אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בתביעה לביטול הסכם פשרה לסילוק זכויות אח מנוח במקרקעין

פס"ד בתביעה לביטול הסכם פשרה לסילוק זכויות אח מנוח במקרקעין

תאריך פרסום : 11/04/2018 | גרסת הדפסה
עמ"ש
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
10238-11-16
15/03/2018
בפני הרכב השופטים:
1. שבח יהודית-סג"נ
2. שאול שוחט
3. יונה אטדגי


- נגד -
מערער:
ע.ל.
עו"ד גיא רוטמן
משיב:
א.מ.ל.
עו"ד ישראל עזיאל
עו"ד גור טננבאום
פסק דין

השופט שאול שוחט:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' הש' שפרה גליק בתמ"ש 18720-03-15), מיום  13.9.2016, בו נדחתה תביעת המערער לביטול הסכם פשרה מיום 20.5.2014 שקיבל תוקף של פסק-דין, במסגרתו הסתלק המערער לטובת המשיב מכל זכויות אחיהם המנוח א.ג. ז"ל (להלן: "המנוח") במקרקעין בגרמניה.
העובדות הצריכות לעניין המערער, המשיב והמנוח – אחים. המנוח נפטר ביום 14.2.2013.למערער, למשיב ולמנוח אב משותף – מר א.ל. ז"ל. למשיב ולמנוח אם משותפת – גב' ת.ל. ז"ל (להלן: "המנוחה") שנפטרה בשנת 2007. 
הסכם הפשרה נושא ענייננו נחתם בין הצדדים בעת דיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 20.5.2014. ההסכמות הוקראו לפרוטוקול הדיון על-ידי באי כוח הצדדים וקיבלו תוקף של פסק-דין , במעמד הצדדים, באותו היום, במסגרת שלושה הליכים שהתנהלו לפני ביהמ"ש קמא אותה עת: תביעה שהוגשה מצד המשיב שעניינה ביטול צו קיום צוואה שניתן לצוואת המנוחה מיום 8.3.1998 ( ת"ע 48371-12-13) לפיה יורש בנה המנוח את כל עזבונה; בקשה של המשיב לקיום צוואה חדשה, מאוחרת יותר, של המנוחה מיום 18.9.2000 לפיה יורשים המשיב והמנוח את עזבונה בחלקים שווים (ת"ע 59735-12-13); התנגדות מטעם המערער לתביעות המשיב לביטול צו קיום הצוואה שניתן אחר המנוחה ולקיום צוואתה המאוחרת (ת"ע 48408-12-13). יצוין, כי הסכם הפשרה עוסק גם בבקשה לצו ירושה אחר עזבון המנוח שהוגשה מטעם המערער לרשם לענייני ירושה ( תיק רשם 179401) והועברה לבית המשפט קמא ( ת"ע 17471-09-14).
במסגרת הסכם הפשרה הוסכם כי הצו לקיום צוואת המנוחה מיום 8.3.1998 יבוטל וכי יינתן צו לקיום צוואתה המאוחרת מיום 18.9.2000. עוד הוסכם כי יינתן צו ירושה אחר עזבון המנוח ואופן חלוקת הרכוש תהיה 30% למערער ו-70% למשיב (במקום יחס של 25% ו-75% בחלוקה על פי דין בשים לב לעובדה, כי המערער אינו יורש על-פי דין של המנוחה שאינה אמו) וכי המערער יסתלק לטובת המשיב מכל הזכויות של המנוחה והמנוח במקרקעין בגרמניה.
התביעה וטענות הצדדיםהמערער טען, כי ויתורו בהסכם הפשרה על חלקו כיורש עזבון אחיו המנוח במקרקעין בגרמניה נעשה מבלי שידע כי בערב פטירתו, 13.2.2013 חתם המנוח בפני עו"ד ונוטריון טיבה תגר על מכתב הוראות המיועד למשרד עוה"ד בגרמניה המחזיק בצוואתו ושמונה בה כמבצעה, לבטל את כל ההוראות בצוואה בקשר לרכוש בגרמניה (להלן: "מכתב ההוראות"). לפי צוואת המנוח שנערכה ביום 14.9.2009 והופקדה אצל אותו משרד עו"ד בגרמניה, הקדיש המנוח את כל נכסי הנדל"ן בגרמניה למטרות צדקה ולהנצחת משפחתו. הצוואה הייתה בידיעתו של  המערער והיא אף צורפה  לבקשתו למתן צו ירושה.  נטען כי מכתב ההוראות היה בידיעתו של המשיב שפעל להסתרתה ממנו תוך יצירת רושם כי מטרתו היא "הצלת" חלקה של המנוחה במקרקעין בגרמניה (שבהתאם לצוואתה המאוחרת יחולקו בינו לבין המנוח בחלקים שווים להבדיל מהצוואה הקודמת שקוימה במסגרתה זכה המנוח ברכוש באופן בלעדי). עוד נטען כי גם לאחר שהסכם הפשרה נחתם, הנחה המשיב את פרקליטו לצמצם את תחולת צו הירושה שיינתן אחר עזבון המנוח לנכסי המנוח בישראל בלבד.
המשיב, מנגד, כפר בטענות המערער וטען כי יש לדחות את התביעה. המשיב טען כי לא הטעה את המערער וכי המערער התחרט בנוגע לכדאיות הסכם הפשרה שחתם, מטעמים כלכליים גרידא ולאחר שסבר כי לא קיבל מספיק כספים מעיזבונו של המנוח.
פסק דינו של בית המשפט קמאבית המשפט קמא קיבל את גרסת המערער לפיה במועד החתימה על הסכם הפשרה לא ציין הנתבע את קיומו של מכתב ההוראות, המבטל את הצוואה בה ייעד המנוח את נכסי המקרקעין בגרמניה לצדקה. ביהמ"ש קמא קבע כי מחובתו של המשיב היה לגלות למערער את המצב העובדתי לאשורו בטרם נחתם הסכם הפשרה. עם זה, נקבע, כי אין בהפרת הגילוי מצדו של המשיב כדי לבטל את הסכם הפשרה, וזאת משום שהמערער לא עמד בנטל להוכיח כי לא היה חותם על הסכם הפשרה לו ידע כי הצוואה, המייעדת נכסיו בגרמניה לצדקה, בוטלה על ידו במכתב ההוראות. מסקנה משפטית זו הסיק ביהמ"ש קמא בעיקר על בסיס קביעה עובדתית אליה הגיע ולפיה המערער ויתר על הרכוש בגרמניה בלי קשר לשאלה או לידיעה אם רכוש זה נועד לצדקה. קביעה עובדתית זו למד ביהמ"ש קמא מתוכנו של הסכם הפשרה, התבטאויות של המערער כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית, בתכתובת דואר אלקטרוני בינו לבין המשיב עובר לחתימת הסכם הפשרה, כמו גם בהתנהלות המערער לאחר שנודע לו דבר  מכתב ההוראות ותוכנו. ביהמ"ש קמא סבר, כי טענת המערער בדבר ההטעיה מצד המשיב בעניין זה הינה "טענה מלאכותית שנולדה לצרכי התביעה" והרקע להעלאתה הוא בהחלטת בית המשפט קמא מיום 1.12.2014 שתיקנה כטעות סופר את הפסיקתא מיום 12.11.2004 שעניינה  צו ירושת המנוח והוסיפה בה את ההוראה כי "הצו חל על הנכסים הנמצאים בישראל בלבד"  תוך דחיית טענות המערער בהקשר זה (בהחלטה מיום 8.12.14). עוד עמד ביהמ"ש קמא על שיהוי משמעותי מצד המערער בהעלאת טענתו בדבר ההטעיה, שגם בגינה יש לדחותה.המערער לא השלים עם פסק-הדין ומכאן הערעור שלפנינו. המערער סבור, כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין אינם מתיישבים עם חומר הראיות שהיה לפני ביהמ"ש קמא ומדובר במקרה נדיר המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
דיון והכרעה
כידוע, הדין מכיר בעילה של ביטול פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם ברצון בהתאם לעילות המנויות בפרק ב' לחוק החוזים (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא  (1) 577, 588 (1997)).
טענותיו העיקריות של המערער ביחס לתוקפו של הסכם הפשרה והפגם ברצונו, הן טענות לפיהן הוא התקשר בהסכם הפשרה עקב הטעיה. סעיף 15 לחוק החוזים קובע, כי:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". 
העילה לביטול חוזה בשל הטעיה, דורשת את התקיימותם של היסודות הבאים: טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בהסכם; הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד; וקשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות (ראו לדוגמא ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת סאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ (ניתן ביום 14.8.08; להלן: "עניין סויסה").
