט הבן X שבחר להישאר מחוץ לסכסוך), אך בפועל איש מהמתנגדים לא לקח כל חלק בהליך מלבד הנתבעים 1 ו- 7.

    

   המחלוקת

4. שני עיקרים לדיון, האחד נוגע לתוקפה של הצוואה והשני נוגע להיקפה.

5. אשר לתוקפה, הנתבעים טוענים כי חתימתו של המנוח על הצוואה זויפה, וכי ממילא נפל בה פגם מהותי, באשר העד לה מתכחש לחתימתו. עוד נטען בהקשר זה כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח אשר חילק עוד בחייו את המגרשים בין כלל היורשים, וכי המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת. התובע מצדו שולל טענות אלו, ומחזיק בטענה כי הצוואה אמיתית ומשקפת את רצונו החופשי של המנוח. חלוקת המגרשים נעשתה בין האחים לאחר מות האב ועוד בטרם ידע על קיומה של הצוואה.

6. אשר להיקפה, הנתבעים טוענים כי בעת עריכת הצוואה למנוח כלל לא היו זכויות קנייניות בחלקה X, כך שלא היה בכוחו להוריש, באותה עת, את מה שאינו שלו. אומנם בהמשך המנוח נעשה בעלים של שלושה מגרשים בחלקה X (X, X ו-X) אך הוא הורה כיצד בכוונתו לחלקם בין בניו, באופן השולל את תחולתה של הצוואה. בסיכומים מטעמם שינו הנתבעים באופן חלקי את קו הטיעון, כך שהמנוח היה בעליו של מגרש אחד בלבד בחלקה X בעת עריכת הצוואה, וכי יתר המגרשים בחלקה הפכו לקניינו רק לאחר מועד עריכתה, בהסכם פיצויים עם רשות מקרקעי ישראל מיום 18.6.2016, כך שלכל היותר הצוואה חלה רק על המגרש שהיה בבעלות המנוח בעת עריכתה ולא יותר. התובע התנגד לשינוי משלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתמודד עמו ומכל מקום טען מצדו כי כללי הפרשנות מובילים למסקנה שהמנוח התכוון להוריש לו את כל זכויותיו הקיימות והעתידיות בחלקה X.

    

   דיון והכרעה

7. לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי לדחות את טענות ההתנגדות ולקיים את הצוואה באופן המחיל אותה על כל זכויותיו של המנוח בחלקה X. אנמק.

    

   תוקף הצוואה

8. אשר לתוקף הצוואה עלו טענות של זיוף, פגם מהותי, השפעה בלתי הוגנת וטעות. אדון בהן על פי סדרן.

9. אשר לטענת הזיוף, ביום 18.3.2024 מונה עו"ד יונתן נפתלי כמומחה מטעם בית המשפט, לבדיקת אמיתות החתימה של המנוח על גבי הצוואה. בסופו של הליך בדיקה קבע המומחה בחוות הדעת כי "קרוב מאד לוודאי שחתימות המחלוקת נחתמו על ידי חותם הדוגמאות", קרי שחתימת המנוח אותנטית. לא נשלחו למומחה שאלות הבהרה בידי הנתבעים והוא לא נקרא לעדות, כך שבסופו של יום הממצא המתחייב בשאלה זו הוא כי החתימה על גבי הצוואה היא חתימה המנוח. אוסיף בהקשר זה כי המנוח הפקיד בעצמו את הצוואה בידי הרשם לענייני ירושה ביום 16.4.2009, רק זמן קצר לאחר עריכתה. מעיון בטופסי ההפקדה ניתן לראות את חתימות המצווה, שאחת מהן אף נעשתה בנוכחות "הרשם/המזכיר לענייני ירושה" שאישר זאת בחתימתו (ראו נספח ב3 לתצהירי עדות ראשית מטעם התובע). מעשה ההפקדה האישי תומך אף הוא באמיתות הצוואה.

10. אשר לטענת הפגם, מטעם התובע הוגשו ביום 9.2.2021 שלושה תצהירים, האחד מאת עורך הצוואה, עו"ד מ.י.; השני מאת העד מר X (אביו של עוה"ד י.) והשלישי מאת העד מר X. שני העדים לצוואה אישרו בתצהיריהם כי נכחו בעת עריכת הצוואה וחתימתה, כמו גם שנכתבה בהתאם לרצון המנוח. לימים, עם התקדמות ההליך, נבצר מעו"ד י. להעיד בשל מניעה רפואית (קוגניטיבית) שתועדה בסיכום מידע רפואי מיום 7.11.2022 (הוגש לתיק ביום 10.11.2022), ואילו העד מר X חזר בו בעדותו מתצהירו, טען כי חתימתו על גבי התצהיר זויפה וכך גם חתימתו על גבי הצוואה. במהלך עדותו הסכים לבדיקת החתימות בידי מומחה להשוואת כתבי יד מטעם בית המשפט, בית המשפט מינה מומחה מטעמו, אלא שהעד מיאן לשתף עמו פעולה ולא ניתן היה לבחון את חתימותיו.