טעות, בהקשר זה היא "הערכה שגויה של מציאות הדברים כהווייתה ופעולה הננקטת מתוך הנחת קיומה של מציאות מדומה כזו עלולה ללקות בפגם קוגניטיבי במרכיב הרצייה" (ר' גם ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 840).
כלומר, כדי שצד להסכם יוכיח, כי הוא זכאי לבטל את ההסכם בעילה של הטעיה, עליו להוכיח הן כי הוא טעה בפועל (קרי העריך את המציאות בצורה שגויה), כי טעות זו היא תולדה של הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד, וכן כי קיים קשר סיבתי בין הטעות לבין התקשרותו בהסכם – קרי שאלמלא הטעות הוא לא היה מתקשר בהסכם. 
במסגרת פסה"ד קבע ביהמ"ש קמא מפורשות, כי בעת שהמערער חתם על הסכם הפשרה הוא לא ידע על מכתב ההוראות המבטל את צוואת המנוח בה יועדו נכסי המקרקעין בגרמניה לצדקה (ס' 53 לפסה"ד) וכי הגורם לאותה טעות הוא המשיב, שמחובתו הייתה לגלות למערער את המצב העובדתי לאשורו בטרם נחתם ההסכם (ס' 55 לפסה"ד). ביהמ"ש קמא דחה את טענת ההטעייה משסבר כי המערער כשל מלהוכיח את הרכיב השלישי הנדרש לקיומה – הקשר הסיבתי בין הטעות לבין התקשרותו בהסכם. מסקנה משפטית זו של ביהמ"ש קמא נשענה על קביעה עובדתית אליה הגיע ולפיה המערער ויתר על הרכוש בגרמניה שהיה של המנוח "בלי קשר לשאלה או לידיעה אם רכוש זה נועד לצדקה אם לאו" (ס' 36.1 לפסה"ד).
כפי שמציין המשיב בעיקרי הטיעון מטעמו (והאסמכתאות שהובאו שם) הכלל הוא כי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית תיעשה במקרים חריגים ואין ערכאת הערעור נוהגת להעמיד עצמה במקום הערכאה הדיונית. עם זה, לכלל זה מספר חריגים. ככל שההכרעה הדיונית מבוססת בעיקר על ההתרשמות הישירה מהעדים, יחול הכלל ותקטן הנטייה להתערב בפסק הדין. ככל שההכרעה מבוססת בעיקר על מסמכים וראיות חפציות אחרות – שמהן ערכאת הערעור יכולה להתרשם בעצמה – יקטן יתרונה של הערכאה הדיונית וייפתח פתח גדול יותר להתערב בקביעות עובדתיות ( ראו ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר, פ"ד מ (3) 281, בעמ' 305; ח. בן נון וט.חבקין, הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, התשע"ג-2012, בעמ' 479 והאסמכתאות המובאות שם).בענייננו, ביהמ"ש קמא ביסס קביעתו העובדתית הנ"ל על תוכנו של הסכם הפשרה (ס' 36.1 ו-36.3 לפסה"ד); התבטאויות של המערער כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית (ס' 36.1 לפסה"ד), בתכתובת דואר אלקטרוני בינו לבין המשיב עובר לחתימת הסכם הפשרה (ס' 36.2 לפסה"ד) כמו גם בהתנהלות המערער לאחר שנודע לו דבר  מכתב ההוראות ותוכנו (ס' 36.5 לפסה"ד). 
בחינת חומר הראיות הכתוב ועדות המערער עליה (כשביהמ"ש קמא לא קבע לגביה כי אינה מהימנה) עליה נסמך ביהמ"ש קמא , מגלה, לדידי, כי המסקנה אותה הסיק ביהמ"ש קמא מאלו אינה מחויבת המציאות:
הויתור מטעם המערער על כל הזכויות המגיעות לו במקרקעין בגרמניה שמקורם בעיזבון המנוח והמנוחה, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם הפרשה – ברור ובהיר, כפי שציין ביהמ"ש קמא בפס"ד (ס' 36.1 ו36.8 סיפא לפסה"ד). אלא שבכך אין כדי להעיד דבר על הנסיבות שהביאו לאותו הויתור ובעניין זה ההסכם שותק. איני מקבל את הנחת המוצא של ביהמ"ש קמא לפיה "ככל שעניין יעוד הנכסים בגרמניה היה "קריטי" עבור התובע כטענתו, היה עליו ליתן לכך התייחסות מפורשת בהסכם הפשרה שנחתם. ולכל היותר היה על התובע לציין כי הסכם הפשרה כפוף למימוש צוואתו של המנוח לתקומת המקרקעין בגרמניה לצדקה ו/או כי הסכמתו להסכם הפשרה ניתנת לאור צוואת המנוח לתרומת נכסי המקרקעין בגרמניה לצדקה" (ס' 36.3 לפסה"ד). איני רואה סיבה לזקוף לחובת המערער את העובדה, שבמועד כריתת הסכם הפשרה (עת אין הוא יודע על מכתב ההוראות) לא הניח שיתכן וצוואת המנוח לא תקוים (בעקבות אותו מכתב הוראות) ולא נתן לאפשרות זו ביטוי במסגרת אותו הסכם (שהוא עצמו פרי של מו"מ במסדרון בית המשפט במהלך הפסקה ונכתבה על ידי מי מבאי כוח הצדדים בכתב יד).
ביהמ"ש קמא מצא, כי המערער "אמר שאינו מעוניין בנכסי נדל"ן בגרמניה" והפנה בעניין זה לסעיף 24 לתצהיר עדותו הראשית. לא מצאתי כל אמירה מסוג זה בסעיף האמור ובכלל בתצהיר העדות הראשית  של המערער ( מוצג מע/38).  בסעיף 63 לתצהיר עדותו הראשית העיד המערער, כי לאורך כל הדרך הייתה מחלוקת בינו לבין המשיב באשר לדרך בה יש לחלק את העיזבון; כי למשיב היה חשוב, כי לא יהיה לו (למערער) חלק בנכסי המקרקעין שהותיר המנוח בגרמניה וכי "אני מצידי מעולם לא שללתי את האפשרות כי בהסדר הסופי לא יהיה לי חלק בנכסי  המקרקעין ואכן בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד אני הסתלקתי מחלקי בנכסי המקרקעין. הסכם זה נעשתה בהטעיה מצדו ....". קרי – עדות המערער בהקשר זה, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית (שביהמ"ש קמא לא קבע במסגרת פסה"ד כי נסתר בצורה כלשהי) , כיוונה להיענות שהייתה קיימת מאז ומתמיד מצד המערער שלא לקבל כל חלק בנכסי המקרקעין בגרמניה מתוך עיזבון המנוח - אבל לא לויתור "מלא ובלתי מותנה" כגרסת המשיב (בס' 9 לעיקרי הטיעון בערעור) וכפי שמשתמע מקביעת ביהמ"ש שהמערער "אינו מעוניין בנכסי נדל"ן בגרמניה" ו"ויתר על הרכוש בגרמניה" (ס' 36.1 לפסה"ד) . מדובר היה, מלכתחילה, בשטר ששוברו בצידו. המערער מעולם לא התבטא באופן שממנו יכול להשתמע כי לא ייחס לנכסי המקרקעין בגרמניה, ולויתור מצידו על חלקו בהם, שווי כספי. מסקנה זו, לטעמי נתמכת גם באמור בתכתובת המייל בין המערער למשיב עובר לכריתת הסכם הפשרה מיום 9.7.13 (מוצג מע/19). במסגרת אותה הודעת דואר אלקטרוני כתב המערער למשיב, בין השאר, כי "מאחר והקרקעות בגרמניה היו האינטרס העיקרי שלך בפגישתו ועיקר דאגתך אמרתי לך אז ואני עדיין מחזיק בדעה כי אין מניעה כי כל הקרקעות בגרמניה יוקנו לך" . ציטוט זה הובא על-ידי ביהמ"ש קמא בפס"ד (ס' 36.2 לפסה"ד) וגם המשיב תולה בו רבות וסבור, כי ניתן ללמוד ממנו ש"גם תחת ההנחה שכל הנכסים חופשיים ואינם מועברים לתרומה, המערערת הסכים בלשון מפורשת לוותר על כל הנכסים". (ס' 9 לעיקרי הטיעון). עם כל הכבוד, בציטוט האמור, כמו גם באותה תכתובת מייל ואף באלו שקדמו לה ובאו אחריה (כולם צורפו כמוצג מע/19) יש כדי לבסס קביעה לפיה המערער לא שלל את האפשרות שהמקרקעין בגרמניה יוקנו כולם למשיב – אך אין כל הודאה מטעמו באשר לתנאים ולתמורה למימוש הסכמה זו מטעמו. מכאן שגם ראייה זו אינה תומכת בקביעה עובדתית אליה הגיע ביהמ"ש קמא ולפיה המערער ויתר על הרכוש בגרמניה שהיה של המנוח "בלי קשר לשאלה או לידיעה אם רכוש זה נועד לצדקה אם לאו" (ס' 36.1 לפסה"ד). זה המקום לציין כי עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בביהמ"ש קמא ביום 20.5.2014 עובר לכריתת הסכם הפשרה ( ממש בטרם יצאו הצדדים מחוץ לאולם והגיעו לאותה הסכמה) מגלה, כי ב"כ המערער התייחס התייחסות קצרה לצוואת המנוח ש"לא דנים בו" ושמרשו "לא תוקף את צוואתו" ובאותה נשימה ציין כי "המנוח הוריש את כל רכושו בגרמניה לצרכי הנצחת משפחתו" (עמ' 3 ש' 8 לפרוט'). יש באמרה זו כדי לחזק את גרסת המערער לפיה הנחה עובדתית מוטעית זו הייתה לנגד עיניו ונלקחה במסגרת שיקוליו בעת כריתת הסכם הפשרה  (שאחרת כלל לא היינו מצפים למצוא אותה באותה שעה), במיוחד נוכח קביעת ביהמ"ש קמא לפיה אותו וויתור (על הרכוש בגרמניה) נעשה כנגד קבלת תוספת של 5% מעבר לחלקו החוקי בירושה על פי דין בעיזבון המנוח ועל חשבון המשיב בנכסים אחרים (ס' 48 לפסה"ד).