11. אשר לעד מר X, מפאת גילו ומצבו הוא העיד בביתו (פרוטוקול נסרק לתיק נייר ביום 16.2.2025), וסיפר כי נכח במעמד עריכת הצוואה במשרדו של בנו וחתם כעד. הוא אישר את נוכחותו של העד מר X ואף נקב במקום מגוריו (כפר מסר). העד מסר כי התובע לא נכח במשרד עורך הדין, וכי הצוואה תורגמה למנוח שהבינה.

12. אכן, התכחשותו של העד X לכל קשר עם המנוח או עם עריכת הצוואה מעוררת קושי, אך הקושי כשלעצמו אינו מהווה פגם בטרם נבחן ראייתית. אסביר.

13. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי התכחשותו של העד לחתימתו מהווה פגם "מהותי ויסודי" (סעיף 10(ב)), ומשכך נטל השכנוע עובר אל מבקש הקיום, קרי הנתבע. אין בידי לקבל טענה זו, שהרי אין (וממילא לא נטען) לפגם צורני בצוואה, כי אם לפגם הנובע מהתכחשותו של העד לחתימתו.

14. אם אכן יתברר כי העד לא נכח בעת החתימה על גבי הצוואה, כי אז מדובר בהיעדרו של רכיב יסודי כמשמעותו בסעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק), שאין בכוחו לרפא ודין הצוואה ביטול. כפי שכבר נפסק "על חסרונם של שני עדים שהמצווה הביא את צוואתו בפניהם אין בית-המשפט רשאי למחול" (דנ"א 7818/00‏ אהרן נ' אהרוני (2005)). הדברים אומנם נאמרו על ידי כב' השופט א' מצא שלבסוף נותר באותה פרשה בדעת מיעוט, אך לא לעניין זה (מרכיבי היסוד; על פי נוסחו החדש של סעיף 25 לחוק; בעשיית צוואה - בשונה מביטולה) וראו גם: בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (05.07.2012) וכן עמ"ש (ת"א -יפו) 78000-05-24 בועז אפגין נ' אלמוני (17.02.2025)). לעומת זאת, אם יתברר כי הצוואה נחתמה בפני העד, חרף התכחשותו לחתימתו, כי אז, ובאין כל פגם צורני הדורש תיקון או השלמה, הנטל נותר על כתפי הנתבעים. כזה הוא המקרה שלפניי.

15. עיון בצוואה מלמד כי היא נערכה בהתאם לסעיף 20 לחוק. כלומר נעשתה בכתב, בשני עדים (מר X ומר X), לאחר שהמנוח הצהיר בפניהם כי זוהי צוואתו וחתם עליה באותו מעמד. הטענה היחידה כאמור, בעניין זה, נוגעת לגרסתו של העד X כי לא נכח בעת עריכת הצוואה וכי למעשה אין הוא מכיר כלל את המנוח. אין בידי לקבלה.

16. העד X הגיש תצהיר לבית המשפט, בו טען כי במעמד החתימה על הצוואה התמלאו כל התנאים הדרושים על פי החוק והוא חתם על גביה כעד. העד התייצב להיחקר על תצהירו, אלא שאז טען כי הוא אינו מכיר את המנוח או מי מבני משפחתו, וכי לא חתם על הצוואה או על התצהיר. העד סיפר כי ב"כ התובע ביקר אצלו בביתו יחד עם התובע, אלא שהוא סירב לחתום על טופס כלשהו וסירב להגיע למשרדו של ב"כ התובע, הגם שהוזמן לשם בהמשך. העד הסביר כי היה לקוח של עו"ד י., וחתם אצלו על מסמכים רבים וייתכן שהוא העתיק או זייף את חתימתו. בנסיבות מפתיעות אלה ביקש ב"כ התובע לחקור את העד.

17. בחקירתו אישר העד כי החתימה על גבי התצהיר נראית דומה לחתימתו וכי היא שונה מהחתימה על גבי הצוואה. עוד אישר כי לעיתים הוא חותם כך ולעיתים אחרת. העד ציין כי הוא אינו מכיר את ב"כ התובע לפני מועד ביקורו בביתו וכי מעולם לא היה לקוח שלו ולא חתם על מסמכים בפניו. ב"כ התובע הקשה על העד ושאל כיצד הוא מציע ליישב את הפער בין דמיון החתימה על גבי התצהיר לחתימת האמת שלו? וזה השיב כי חתם על מסמכים רבים אצל עו"ד י. וכי אין כל קושי להעתיק את חתימתו מאחד המסמכים האמורים. אם כך, שאל ב"כ הנתבע, מדוע שיעתיק חתימה אחרת, שונה בתבניתה, מזו שעל הצוואה? ותשובתו של העד היתה כי פעמים חתם בקשקוש ופעמים רשם את שמו כחתימה. העד אישר כי דודם של הצדדים יצר עמו קשר בעניין זה, אך לא פירט מעבר לכך ובנוסף, הסכים כי חתימותיו, הן על גבי התצהיר והן על גבי הצוואה, תיבחנה על ידי מומחה להשוואת כתבי יד מטעם בית המשפט. התובע הסכים לשאת בעלות המומחה (עמודים 8-6 לפרוטוקול).

18. כאן המקום לציין כי בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הלך עם ב"כ לביתו של העד, אשר חתם במעמד זה על התצהיר (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 6-4).

19. בעקבות התפתחות זו, בית המשפט מינה מומחה מטעמו להשוואת כתבי יד, והורה לעד (יותר מפעם) לשתף פעולה עם המומחה, אלא שהעד סירב לעשות כן ומנע למעשה כל אפשרות לבדיקה. בהחלטה מיום 10.7.2023 (מפי כב' השופטת ג' ג'בארין-כליפה) נקבע כי משהעד לא מסכים להתייצב לבדיקת החתימות, הדבר ייזקף לחובתו. התיק הגיע אליי לראשונה בחודש אוגוסט 2024, בבקשת המומחה שמונה מטעם בית המשפט לבדיקת חתימתו של המנוח על גבי הצוואה, למתן הוראות. מסקנתו בחוות דעתו מיום 21.11.2024 היתה כאמור, כי מדובר בחתימת המנוח בדרגה קרובה מאוד לוודאי.

20. ביום 27.12.2024 הוריתי על שמיעת עדותו של מר X בביתו וביום 16.2.2025 הוא אכן נחקר בביתו בחקירה נגדית. אציין כי מדובר באדם מבוגר המרותק למיטתו, אשר נשאל על מעמד חתימת הצוואה והשיב באופן מפורט, שלם, אחוז נסיבות ונטוע ברקע. נתתי אמון רב בעדותו. העד ידע לומר פרטים רבים, כך למשל שנת עריכת הצוואה, שמו של העד ומקום מגוריו, תוכן הצוואה, עריכתה בשפה העברית ותרגומה למנוח לרבות הסיבה (כדי שהמנוח יבין את תוכנה). הוא ידע לומר שהמנוח הגיע לפגישה לבדו וכי זו היתה צוואתו. ניכר היה כי חרף גילו ומצבו הרפואי, הוא זוכר היטב את המעמד במשרדו של בנו והוא נטול כל אינטרס בתוצאה.

21. המסקנה כי מדובר בחתימת המנוח על פי חוות דעת המומחה אשר לא זומן להיחקר על אודותיה, עצם הפקדתה אצל הרשם לענייני ירושה בידי המנוח עצמו, באופן אישי, בסמוך לאחר עריכתה, לצד עדותו המרשימה של העד מר X כאשר מנגד, העד X לא ידע להסביר באופן מניח את הדעת כיצד ידע ב"כ התובע לנחש את אופן חתימתו ומדוע שיבחר לתצהיר בחתימה שונה מזו שעל גבי הצוואה, והעיקר נוכח סירובו העיקש לשתף פעולה עם המומחה מטעם בית המשפט הגם שהסכים לכך במעמד הדיון – מובילים למסקנה הברורה כי לא נפל כל פגם בצוואה, אשר נעשתה בכתב, לפני שני עדים, תוך הצהרת המנוח כי זוהי צוואתו וחתימה לעיניהם. לכן אפוא אין כל מקום להעביר את הנטל לכתפי התובע ויש להמשיך ולבחון את טענות הנתבעים.