בחקירתו הנגדית בביהמ"ש הודה המערער, כי המניע להגשת התביעה לביטול ההסכם נבע מהפרת הסכם הפשרה (כפי הבנתו שלו) בעקבות פעולות המשיב שהביאו לתיקון הפסיקתא של צו ירושת המנוח בה הוספה ההערה שהצוואה חלה רק על הנכסים בישראל. ניכר מדברי המערער כי לו היה נמנע המשיב מלפעול לסיוג הפסיקתא שניתנה כך שתחול גם על נכסי המנוח בגרמניה (שאינם נכסי מקרקעין) היה המערער נמנע מהגשת התביעה לביטול ההסכם בכללותו. דברים אלו, שמצאו את ביטויים בפסה"ד (ס' 36.5-36.6 לפסה"ד), בעלי משמעות בכל הנוגע לשאלה האם וויתר המערער על ברירת הביטול הנתונה בידו (ועל כך בהמשך) אך לא תומכים בהכרח בקביעת ביהמ"ש קמא לפיה "בעיניו של התובע, אין כל משמעות לטענה הלכאורית בדבר הטעיה כביכול, בעניין ייעוד הרכוש בגרמניה לצדקה או שלא לצדקה" (ס' 36.6 לפסה"ד).
העולה מן המקובץ – לא מצאתי תשתית מספקת לקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה המערער ויתר על הרכוש בגרמניה שהיה של המנוח "בלי קשר לשאלה או לידיעה אם רכוש זה נועד לצדקה אם לאו" . לא מצאתי כל יסוד להנחה לפיה המערער היה אדיש לאפשרות כי זכאי הוא לרשת את המקרקעין בגרמניה הכלולים בעיזבון המנוח, בין אם ייעד המנוח את אלו לצדקה ובין אם לאו, לעת שנכרת הסכם הפשרה אז וויתר על אלו לטובת המשיב. מצאתי את גרסת המערער לפיה הסכמתו לוותר על רכוש זה במסגרת הסכם הפשרה נעשתה תוך הערכה שגויה של מציאות הדברים כהווייתה שהיא פועל יוצא של הטעיית המשיב ואי הגילוי של מכתב ההוראות - מסתברת יותר מגרסת המשיב לפיה למכתב ההוראות ולנפקותו לא הייתה כל השלכה על הבחירה שעשה המערער במסגרת הסכם הפשרה. 
טעות בכדאיות עסקה – האמנם?במסגרת פסה"ד רומז בית המשפט קמא כי אם טעות טעה המערער, אזי טעות בכדאיות העסקה היא, וטעות כזו אינה עילה לבטלות ההסכם (ס' 36.8 , 45 לפסה"ד). גם המשיב מרחיב בטיעון זה במסגרת עיקרי הטיעון מטעמו (ס' 11-14 לפסה"ד).  איני מקבל טענה זו. בע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי,  פ"ד מח(2) 513 (צוטט בהסכמה בע"א 1514/04 שיכון השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ, פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס ,פורסם בנבו, 14.12.2006), אומצה תאוריית הסיכון שהציע פרופ' פרידמן בהקשר זה ולפיה "טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם צד נטל על עצמו סיכון מסויים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך (ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה   בכדאיות" עיוני משפט י"ד (תשמ"ט) 459)" (שם, בעמ'  527; דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך ב, 1992), 725-730). בעניין סויסה, ציין ביהמ"ש העליון (כב' השופטת נאור) בהקשר זה כי "על דרך השלילה ניתן לומר כי טעות שיש בה כדי לעוות את תמונת הציפיות, הסיכונים והשיקולים המסחריים שעמדו לנגד עיניי המתקשר בחוזה, איננה טעות בכדאיות העסקה גם אם יש לה השלכות כלכליות המקרינות על שווי הממכר." בענייננו אנו – ה"ממכר" אינו אלא אותו ויתור שנתן המערער על המקרקעין בגרמניה הכלולים בעיזבון המנוח. הסיכון שניתן לטעון כי המערער נטל על עצמו הוא כי לו הייתה מתגלית בעתיד צוואה חדשה או מכתב הוראות המבטל את צוואת המנוח- אזי לא יכול היה המערער לבטל את ההסכם מחמת טעות. העובדה כי בידי המשיב היה קיים מכתב הוראות, המבטל את הוראות המנוח בצוואתו בדבר ייעוד המקרקעין בגרמניה לצדקה,  בהחלט עיוותה את "תמונת הציפיות, הסיכונים והשיקולים המסחריים" שעמדו לנגד עיני המערער לעת כריתת הסכם הפשרה.  שיהוי והתנהגות המהווה ויתור על ברירת הביטולבמסגרת פסה"ד דחה ביהמ"ש קמא את תביעת המערער גם נוכח שיהוי משמעותי שמצא בהעלאת הטענה בדבר הטעייה כמו גם בעובדה שאף פעל ליישומו של הסכם הפשרה לאחר שנודע לו על מכתב ההוראות ותוכנו  (ס' 38-43 לפסה"ד).
כידוע, הסכם שנפל פגם ברצונו של אחד מהמתקשרים בו, איננו בטל, אלא הוא בר ביטול – אם הצד שרצונו נפגם בוחר לעשות שימוש באופציה שניתנה לו, ולהודיע על ביטולו. ההודעה בדבר ביטול הסכם כזה צריכה להינתן בתוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול (ראו ס' 21 לחוק החוזים). לאחר חלוף הזמן הסביר, נוצרת הנחה כי המתקשר ויתר על זכות הויתור והשלים עם הפגם (ראו למשל ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שלישית, תשס"ה; להלן: "שלו") 365). 
הזמן הסביר למתן הודעת הביטול ייקבע בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו (ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל, פ"ד לט(2) 737, 740). הזמן הסביר נמנה מרגע שנודע למתקשר על עילת הביטול. נדרש כי המתקשר יידע על קיומה של העילה בפועל, ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית (שלו, בעמ' 366). 