22. אשר לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, סעיף 30(א) לחוק נועד להבטיח את עיקרון חופש הציווי, וקובע כי צוואה שנעשתה (בין היתר) מחמת השפעה בלתי הוגנת, בטלה. ככלל הנטל להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על המתנגדים לקיום הצוואה (במקרה זה הנתבעים), אלא שמקום בו מתקיימת תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, קמה חזקה עובדתית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. במצב שכזה נטל הבאת הראיות (בשונה מנטל השכנוע שנותר על כתפי המתנגדים לקיום הצוואה) עובר למבקש קיום הצוואה (במקרה זה הנתבע) להוכיח את העדרה.

23. בית המשפט העליון ניסח בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (1998), ארבעה מבחני עזר המסייעים בקביעת קיומה של תלות המצווה בנהנה: עצמאותו של המצווה, היקף הסיוע שקיבל מהנהנה, מידת קשריו עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. בהקשר זה חשוב להוסיף, לא כל השפעה תחשב לפסולה. רק טבעי שאדם יושפע מהסובבים אותו ומהקשרים שבחייו. רק השפעה חריגה, כזו המכוונת את רצונו של המצווה במקומו תחשב לפסולה (ע"א 4377/04 הולצברג נ' מירז (2004)). עוד בהקשר זה, השפעה פסולה כשלעצמה אינה שוללת את תוקף הצוואה מניה וביה. דרוש קשר סיבתי בין ההשפעה לבין הוראות הצוואה (ע"א 1729/06‏ אדמסקי נ' אדמסקי (2.8.2007)).

24. במקרה שלפניי לא קמה החזקה העובדתית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת באין כל אפשרות ללמוד מתוך הראיות כי המנוח היה תלוי באופן מקיף ויסודי בנתבע. לא כל שכן במועד עריכת הצוואה. אף לא עלה ביד הנתבעים להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

25. הנתבעים טענו להשפעה בלתי הוגנה עוד בהתנגדות כאשר ציינו כי התובע היה "בעל השפעה רבה על המנוח, שולט בכל ענייניו, ובמיוחד שהמנוח היה זקוק לסיוע מכל הבחינות" (סעיף 33 להתנגדות לצוואה).

26. מלבד טענות כלליות אלה, הנתבעים לא תמכו זאת בדבר. כך למשל לא פירטו מה הסיוע לו היה זקוק המנוח, מה היה מצבו המנטלי והגופני בעת עריכת הצוואה, ובאילו מענייניו שלט התובע. הנתבעים אף לא הזמינו לעדות כל אח נוסף, בן משפחה או שכן לתמוך בטענה זו. למעשה מתוך עדותם למדתי דווקא אחרת. כך למשל הנתבע 1 בעדותו

    "ש.ב-2009 אתה טענת שאבא שלך היה תחת השפעה של X, איך ידעת את זה?

    ת.כי X כל הזמן היה יושב אצלו ולא עובד.

    ש.24 שעות?

    ת.אם יש 36 שעות ביום היה גם יושב שם.

    ש.אבא שלך ב-2009 היה בריא בנפשו ?

    ת.היה בריא בריא."

    (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 34-32 - עמ' 27 לפרוטוקול שורות 3-1).

27. הנתבע 7 העיד אף הוא בהקשר זה כך:

    "ש.אבא שלך ב-2009 היה בריא?

    ת.כן.

    ש.מתי אבא שלך חלה?

    ת.בשנה האחרונה לחייו.

    ש.באיזה שנה הוא נפטר?

    ת.2017. היה לו סכרת אבל ב-2017 הוא התדרדר."

    (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 9-4).

28. אף אם אקבל כעובדה את הטענה שהתובע שהה בבית המנוח כל שעות היממה, אין בכך כדי לבסס השפעה בלתי הוגנת, שעה שהמנוח היה בריא בגופו ובנפשו באותה עת גם לשיטת הנתבעים. ודאי שאין בכך כדי לבסס השפעה חריגה או קשר סיבתי בין ההשפעה להוראות הצוואה. משכך הרי שגם דין טענה זו להידחות.

29. לא נעלמה מעיני הטענה כי עוה"ד שערך את הצוואה היה בא כוחו של התובע ויש לראות בכך כאילו התובע נטל חלק בעריכתה. טענה זו כלל לא בוססה וממילא עוה"ד עורך הצוואה, טיפל בענייניו המשפטיים הרחבים של המנוח, כך למשל בתביעה שהגיש נגד רשות מקרקעי ישראל, לאחר עריכת הצוואה.