בענייננו, בית המשפט קמא קבע, עובדתית, על סמך עדות המערער עצמו, כי נודע לו על מכתב ההוראות וביטול ההוראות בצוואת המנוח המתייחסות לרכוש בגרמניה עוד ביום 6.8.2014 (ס' 38.1 לפסה"ד) וכי חרף ידיעתו זו המערער נמנע מלפנות אל המשיב ולא טען להטעיה אלא רק 7 חודשים לאחר מכן, עת הגיש את תביעתו בחודש מרץ 2015. המערער הודה בכך במסגרת חקירתו הנגדית, ולא ניתן להציג את הדברים אחרת:
" ש. עכשיו, אני שואל אותך, האם במהלך התקופה מאוגוסט 2014 ועד למרץ 2015, אחרי שנודע לך על ת/11, הוצאת איזשהו מכתב דרישה לנתבע שבמסגרתו אתה דורש ממנו לבטל את הסכם הפשרה, אתה טוען למרמה והטעיה וכל הטענות, היה דבר כזה?ת. אנחנו העלינו את טענת המרמה רק בטענה להסכם הפשרה, נודע לי בשלב מסוים שגם הסכם הפשרה אינו מכובד על ידי הנתבע, ושלחתי מייל לנתבע ושאלתי אותו באנגלית "האם אני גם יורש של המנוח של הכספים בחשבונות הבנק בגרמניה?" הוא אמר שבגרמניה רק הוא היורש, בשלב הזה כשהבנתי שהסכם הפשרה הופר, זו היתה טענה שהיתה לי לגבי הנתבע, אם היתה מרמה או לא, זה היה רק במרץ 2015 הועלו הטענות. טענתי בתביעה אבל לא לפני התביעה, טענתי רק בכתב התביעה, אך לא קודם.ש. אני אומר לך יותר מזה מר ל.', שבמהלך כל התקופה שמאוגוסט 2014, במהלך אוקטובר נובמבר ודצמבר 2014, יש בקשות שמוגשות לבית המשפט הזה, שענייננן הפסיקתאות מכח אותו הסכם פשרה, זה נכון?ת. כן.ש. זאת אומרת, שאתה באוגוסט 2014 יודע על ת/11 שמבטל את מסמך הפילנתרופיה, שלטענתך זה הנימוק שבגללו התכנסנו כאן, ועל אף זאת, לא רק שאתה לא מוציא כתב דרישה או מגיש בקשה מיידית לביטול, אתה עוד מגיש להוצאת פסיקתות מכח אותו הסכם פשרה, שהיום אתה מוכן לבטל, אתה מוכן לבטל את הפלא הזה?ת. כאשר נחתם הסכם הפשרה ב-מאי 2014 בבית המשפט למשפחה ברמת גן, ידעתי שקיים המסמך בתוקף של פילנתרופיה, הוסתר ממני שהמנוח החתים את המנוח, לא ידעתי, ב-13.02.13 הופיע הנתבע עם עורכת דינו, והחתימו אותו על מסמך ביטול, לא ידעתי על מסמך הביטול עד אוגוסט, כאשר קיבלתי מכתב מהגרמנים שסיפרו לי על קיומו, ידעתי שרימו אותי ואני לא אוהב לצאת פראייר, לא עשיתי כלום, לא הלכתי וביקשתי לבטל את ההסכם כי אני לא שמח להגיש תביעות בבית המשפט, אני לא רץ לבטל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, אך כבשתי את הזעם שלי, אני לא יכול לומר שלא חככתי בדעתי מה לעשות, אך הרגיע אותי שאותו הסכם פשרה מכובד על ידי הנתבע, בנובמבר או בדצמבר הבנתי שהסכם הפשרה לא מכובד, זה שבר את גב הגמל, והחלטתי להגיש. הגורם זה כל ההתנהלות, הוא חתם על הסכם מבלי כוונה לכבד אותו, הוא הציג את עצמו כיורש יחיד בגרמניה, אני הגנתי על ההסכם הזה, הבנתי גם את זה לא מקבל, כמובן כשמגישים כתב תביעה תוקפים בכל החזיתות ואינני מרחם עליו. " (עמ' 12 לפרוט' ישיבת יום 22.6.16)מדובר בשיהוי ניכר של שבעה חודשים, בנסיבות של הסכם פשרה שנכרת בין צדדים שהיו מיוצגים ושקיבל תוקף של פסק-דין. גם אם ניתן, לאור חומרת ההטעיה, להתגבר על פרק הזמן האמור, לא ניתן לטעמי להתעלם מכך שהמערער אף פעל בתקופה זו ליישום ולקידום הסכם הפשרה. בא כוח המערער העיד לפני ביהמ"ש קמא כי לקוחו, המערער, הבליג על אותה הטעייה ואישר, כי באותו פרק זמן נוהלה הידברות בינו לבין ב"כ המשיב דאז (עוה"ד קראוס) בקשר לנוסח הפסיקתא לצו הירושה אחר עזבון המנוח, שהיא פועל יוצא של הסכם הפשרה ( עמ' 20 ש' 3-5 לפרוט' ישיבת יום 22.6.16. התכתובת ונוסחי הפסיקתות שהועברו צורפו כמוצגים מע/27-מע/30). בסופו של דבר, הגישו באי כוח הצדדים לבית המשפט קמא נוסח מוסכם לפסיקתא ( מוצג מע/31) שנחתם ביום 12.11.14.  בשלב מאוחר יותר, ביום 1.12.14, פנה בא כוח המשיב בבקשה לבית המשפט קמא לתקן את הפסיקתא שנחתמה ביום 12.11.14 ולסייגה באופן שתוסף הערה לפיה היא חלה על הנכסים הנמצאים בישראל בלבד. בשלב זה, משראה המערער כי המשיב "עובר את הגבול" (לשון בא כוחו בישיבת הערעור) ניתן היה לצפות ממנו "לשבור את הכלים" ולהודיע לפחות אז מייד על ביטול ההסכם. המערער לא נהג כך ובחר ל"התעמת" עם הבקשה לתיקון פסיקתא. המערער הגיש תגובה לבקשה ביום 4.12.14 (אחרי שהפסיקתא נחתמה) ובה ביקש לדחות את התיקון המבוקש. רק משבקשתו זו נדחתה ( החלטה מיום 8.12.14) הגיש את תביעתו לביטול, בה טען לראשונה לביטול הסכם הפשרה, וגם זאת כעבור 3 חודשים (בחודש 2015). 
לא מצאתי בסיס לטענת המערער לפיה על מנת שיוותר על ברירת הביטול הנתונה לו נדרש היה "לבצע פעולה אקטיבית ולהחליט פוזיטיבית על ויתורו על זכויותיו". לביסוס טענה זו הפנה המערער לספרם של המלומדים פרידמן וכהן (חוזים, כרך ב', 1992, בעמ' 1129-1133) כמו גם לע"א 9528/07 פאונדיין נ' פרי ואח' ( פורסם בנבו, 16.11.2011) -  אלא שהמקורות הללו אינם תומכים בעמדתו.
פרידמן וכהן, בספרם, כותבים בהרחבה על האפשרות לפיה צד להסכם יאבד את ברירת הביטול מחמת מחדל, מחמת העובדה שלא הפעיל אותה במועד הקבוע בחוק (שם, בעמ' 1099 ואילך) כמו גם על האפשרות לאיבוד ברירת הביטול באמצעות מעשה אקטיבי (שם, בעמ' 1124 ואילך). הקו המפריד בין אי הפעלת ברירת הביטול (מחדל) לבין התנהגות אקטיבית המהווה אישור החוזה, איננו תמיד חד וברור, ובהמשך ספרם מפרטים המחברים ארבע קטגוריות שונות של התנהגויות המהוות אישור החוזה או ויתור על ברירת הביטול (שם, בעמ' 1128 ואילך).בין אלו נמנים: דרישה מצד הנפגע המופנית כלפי הצד השני לקיים את החוזה; קיום מצד הנפגע של חיוביו או קבלת טובת הנאה על פי החוזה (הכל לאחר הידיעה על עילת הביטול).
כך גם בע"א  9528/07 פאונדיין נ' פרי (שם) אליו הפנה המערער. בפרשה זו אישר בית המשפט העליון (כב' השופט גרוניס בהסכמת יתר חברי ההרכב השופטת נאור והשופט דנציגר) את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה התביעה לביטול ההסכם הוגשה בחלוף הזמן הסביר, ומעבר לכך מצא לקביעה זו תימוכין בהתנהלות מבקש הביטול בתוך אותו פרק הזמן האמור:"בענייננו קיים נתון משמעותי המטה את הכף לטובת המסקנה כי בינשטוק לא עתר לביטול ההסכם תוך זמן סביר. כוונתי היא לעובדה, שבשנת 1990 דרש בינשטוק (באמצעות המערערת) את קיום הסכמי 1986. היינו, סמוך לאחר שנודע לבינשטוק על מצגי השווא שהוצגו לו, בחר הוא לדרוש את קבלת הסכום של מיליון מארק גרמני מכוח הסכמי 1986 והסכם 1987 (בו הוחלף עזבון המנוחה במערערת, כמי שזכאית לקבלת הכספים). כפי שצויין, הרי כפועל יוצא מדרישתו של בינשטוק, שולם למערערת הסכום האמור.13. דומני, כי עצם העובדה שבינשטוק דרש את קיום הסכמי 1986, ביודעו כי בוצעה כלפיו הטעיה, לצד העובדה שהארגון ורפנהאגן נעתרו לדרישה זו, מלמדת באופן ברור כי בינשטוק לא היה יכול עוד לדרוש את ביטול ההסכם. אכן, ייתכן שאילו דרישתו של בינשטוק לקיום ההסכם לא היתה נענית, אזי רשאי הוא היה לעמוד על ביטול ההסכם (ראו בעניין זה, פרידמן וכהן, עמ' 1131-1129). אלא, שבמקרה שבפנינו אין חולק, כאמור, כי דרישת הקיום נענתה. בנסיבות אלה, נשללה מבינשטוק ברירת הביטול. מקובלת עלי העמדה, כי אם נודע למתקשר שהצד השני הטעה אותו ולמרות זאת הוא מעלה דרישה לקיים את החוזה, אזי "ברור שאם הצד השני נעתר לכך, הרי שבזה אכן נסתם הגולל על אפשרות הביטול. זו היתה בחירה, שאין ממנה חזרה, בברירת הקיום" (פרידמן וכהן, עמ' 1129, ההדגשה הוספה – א' ג'). בהתחשב בכך, לא יעלה על הדעת לאפשר לבינשטוק לחזור בו, בשלב מאוחר יותר, מבחירתו המודעת והמחושבת לקיום ההסכם. זאת, משום שכתוצאה מן הבחירה במסלול הקיום נוצרה אצל הצד השני, קרי אצל פרי, הציפייה בדבר קיום ההסכם. אוסיף ואציין, כי מחומר הראיות עולה כי במהלך שנת 1991 פנתה המערערת אל פרי ואל רפנהאגן בדרישה לקבלת סכומים נוספים מעבר לאלה ששולמו לה עד לאותו מועד (מכתב מיום 31.1.1991, ת/46; מכתב מיום 4.4.1991, נ/47). במכתבים אלה המשיכה המערערת לעמוד על קיום הסכמי 1986 והסכם 1987. המערערת לא העלתה כל טענה בדבר רצונה לבטל את ההסכמים מחמת פגם של הטעייה. העובדה שבאותם מכתבים צוין, באופן לקוני, כי המערערת שומרת על כל זכויותיה, אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי לא עומדת לה עוד האפשרות לדרוש את ביטול ההסכם לאחר שעמדה על קיומו. אפילו נניח כי צד להסכם רשאי, בנסיבות מיוחדות, לדרוש קבלת כספים מכוח הסכם ויחד עם זאת  לשמור על האפשרות לדרוש את ביטולו, הרי נדרשת לשם כך הודעה ברורה בדבר שימור זכות הביטול (ראו עמדת פרידמן וכהן, עמ' 1138-1137). 14. ניתן לסכם ולומר, כי עצם דרישתם של בינשטוק והמערערת לקבל את הכספים נשוא הסכמי 1986 מהווה אינדיקציה חד-משמעית לכך שבמועד הגשת התובענה חלף הזמן הסביר למסירת הודעת הביטול (ודרישה לקיום הסכם עשויה בנסיבות מסוימות להשליך על שאלת הזמן הסביר לביטול הסכם, השוו ע"א 759/83 חצרוני נ' זוהר, פ"ד מ(1) 85, 93-92 (1986)). ..." (שם, ס' 12-14 לפסה"ד).
הדברים יפים, בשינויים המחויבים, גם לענייננו. כעולה מהראיות, במשך שבעת החודשים שחלפו מאז שנודעה למערער עילת הביטול הוא בחר ביודעין להבליג על אותה הטעייה; פעל באמצעות עורך דינו למימוש הסכם הפשרה במטרה ליהנות מפירותיו - כך שבסופו של דבר הוגשה ונחתמה פסיקתא מוסכמת ע"י בית המשפט קמא לפיה זכה לרשת 30% מעזבון המנוח (במקום 25% מהזכויות המוקנות לו כיורש על פי דין); בהמשך אף לקח חלק בהליך שיזם ב"כ המשיב לתיקון אותה פסיקתא כך שצו הירושה יחול רק על נכסי המנוח בישראל (הליך שצלח למגינת ליבו של המערער). לכל אורך ההתנהלות הזו לא הודיע המערער למשיב כי הוא מבקש לשמור על זכות הביטול שנתונה לו.  בא כוח המערער העיד כי בזמן אמת, משנודעה למערער עילת הביטול, לא יעץ למערער לפעול לביטול ההסכם עקב ההטעיה וכי המערער מצידו גם לא ביקש ממנו לשמור על זכותו לביטול ההסכם, אלא אמר לו "נראה לאן יתפתח" (מוצג ת/34 עמ' 19 ש' 32 לפרוט').  "ברגע שהלקוח שלי מבליג, אני מבליג איתו ביחד" (מוצג ת/34 עמ' 20 ש' 2 לפרוט'), כך הסביר בא כוח המערער מדוע למרות גילוי עילת הביטול המשיך לפעול בשם מרשו למימוש הסכם הפשרה ולהגשת הפסיקתא המוסכמת שנחתמה.אם לא די בכך, הרי שבסיכומי המערער לפני ביהמ"ש קמא יש גם משום הודאה כי המערער יצר אצל המשיב את הציפייה לקיום ההסכם והוא אף שינה את מצבו לרעה בעקבותיה. בפרק ה' לסיכומיו לפני ביהמ"ש קמא ( מוצג מע/35) טען המערער כי נודע לו שהמשיב התחייב לשלם לעוה"ד קראוס שכר טרחה נוסף בסך 10,000$ בכפוף להצלחתו להביא לתיקון הפסיקתא לצו הירושה כך שתחול על הנכסים בישראל בלבד. ביהמ"ש קמא לא נדרש לטענה זו לאור השלב שבו הועלתה (ס' 46 לפסה"ד).
סבורני כי בדין קבע בית המשפט קמא שהודעת המערער על ביטול הסכם הפשרה (על דרך הגשת התביעה לביטולו) נמסרה בחלוף הזמן הסביר לכך ואיני מוצא מקום להתערב בה.
דחיית התביעה לביטול – סופה של הדרך?כאמור, במסגרת פסה"ד קבע ביהמ"ש קמא מפורשות כי בעת שהמערער חתם על הסכם הפשרה הוא לא ידע על מכתב ההוראות המבטל את צוואת המנוח בה יועדו נכסי המקרקעין בגרמניה לצדקה (ס' 53 לפסה"ד) וכי הגורם לאותה טעות הוא המשיב, שמחובתו הייתה לגלות למערער את המצב העובדתי לאשורו בטרם נחתם ההסכם (ס' 55 לפסה"ד). במסגרת הדיון לעיל מצאתי, כי יש מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה המערער ויתר על הרכוש בגרמניה שהיה של המנוח "בלי קשר לשאלה או לידיעה אם רכוש זה נועד לצדקה אם לאו" וכי גרסת המערער לפיה הסכמתו לוותר על רכוש זה במסגרת הסכם הפשרה נעשתה תוך הערכה שגויה של מציאות הדברים כהווייתה שהיא פועל יוצא של הטעיית המשיב ואי הגילוי של מכתב ההוראות - מסתברת יותר מגרסת המשיב לפיה למכתב ההוראות ולנפקותו לא הייתה כל השלכה על הבחירה שעשה המערער במסגרת הסכם הפשרה. עם זה, בקביעת בית המשפט קמא לפיה הודעת הביטול הוגשה בחלוף הזמן הסביר והמערער וויתר על ברירת הביטול- לא מצאתי מקום להתערבות.
חשוב להדגיש כי אישור החוזה או ויתור על ברירת הביטול אין פירושו ויתור על סעדים אחרים העשויים לעמוד לרשות הנפגע. אדם שחתם על הסכם בהטעיה מצד רעהו רשאי לעמוד על קיום החוזה ולוותר על הברירה לבטלו – והדבר איננו שולל ממנו את האפשרות לתבוע פיצויים בשל אותה הטעיה (ראו פרידמן וכהן, שם, בעמ' 1128).