30. אשר לטענת הטעות, סעיף 30(ב) לחוק קובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות, תתוקן בידי בית המשפט אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות. אם אי אפשר לעשות כן, בטלה הוראת הצוואה. טעות במובנה בחוק, היא פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה. בית המשפט העליון עמד על כך שהיא יכולה להיות טעות בעובדה, בדין או במניע (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (1999) (להלן – עניין טלמצ'יו)). בית המשפט המחוזי הדגים את סוגי הטעויות "טעות בעובדה תהא כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני אותו ציווה כחלק מנכסיו, ואילו טעות בדין מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה. טעות במניע היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית" (עמ"ש (מרכז) 47916-03-23‏ ‏ ש. א נ' ק. ב. א. מ (10.3.2024)).

31. עיינתי בהתנגדות שהגישו הנתבעים, ותחת הכותרת "צוואה מחמת טעות", טענו כי הצוואה אינה מהווה את כוונתו ורצונו האחרון של המנוח. הן משום שהמגרשים הנוספים בחלקה X לא היו בבעלותו ביום עריכת הצוואה, והן משום שלאחר קבלת יתר המגרשים הוא חילק אותם בין מקצת יורשיו (בניו), ומעולם לא הזכיר כי נתן או כי רצה להעניק לתובע את כל המגרשים כולם. כוונתו היתה להעניק לתובע רק את המגרש בחלקה 91 ולכן יש להורות על ביטול הצוואה (ראו סעיפים 29-17 להתנגדות לצוואה).

32. ובכן תיאור זה, אף אם אקבלו כלשונו, כלל אינו עולה כדי טעות. תחולתו של סעיף 30(ב) לחוק מותנית בעצם קיומה של טעות, כאשר הנטל להוכחתה מוטל על הטוען לקיומה. בעת עריכת הצוואה המנוח החזיק במגרשים בחלקה X ונהג בהם מנהג בעלים, כך שבמועד עריכת הצוואה הנתבעים לא הצביעו על פער כלשהו בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית. בהחלט יש לבחון האם לאירועים שבאו לאחר עריכת הצוואה יש השלכות על היקפה, אך הם אינם מבססים כל טעות. לא בעובדה, לא בדין ולא במניע. לפיכך גם טענה זו נדחית.

     

    היקף הצוואה

33. משמצאנו כי הצוואה תקפה ויש לקיימה, עולה השאלה מה היקפה. על פני מה היא משתרעת.

34. למעשה, מחלוקת זו, בניסוח זה, נתחדדה לראשונה רק בסיכומי הנתבעים. תחילה נטען כי הצוואה אינה יכולה לחול על מה שלא היה למנוח בעת עריכתה ואשר הגיע לידיו לאחר מכן; בסיכומי הנתבעים נטען כי המנוח התכוון לצוות לכל היותר את המגרש שהיה בבעלותו בעת עריכת הצוואה ולא את אלה שהגיעו לידיו בהמשך (סעיף 10ב לסיכומי הנתבעים). הדבר נלמד לשיטתם גם מתוך הנסיבות החיצוניות לפיהן המנוח הורה לחלק את המגרשים בין ארבעת בניו, ואף שייך כל מגרש לבן אחר. בנוסף, כל הבנים השתתפו במימון ההליך המשפטי אשר הוביל בסופו של יום לבעלותו של המנוח במגרשים בחלקה X, מה שמהווה אף הוא לטענת הנתבעים נסיבה המלמדת על כוונתו האמיתית של המנוח.

35. אתחיל בפן העובדתי. מהראיות שלפניי למדתי כי המנוח החזיק במגרשים שונים על גבי חלקה X משך למעלה מחמישים שנה. על גבי המגרשים קיים בית המגורים של המשפחה (מגרש X), סככות (מגרש X) וחצר. המנוח לא היה הבעלים של המגרשים הללו בעת עריכת הצוואה ולמעשה רק בשנת 2016, כשבע שנים לאחר מועד עריכתה, נעשה בעלים של שלושה מגרשים (X, X ו-X) במסגרת הסכם פשרה מול רשות מקרקעי ישראל, אשר קיבל תוקף של פסק דין בת"א 51838-12-14.

36. הנתבע 7 התייחס לכך בעדותו.

    "ש.אבא שלך, הבית שלו נמצא בחלקה X?

    ת.כן.

    ש.איזה מגרש זה?

    ת.X.

    ש.המגרש הזה נמצא בהסכם?

    ת.כן.

    ש.לבית יש חצר?

    ת.יש את המגרש שלי על יד.

    ש.החצר הוא המגרש שלך?

    ת.מגרש X.

    ש.יש סככות שם?

    ת.לא, הורדנו אותם.

    ש.איפה הם היו?

    ת.במגרש שלי, X שאני אמור לקבל. אני הורדתי את הסככות כדי שאוכל לרשום את זה בטאבו ולבנות שם.