דא עקא, שעיון בכתב התביעה שהיה לפני בית המשפט קמא (מוצג מע/43) מגלה כי בענייננו לא עתר המערער-התובע, לסעד של פיצויים בשל ההטעיה כסעד חלופי לסעד של ביטול הסכם הפשרה. בתביעה כלל המערער סעד של ביטול ההסכם בלבד והדבר עומד לו לרועץ משום הפירוש הרחב בפסיקת בתי המשפט למבחן "זהות העילות" בהקשר של עקרון מעשה בית-דין. הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע, או שניתנה הזדמנות לבעל-הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה, וכן באינטרס הציבור למנוע עומס-יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ , פ"ד נח(4) 18, בעמ' 24; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי , תשנ"א, בעמ' 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז (5) 691, בעמ' 706). אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו. מקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה  שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז (2) 441, בעמ' 450; זלצמן בספרה הנ"ל, בעמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים ,פ"ד לח (4) 797, בעמ' 801).לפיכך, על פני הדברים, מניחים כללי מעשה בית-דין כי מי שבידו להגיש תביעה לביטול הסכם מחמת הטעייה, ובידו לתבוע  את ביטול ההסכם ולחילופין פיצויים בגין אותה הטעייה, עליו למצות את מלוא טיעוניו וסעדיו בהליך הראשון משניתנה לו הזדמנות דיונית לעשות כן. ומשלא עשה כן, ומשתביעתו לביטול ההסכם מחמת הטעייה נדחתה, לא יוכל לתבוע סעד אחר  (כדוגמת פיצויים בנזיקין) בגין אותה הטעייה ( השוו ע"א 1650/00‏ זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ''ד נז(5) 166 ). 
החריג לכלל הוא בנסיבות בהן הותר לתובע לפצל את סעדיו בהתאם להוראת תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ייעודו של החריג לסייע לתובע באותם מקרים שבהם כלל מעשה בית דין עלול להחמיר עם המבקש לעמוד על זכויותיו המהותיות, וקשיים דיוניים עומדים כאבני נגף בדרכו (ע"א 571/88 בניני איפל בע"מ ואח' נ' איתן סתוי ואח', פ"ד מד(3), 636 (1990)). ההיתר יינתן אם משום שקיימת סיבה עניינית לפצל את התביעות ואם משום שהתובע בוחר לפצל אותן מטעמי נוחיות או יעילות (ע"א 329/73 מלון סטפניה בע"מ נ' עזבון מילר, פ"ד כח(1), 19 (1973)).
בענייננו אנו – עתר המערער בתביעתו לפני בית המשפט קמא למתן היתר לפיצול סעדים (ר' ס' 44 וסעיף ג' לפרק הסיכום בתביעה. מוצג מע/43).  גם במסגרת סיכומיו עתר המערער לקבלת התביעה, להורות על ביטול הסכם הפשרה כמו גם "להרוות כמבוקש בכתב התביעה" (עמ' 9 לסיכומים. מוצג מע/35). המשיב טען בכתב הגנתו, כי המערער אינו זכאי לקבל היתר לפיצול סעדים (ס' 144 לכתב ההגנה. מוצג מע/42). בית המשפט קמא לא נעתר לבקשת המערער לקבלת ההיתר , אך גם לא דחה עתירה זו במסגרת פסה"ד. בנסיבות שנוצרו, אני סבור כי ראוי להעניק למערער את ההיתר לפיצול סעדים שהתבקש על ידו, על מנת שלא תיחסם דרכו להגשת תביעה לפיצויים בשל ההטעיה נושא תביעתו לביטול ההסכם שנדחתה. השאלות הצפויות להתעורר לצורך ההכרעה בסעד כספי של פיצויים בגין ההטעיה שונות מאלו הדרושות לצורך ההכרעה בסעד שעניינו ביטול ההסכם מחמת הטעייה, כך שלא מן הנמנע כי מלכתחילה היה מקום להיעתר לסעד המבוקש. יפים לכך דבריו של בית המשפט העליון בבר"ע 384/88 דוד מרגלית ו-4 אח' נ' זלמן כהן ואח', פד"י מז(2), 617, עמ' 619-620: "לעיתים תלוי אחד הסעדים בו מעוניין התובע בהבאת ראיות רבות נוספות, כשקיימת אפשרות שקיומה של עילת תביעה לא יוכח. בנסיבות כאלה, ראוי לעיתים לאפשר פיצול הסעדים על מנת שלא להאריך ולסרבל את הדיון בהבאת ראיות, אשר לאחר מכן יתברר שהן היו מיותרות".מכל מקום, בנסיבות שנוצרו ולאור המסקנות אליהן הגעתי שפורטו לעיל; בשים לב לכך שהמערער עתר למתן ההיתר ועתירתו זו מעולם לא נדחתה ע"י ביהמ"ש קמא; לאור הסמכויות הרחבות הנתונות לערכאת הערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתתה ( תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); ומשפיצול סעדים הוא עניין של סדרי דין וככזה רשאי בית המשפט קמא לסטות מהכללים הרגילים לנתינתו כאשר הצדק מחייב זאת (מכוח הוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. ראו והשוו בהקשר זה של מתן היתר לפיצול סעדים אף מיוזמת ביהמ"ש עצמו ומבלי שהתבקש בש.שוחט וד.שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, הוצאת מחשבות, תש"ע-2009, בעמ' 320 והאסמכתאות המובאות שם) ושממילא סמכות זו מסורה גם לבית משפט זה כערכאת ערעור על פס"ד של בית המשפט לענייני משפחה (מכוח הוראת סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה) – אני סבור כי ראוי לתת היתר כאמור על מנת שהמערער יוכל להגיש תביעה לפיצויים בגין ההטעיה שהייתה נושא תביעתו לביטול. למען הסר ספק, מפני תביעה שכזו יוכל המשיב להתגונן גם באמצעות טענת ההגנה שהועלתה על ידו במסגרת התביעה שהתנהלה ולפיה הוא ממילא היורש היחידי של הרכוש בגרמניה נוכח פרשנותו לצוואת הסב והסבתא מצד האם לפיה הרכוש יעבור רק למי שיש לו קשר דם (טענה שלא הוכרעה ע"י ביהמ"ש קמא משקבע כי מדובר הרחבת חזית אסורה – ר' ס' 49 לפסה"ד).לפני סיוםכאמור, החלטת בית המשפט קמא מיום 1.12.2014 תיקנה בטעות סופר את הפסיקתא מיום 12.11.2004 שעניינה  צו ירושת המנוח והוסיפה בה את ההוראה, כי "הצו חל על הנכסים הנמצאים בישראל בלבד"  תוך דחיית טענות המערער בהקשר זה (בהחלטה מיום 8.12.14). במסגרת פסה"ד, בית המשפט קמא דחה את טענות המערער כלפי תיקון הפסיקתא וקבע כי היה על המערער להעלות טענות אלו במסגרת ערעור על ההחלטה המתקנת את הפסיקתא ולא במסגרת התביעה לביטול הסכם הפשרה שקדם לה ושקיבל תוקף של פסק-דין (ס' 33 לפסה"ד). קביעה זו של ביהמ"ש קמא מקובלת עליי ולא מצאתי בטענות המערער בהקשר זה (בס' 17 לעיקרי הטיעון) כמו גם בהפניות לסיכומים מטעמו שהוגשו לביהמ"ש קמא ( מוצגים מע/35 ומע/37) שום אסמכתא משפטית ממנה ניתן ללמוד, כי הפסיקתא "בטלה" וככזו רשאי היה המערער לתקוף אותה בכל עת ובכל הליך ( באלו חוזר המערער על טענותיו מדוע הפסיקתא צריכה הייתה לחול על רכוש המנוח בכל העולם ולא רק בישראל – טענות שלא התקבלו על ידי בית המשפט קמא לעת שתוקנה הפסיקתא).
מסקנהאציע לחבריי לקבל את הערעור באופן בו תוצאת פסה"ד לא תשתנה (תביעת המערער לביטול ההסכם מחמת הטעייה נדחית) אך זאת תוך ביטול קביעות ביהמ"ש קמא כי לא היתה הטעיה מצד המשיב כלפי המערער וכי המערער ויתר על הרכוש בגרמניה שהיה של המנוח "בלי קשר לשאלה או לידיעה אם רכוש זה נועד לצדקה אם לאו" ותוך מתן היתר לפיצול סעדים למערער להגשת תביעה לפיצויים בשל ההטעיה שהייתה נושא לתביעתו לביטול ההסכם. לאור התוצאה ולאור העובדה שגם ביהמ"ש קמא נמנע מלעשות צו להוצאות - אציע שגם בהליך זה לא ייעשה צו להוצאות. שאול שוחט, שופט

 

 

השופטת יהודית שבח:

1. אני מצטרפת למסקנת חברי השופט שוחט לפיה הסכמת המערער לוותר על נכסי המקרקעין שבגרמניה "נעשתה תוך הערכה שגויה של מציאות הדברים כהווייתה שהיא פועל יוצא של הטעיית המשיב ואי הגילוי של מכתב ההוראות", ולפיה ויתור זה אך כיוון "להיענות שהייתה קיימת מאז ומתמיד מצד המערער שלא לקבל כל חלק בנכסי המקרקעין בגרמניה מתוך עיזבון המנוח - אבל לא לויתור 'מלא ובלתי מותנה'... המערער מעולם לא התבטא באופן שממנו יכול להשתמע כי לא ייחס לנכסי המקרקעין בגרמניה, ולויתור מצידו על חלקו בהם, שווי כספי". המערער כיבד את משאלת המשיב להיוותר עם נכסי המקרקעין שמקורם בסבא והסבתא של אם המשיב שאינה אמו, אולם מעולם לא ויתר על זכותו לאיזון כספי הולם בגין ויתורו זה. 2. עם זאת, בהינתן, בין היתר, החומרה היתרה שיש לייחס להתנהלות המשיב, אינני סבורה שתקופת העיכוב בת שבעת החודשים בהגשת התביעה עומדת למערער לרועץ. קודם לכן אבהיר את היקף הוויתור שנעשה ע"י המערער בהסכם הפשרה, המשליך על מידת החומרה שיש לייחס להתנהגות המשיב. ויתורו של המערער בהסכם הפשרה הינו כפול: אחד – המערער הסכים לביטול צו קיום צוואתה של המנוחה מיום 08.03.1998 - לפיה המנוח הינו יורשה היחידי, ולקיום צוואתה המאוחרת של המנוחה מיום 18.09.2000, לפיה יורשים את המנוחה בחלקים שווים המנוח והמשיב. אף שהמערער אינו בנה של המנוחה, ויתור זה מכרסם במנה בה זכה בעיזבון אחיו המנוח (כל רכוש מכל סוג שהוא, לאו דווקא נכסי המקרקעין בגרמניה) כדי מחצית, שכן לפי הצוואה הראשונה יורש את המנוחה רק אחיו המנוח שהמערער נמנה על יורשיו על פי דין וחלקו בעיזבון רבע. בהינתן צו קיום לצוואה המאוחרת, לפיה יורשים את המנוחה גם המנוח וגם המשיב, מצטמצם חלקו של המערער לרבע מהמחצית בלבד. השני – המערער "מוותר לטובת המבקש [א' ל'] על כל זכויות שיש לו מכוח ירושת המנוח [ג' א' ד'] ז"ל במקרקעין בגרמניה", כשברקע טענת המשיב לפיה לא יכול המערער להימנות על יורשי המקרקעין שבגרמניה בשל היעדר "קשר דם" בינו לבין הסבים של המנוחה ת' ז"ל, שלא הוכחה כלל בבית משפט קמא, והעיקר, הידיעה כי בצוואתו מיום 14.09.2009, שאין בלתה, ציווה המנוח את כל נכסי המקרקעין שבגרמניה למטרות פילנתרופיות. 3. בבית משפט קמא לא הובאו אמנם ראיות באשר לשווי נכסי המקרקעין בגרמניה, אולם בתצהיר שהגישה המנוחה בשנת 2000 לגורמים המוסמכים בגרמניה ביחס למקרקעין הנ"ל, היא ציינה: "אני מצהירה, כי ירשתי מסבי וסבתי, [א' ו-ס' ג'] שורה של מגרשים, כתבי בעלות על מגרשים וכן זכויות במגרשים בגרמניה. מגרשים אלה נמצאים במקומות הבאים בגרמניה: טלטאו, קליינמכנאו, נוי-בבלסברג ואלט-גליניקה" (נספח מע/3).גם המשיב הצהיר בתצהיר התומך בבקשה לביטול הצו לקיום צוואה כי: "ידעתי מסיפוריה של אמי ז"ל וסבתי ז"ל כי סבה וסבתה של אמי ז"ל[...] היו עשירים מאוד והיו להם נכסים רבים" (סעיף 4 לתצהיר התומך בבקשה הביטול, מע/3) (ההדגשים של הח"מ).הנה כי כן, לא זו בלבד שבהסכם הפשרה צומצם חלקו של המערער בעיזבון אחיו המנוח, ככל שזה מתייחס לרכוש שירש הלה מהמנוחה, כדי מחצית, אלא שהמערער ויתר לחלוטין על חלקו לפי הדין (רבע) בנכסי המקרקעין שבגרמניה, שלעיל ראינו מתבטאים ב"שורה של מגרשים" וב"נכסים רבים", ביודעו כי ממילא מוקדשים נכסים אלו למטרות צדקה בגרמניה, והכל תמורת נזיד עדשים בדמות הגדלת מנתו בעיזבון המנוח מ 25% ל 30%.4. יסודותיה העובדתיים של התנהלות המשיב לא הוכחשו על ידו משהיו להם תימוכין בכתובים: הוכח כי דבר קיומה של צוואתו המאוחרת של המנוח מיום 13.02.2013, לפיה ביטל את הוראת הפילנתרופיה בכל הנוגע לנכסי המקרקעין שבגרמניה, הוסתר על-ידי המשיב ולא גולה למערער לפני חתימת הסכם הפשרה; הוכח כי בעוד המערער סבור לתומו כי נכסי המקרקעין בגרמניה מיועדים לצדקה, כבר פעל המשיב מאחורי גבו במלוא המרץ באמצעות פרקליטיו, אלו שבישראל ואלו שבגרמניה, לעגן את בעלותו הבלעדית על נכסי המקרקעין על יסוד הצוואה המבטלת; ביום 22.05.2013 תורגמה הצוואה המאוחרת ונשלחה על-ידי עורכת הדין תגר, באת כוח המשיב, לעורך-דין שולץ בא-כוחו של המשיב בגרמניה, וזו אף הוגשה לערכאות בגרמניה על מנת להוכיח שהמשיב הינו היורש היחידי של המקרקעין. מידע מטריד נוסף ניתן למצוא בתכתובת דוא"ל מיום 16.03.2015 בין המשיב לבין בא כוחו דאז בקשר למחלוקת שהתגלעה ביניהם באשר לגובה שכר הטרחה. בא כוחו של המשיב, מציין בין היתר: "אתה התחייבת לשלם שכר בגין כך בשני שלבים – שלב ראשון תשלום מראש. שלב שני – אם בצו הירושה יוסף שהצו חלק [חל] על נכסים בישראל...". מכך נובע לכאורה, שהמשיב תכנן להדיר את המערער מחלקו בעיזבון המשיב, מקרקעין וכספים כאחד, כבר מלכתחילה. רק המערער לא ידע.דבר הצוואה המאוחרת והפעילות הרוחשת סביבה בגרמניה במטרה ליתן לה תוקף חוקי - הוסתרו מהמערער, אשר עת חתם במסדרון בית המשפט על הסכם הפשרה שנערך בכתב יד המשיך להניח כי המנוח ציווה את נכסי המקרקעין בגרמניה למטרות צדקה. מדובר אפוא בהתקשרות "עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו... לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973), שלצידה תרופת ביטול החוזה.5. אין המדובר בטעות בכדאיות העסקה, כפי שבית משפט קמא הניח (ראה פסקה 36.8 לפסק דינו) שכן זו מתרחשת עת צד להסכם אינו מעריך נכונה, אם מחמת הימנעות מבדיקה ואם מחמת שיקולים לא רלבנטיים, את שווי העסקה לרבות סיכויים, סיכונים והתפתחויות עתידיות. אין לדבר על טעות בכדאיות העסקה עת הצד השני הציג נתונים כוזבים או נמנע מגילוי נתונים רלבנטיים וחשובים שחובה הייתה עליו לגלותם. מכאן קצרה הדרך למסקנה המתבקשת ולפיה חזקה על המערער כי לו ידע על ביטול הצוואה הראשונה ועל "השבת" נכסי המקרקעין לעיזבון המנוח, כי לא היה מוותר על חלקו לפי דין במקרקעין אלו (רבע) בעבור "נזיד עדשים".6. באשר לשיהוי אשר עשוי להפקיע את הזכות לביטול החוזה אם הודעת הביטול לא ניתנה "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול" (סעיף 20 לחוק החוזים).המערער הגיש את התביעה לביטול הסכם הפשרה רק ביום 09.03.2015, עת אין מחלוקת כי נודע לו על דבר ביטול הצוואה הראשונה כבר ביום 06.08.2014, קרי לאחר שבעה חודשים.