    ש.ממתי אבא שלך התגורר בבית הזה?

    ת.לפני שאני נולדתי.

    ש.בן כמה אתה היום?

    ת.50.

    ש.כלומר לפני 50 שנה?

    ת.אני נולדתי בבית.

    ש.אבא שלך מחזיק בבית ובסככות מאז ומתמיד?

    ת.כן.

    ש.המנהל פנה לאבא שלך באיזה בקשה לפנות אותו משם?

    ת.לא זוכר.

    ש.אח שלך X, הוא קיבל מגרש לפי החלוקה שלכם?

    ת.רשום שם.

    ש.ייתכן שזה מגרש X?

    ת.אני מצביע בטופס, X כן."

    (עמ' 31 לפרוטוקול שורות 29-1).

37. יוצא אפוא כי הבסיס העובדתי עליו נשענת טענת הנתבעים אינו נכון. המנוח לא היה בעלים של מגרש מסוים בחלקה X בעת עריכת הצוואה אלא מחזיק של מגרשים שונים בה. באופן זה יש לקרוא את צוואתו ולפרשה.

38. אביא להלן את החלקים החשובים לעניינינו מתוך צוואתו של המנוח.

    "והואיל: וברצוני להעניק וליתן את חלק מעזבוני שהיינו זכויותיי במגרשים ובית המגורים שהתגוררתי בו עם משפחתי לבני X ואשר יהיה חלק משאר זכויותיי בשאר העזבון שיחולק על ידי בצוואה או בכל דרך אחרת בהמשך, כל עזבוני בעניין בית המגורים והמגרשים שבנוי עליהם הבית מגורים וחצריו הידועים כבית מוגרים ושטח מקרקעין בחלקה X מגוש X מאדמות X יהיו לאחר כלות ימי ושנותיי ולאחר הלכת רעייתי לעולמה יהיו זכויותיו של בני X כמפורט בצוואה זו;

    ;

    והואיל: ויש לי זכויות בבית המגורים שלי שהיה בית מגוריי בחיים ביחד עם רעייתי לחיים, וזכויות במגרשים שבנוי על מתחמם בית המגורים וחצרי הבית מסביב והידועים כזכויות בחלקה X מגוש X על כל המחובר בשטח כולל בית מגורים, סככות ו/או כל פרט אחר שאני בעל זכות בשטח ו/או זכאי להיות בעל זכות בשטח;

    1. החלק מעזבוני הידוע כבית המגורים כולל המגרשים שעליהם בנוי הבית והידועים כזכויותיי בחלקה X מגוש X מאדמות X יהיה שייך לבני X בעל ת.ז. X ואשר יהיו חלק מזכויותיו בשאר עזבוני שאסדיר את חלוקתו בין יורשיי דרך צוואה אחרת או הסכם מתנה אוו בכל דרך אחרת.

    2. שטח המגרשים וזכויותיי במקרקעין בחלקה X מגוש X מאדמות X כולל בית המגורים יהיו חלק מזכויותיו של בני X בעל ת.ז. X בעזבוני אבל תהיה לרעייתי את הזכות שימוש להמשיך להתגורר בבית המגורים הבנוי על חלקה X מגוש X עד כלות ימיה.

    3. את שאר עיזבוני יוסדר חלוקתם על ידי בהמשך אבל יודגש שזכויותיי בחלקה X מגוש X לא יהיו חלק מכל צוואה ו/או עסקה ו/או כל הסדר אחר בעזבוני.

    ;

    7. הנני מבטל ביום זה ביטול גמור, מוחלט ושלם כל צוואה כל מסמך או כתב ומבלי לגרוע מכלליות הביטול כל שיחה שבעל פה שיש בה מעין גילוי דעת, על כל שייעשה בעזבוני בחלקה X מגוש X לאחר מותי, או אפילו שוחחתי או כתבתי בזמן מן הזמנים בנוגע למה שייעשה בעזבוני בחלקה X מגוש X לאחר מותי, והנני מצווה בזה שלא להתחשב עמהם ולא עם שום פרט מפרטיהם ולא עם שום דבר מחוץ לצוואתי זאת בנוגע לזכויותיי בחלקה X מגוש X, והצוואה הזאת בעניין זכויותיי בחלקה X מגוש X לכל פרטיה ודקדוקיה תהיה ותישאר קיימת למן היום הזה לעולם, כצוואתי בנוגע לזכויותיי בחלקה X שהינם חלק מכל זכויותיי שיוסדר חלוקתם בין יורשי בדרך צוואה אחרת או בעסקת מתנה או כל דרך אחרת, ובעניין זכויותיי בחלקה X מגוש X צוואתי זאת תהיה האחרונה והיחידה בעלת תוקף גמור, עפ"י דיני חוקי מדינת ישראל או עפ"י כל חוק אחר, ואין היא יכולה להיפגע בשום תנאי מתנאיה, אלא על פי צוואה אחרת חתומה על ידי בנוכחות שני עדים, מתאריך מאוחר יותר מאשר תאריך חתימת צוואה זו."

39. סעיף 54(א) לחוק עוסק בפירוש הצוואה ומורה כך "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". במרוצת השנים הנהיגה הפסיקה מבחן דו שלבי ליישום הוראות סעיף 54(א) לחוק (ע"א 239/89 שרש נ' גלילי (1992)), לפיו תחילה תפורש הצוואה מתוכה, כלומר מלשון ניסוחה, ורק אם אין ניתן לעשות כן (נניח משום נוסח שאינו בהיר או סתירה פנימית בהוראותיה) כי אז, רק אז, יפנה הפרשן לבחון את הנסיבות החיצוניות לצורך פרשנותה. בפסק הדין בעניין טלמצ'יו, הנשיא א' ברק הרחיב את גבולות הפרשנות אל עבר מבחן חד שלבי, בו יפרש בית המשפט את הצוואה מתוכה תוך שהוא רשאי לעשות שימוש בכל מקור חיצוני מבוסס. הרחבה זו הותאמה לארבעה מצבים שונים (תיקון טעות, השלמת חסר, ביצוע בקירוב או ביצוע בתחליף). מעבר לכך שהמחלוקת בעניינינו אינה באה בגדר איזה מהמצבים האמורים, נראה כי עדיין ההעדפה היא למבחן דו שלבי (ראו חוות הדעת של כב' השופט י' דנציגר ושל כב' השופט נ' סולברג בע"א 7631/12 ‏ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (12.8.2015)); וראו גם בע"מ 8300/11 ‏פלוני נ' פלוני (2.8.2012)).

40. במקרה שלפניי ניתן לקבוע בבירור מתוך לשון הצוואה מה היתה כוונתו של המנוח ולא רק זאת, אלא שהוא אף הזהיר את פרשן הצוואה מכל מעשה פרשנות הנשען על נסיבות חיצוניות. ראשית, המנוח החזיק במגרשים בחלקה X בעת עריכת הצוואה ולמעשה אין כל הבדל ביניהם. כלומר נקודת הפתיחה זהה ביחס לכל המגרשים, כך שלא ניתן לומר כי בעת עריכת הצוואה מגרש אחד היה עדיף על פני האחרים באופן המשנה את ההתייחסות אל חלקם, לאחר שהמנוח הפך להיות הבעלים בהם; שנית, המנוח נקט בלשון מַרְבָּה וּמַרְחִיבָה. כך למשל כתב "זכויותיי במגרשים ובית המגורים". בסעיף 1 לצוואתו התייחס ל"בית המגורים כולל המגרשים שעליהם בנוי הבית" ובסעיף 2 ייחד התייחסות נפרדת ל"שטח המגרשים וזכויותיי במקרקעין בחלקה X... כולל בית המגורים". כלומר בבוחרו להקדיש שני סעיפים בצוואתו, אחד המתייחס לבית, ואחד המתייחס למגרשים (ברבים), תוך שימוש במילה "כולל" (אשר בהקשר זה משמעותה לרבות) בית המגורים, הבהיר המנוח היטב כי כוונתו משתרעת על כל זכויותיו בחלקה X. ואם דרושה היתה הבהרה נוספת, הרי שזו מעוגנת בהואיל השני לעיל, שם כתב בלשון רבים מגרשים, חצרי הבית מסביב, הכוללים את "כל המחובר בשטח כולל בית מגורים, סככות ו/או כל פרט אחר"; שלישית, המנוח לא הסתפק בהווה, אלא גם נקט לשון עתיד "שאני בעל זכות בשטח ו/או זכאי להיות בעל זכות בשטח". כלומר מאופן ניסוח זה אפשר ללמוד בבירור שהמנוח היה ער למצב הזכויות בעת עריכת הצוואה והמצופה בהמשך; רביעית, בסעיף 7 לצוואה מורה המנוח שלא להתייחס לכל שיחה או אפילו דבר שהעלה על הכתב "בזמן מן הזמנים" וכן הורה שלא להתחשב "עם שום דבר מחוץ לצוואתי" וכי ביטולה של הצוואה יכולה שייעשה רק דרך צוואה אחרת מאוחרת בזמן.

41. הנה כי כן, האופן בו ניסח המנוח את צוואתו, לצד המצב העובדתי בחלקה X בעת עריכת הצוואה, מלמדים היטב על כוונתו להנחיל לבנו התובע, את כל זכויותיו בחלקה X. כאן המקום לציין כי הנתבעים עצמם, הבינו אף הם באופן זה את הצוואה, והדבר עובר כחוט השני בכל כתבי הטענות והתצהירים שהגישו. כך למשל בסעיף 5 להתנגדות כתבו כי מדובר בצוואה "לפיה ציווה המנוח את כל זכויותיו בחלקה X מגוש X מאדמות X למשיב חלקה אשר מהווה שלושה מגרשים למגורים". נוסח דומה הופיע גם בסעיף 6 לתצהירו של הנתבע 1, אשר הוגש בתמיכה להתנגדות; בסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 7; בסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 1; ובסעיף 4 לסיכומי הנתבעים.

42. למעשה כל שנותר לנתבעים היא הטענה הנוגעת לאומד דעת המנוח מתוך נסיבות חיצוניות שהן השתתפותם במימון ההליך המשפטי שהבשיל בסופו של דבר לזכויות המנוח בחלקה X, ההוראה שנתן, לטענתם, לבא כוחו לכתוב את שמו של כל אחד מהם ליד המגרש שבכוונתו להקצות לו וכי הם נוהגים מנהג בעלים במגרשים שהוקצו להם.

43. כפי שציינתי לעיל, בית המשפט לא יזקק לנסיבות חיצוניות לבחינת אומד דעת המצווה, אם ניתן לאומדו מתוך הצוואה עצמה. זהו הכלל. אף אם תאמר כי יש להחיל את המבחן החד שלבי, הרי שנסיבות מקרה זה אינן באות בארבעת המקרים המיוחדים לו וממילא גם בו, במבחן החד שלבי, בגישה המרחיבה ביותר, מפי הנשיא א' ברק נקבע כי "אין מצויה גישה כללית שלפיה השופט רשאי, בכל מקרה, להגשים את אומד דעת המצווה, תהא לשון הצוואה אשר תהיה. נהפוך הוא: נקודת המוצא העקרונית הינה, שניתן להגשים את אומד דעת המצווה רק אם לשון הצוואה... יכולה לשאת זאת" (פסקה 19 לפסק הדין בעניין טלמצ'יו).

44. במקרה שלפניי לשון הצוואה אינה יכולה לשאת פירוש אחר, הן מצד ההוראות המנחילות והן מצד ההוראה המיוחדת בסעיף 7 לצוואה. הנתבעים אומנם טענו כי המנוח הורה לרשום את שמותיהם בצד המגרשים בחלקה X, אלא שהתובע מצדו טען כי רישום השמות היה לאחר מותו של האב, בהסכמה בין האחים, עוד בטרם היוודע דבר קיומה של הצוואה. הנתבעים לא טרחו להביא מי מבין אחיותיהם שאומנם הגישו את ההתנגדות, אך בחרו שלא להשתתף בהליך בשום אופן; והעיקר את האח הנוסף (X), אשר לא נטל כל חלק בהליך ולא הגיש התנגדות הגם שמעמדו כמעמדם, ולפי הנטען לו הוקצה מגרש X. שאלת המימון המשפטי אף היא אינה יכול ללמד דבר בהקשר זה כשלעצמה ובוודאי מול הניצב מנגד. בהקשר זה אציין כי העובדה היא שההליך המשפטי יצר זכויות נוספות, מעבר לאלה בחלקה X. ולבסוף, חרף הטענה למנהג בעלים, הרי שהנתבע 7 הודה בעדותו כי שלושת המגרשים בחלקה X "עדיין על שם אבא שלי אבל אף אחד לא מחזיק בהם" (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 31).

45. לסיכום, החתימה על גבי הצוואה היא חתימת המנוח. הצוואה נעשתה כדין ולא נפל בה כל פגם. לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת מצד התובע, ומלבד עצם הטענה לטעות, הנתבעים לא הצביעו על אחת, כלשהי, שיצאה מלפני המנוח בעת עריכת הצוואה. אשר להיקפה, מתוך דרך ניסוחה, הצוואה משתרעת על כל זכויות המנוח בחלקה X והיא בת תוקף.

46. הנתבעים 1 ו- 7 יישאו בהוצאות התובע בהליך ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

     

    זכות ערעור כדין.

     

    ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ו, 26 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.