בית משפט קמא, אף חברי השופט שוחט, סבורים כי מדובר בשיהוי הגוזר לשבט את גורל התובענה. אני אינני סבורה כך.7. ראשית, הכלל הוא שתקופת השיהוי המפקיעה את זכות הביטול נמדדת, בין היתר, גם בשים לב לחומרת ההפרה או ההטעיה, כך שככל שחומרת ההטעיה גבוהה יותר, כך ניתן להקצות לתקופה במהלכה תינתן הודעת הביטול - פרק זמן ארוך יותר. כפי שמציינים המלומדים פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, בספרם "חוזים" בהוצאת אבירם, שהובא על-ידי חברי השופט שוחט: "... כאמור, מרגע שמתחיל מירוץ הזמן שבסעיף 20, יש לבטל את החוזה תוך זמן סביר... מהן הנסיבות שיש להביא בחשבון? ... שיקול אחר נוגע למידת החומרה בהתנהגות הצד השני. אם מקורה של ברירת הביטול הוא במרמה או בהתנהגות רעה חמורה אחרת של הצד השני, מן הראוי להכיר בכך שפרק הזמן הסביר לביטול הוא ממושך יותר מאשר במקרה של מצג שווא בתום לב" (עמוד 1100 פסקה 19.13). פרידמן וכהן מביאים אף דוגמה לזמן סביר המתבטא בשלוש שנים: "... לעומת זאת כאשר מוכח קיומה של עילת ביטול מתגלה יתר גמישות בכל הנוגע למועד הביטול. בעניין אחד שפסק בתקופה שלפני חוק החוזים, יתאפשר ביטול חוזה 3 שנים לאחר ההפרה וזאת למרות שערך הממכר ירד בינתיים" (שם, עמוד 1101). ולעניין זה אין נפקא מינא אם עסקינן בהודעת ביטול עקב הפרה או בהודעת ביטול עקב הטעייה (שם עמוד 1100 פסקה 19.14)בענייננו אין המדובר בהטעיה סתם, כי אם ב"התנהגות רעה" העולה לכדי תרמית עת הוסתר מהמערער בכוונת מכוון כי המנוח ביטל את הוראת הורשת המקרקעין למטרות צדקה, נתון שאפשר למערער לממש  את זכותו ל 25% מהמקרקעין שבגרמניה. במתח שבין זכות הביטול לבין התנייתה במתן הודעה בזמן סביר יש לרומם את הרעיון המוסרי חברתי העומד מאחורי זכות הביטול לפיו אין לאפשר לאדם ליהנות מפעולה בלתי מוסרית שנקט, ביחוד עת המדובר בהטעיה או בכפיה ועושק, בבחינת "לא יצא חוטא נשכר". 8. שנית, סקירת הפסיקה מעלה מקרים בהם היה נכון בית המשפט העליון להחשיב פרקי זמן של שמונה חודשים, אף שנה, ככאלו שלא חורגים מגבולות הזמן הסביר. בע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי קיבל בית משפט תובענה של יורשים להורות על ביטול כתב ויתור שנחתם על-ידי המוריש המנוח וקבע: "סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי הביטול ייעשה תוך 'זמן סביר' לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול. לא נשמעו טענות בעניין זה מפי הצדדים וממילא, להשקפתי מדובר בזמן סביר בנסיבות העניין. מעמדם של המערערים לתבוע את ביטול כתב הוויתור נולד, כאמור, עם מתן פסק הדין בעניין הצוואה. חלפה קרוב לשנה מאז ניתן פסק הדין בעניין הצוואה ועד שהוגשה לבית המשפט קמא תביעת המערערים לביטול כתב הוויתור, שעה שערעורן של האחיות על פסק הדין בעניין הצוואה היה תלוי ועומד. לאור חשיפת מסמכים רלוונטיים, תוך כדי התנהלות ההליכים המשפטיים בערכאות השונות בין המערערים והאחיות, וכן לאור נסיבותיהם המשפחתיות המיוחדות של הצדדים, מדובר כאמור בזמן סביר" (פסק דינה של כבוד השופטת ברלינר, פסקה 21 לפסק הדין).קביעה דומה ניתן למצוא בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל. נ' ישי טהוליאן ואח' שם נקבע:"האם פרק זמן של שמונה חודשים וחצי מקיים את דרישת הזמן הסביר? דעתי בעניין – כדעתו של השופט ענבר – הינה בחיוב. שאלת סבירותו של הזמן נגזרת מנסיבות המקרה ... בנסיבות המתאימות, הכיר בית משפט זה גם בפרקי זמן ארוכים יותר כסבירים לצורך ביטול חוזה" (פסק דינה של כבוד השופטת מרים נאור, פסקה 59).9. שלישית, אין להתבונן לטעמי על כל שבעת חודשי ההמתנה מאותה נקודת מבט. אכן הוכח בבית משפט קמא כי הגם שנודע למערער כבר באוגוסט 2014 כי המשיב העלים ממנו כי אחיהם המנוח חזר בו מהקניית המקרקעין לצורכי צדקה, שקל המערער את צעדיו ולא שלל את האפשרות למחול למשיב על העוול שגרם לו ובלבד שהלה יכבד את יתר פרטי ההסכם ויעביר לו את חלקו בכספים שהותיר המנוח בגרמניה. אולם משהוברר למערער כי המשיב נוהג כמנהג "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" (קוהלת), אינו מסתפק בנכסי המקרקעין בגרמניה, אלא חומד אף את "כבשת הרש" - הכספים שהותיר המנוח בגרמניה, בניגוד להבנתו של המערער את הסכם הפשרה, אז גמלה בליבו ההחלטה שלא להחשות עוד, אלא להגיש תובענה לביטול הסכם הפשרה. משהבקשה לתיקון הפסיקתא הוגשה ע"י המשיב עובר ל-01.12.2014 (מועד מתן ההחלטה) ניתן להחשיב את תקופת ההשתהות כמתבטאת ב-4 חודשים בלבד.10. זאת ועוד, בד בבד עם מגבלת הזמן הסביר הקבועה בחוק, חשוב להקפיד על מדיניות שיפוטית ראויה שאינה כופה "ריצת רגליים להרע", אינה מעודדת פניה מיידית לערכאות כל אימת שבעל דין סבור שהצד שכנגד כיחד ממנו דבר, אלא מרוממת את החשיבות לכך שפניה לערכאות תיעשה בישוב הדעת לאחר מחשבה ורק באין פתרון אחר. אין למצוא אפוא פסול בכך שבעל דין שוקל למחול על זכות הביטול העומדת לו מחמת פגם רצוני הנובע מהטעייה, אך חוזר בו ומבקש להפעילה משמתברר לו כי בנוסף להטעייתו ע"י הצד שכנגד, זה האחרון אף מפר את ההסכם שנכרת ביניהם ואינו מקיימו.
בניגוד לחברי, איני סבורה כי מוטלת על הנפגע חובה להודיע למפר על כי הוא שומר לעצמו את זכות הביטול, ובלבד שהודעת הביטול תינתן לאחר זמן סביר וטרם שינה המפר מצבו לרעה, הגם שאכן כאשר נפגע מודיע מפורשות כי הוא שומר לעצמו את זכות הביטול, קשה יותר להתבונן עליו כמי שויתר עליה. ראו בהקשר זה את אמירות המלומדים פרידמן וכהן: "... התנהגות על יסוד ההנחה שהחוזה ממשיך בינתיים להתקיים איננה מלמדת על החלטה נחרצת לבחור בברירת הקיום, והיא מתיישבת גם עם האפשרות להשאיר את שאלת הביטול תלויה ועומדת" (עמוד 1130), וכן "מכל מקום, אם הודיע המשכיר מפורשות שהוא שומר לעצמו את ברירת הביטול, לא ניתן, לדעתנו, להחיל את דין הוויתור" (עמוד 1139).על רקע האמור לעיל, אין לראות בהידברות המתייחסת לפסיקתא ובתגובה שהגיש המערער לבקשה לתיקון הפסיקתא שהגיש המשיב כמבטאות דווקא את העמדה לפיה עומד המערער על קיום ההסכם אף שנודע לו דבר ההטעיה ומוותר על זכות הביטול. בהקשר זה אוסיף כי אין לראות לטעמי בהתחייבות המשיב להוסיף ולשלם לעו"ד קראוס 10,000$ נוספים בהינתן קביעה שצו הירושה אינו חל על נכסים בגרמניה משום פעולה שנעשתה בהסתמכות על הסכם הפשרה, משניתן להבין מהראיות שהוגשו בבית משפט קמא כי ההתחייבות ניתנה בתחילתו של ההליך. 11. המשיב נהג כלפי המערער בהטעיה חמורה עת הסתיר ממנו כי המנוח חזר בו מכוונתו להקדיש את נכסי המקרקעין לצדקה ופעל מאחורי גבו בערכאות בגרמניה על מנת לקבל הכרה של יורש יחידי של נכסי המקרקעין על יסוד הצוואה המאוחרת שהוסתרה. נוכח הטעייה חמורה זו ונוכח הטעמים שפירטתי לעיל, אציע שלא לראות בתקופת שבעת החודשים שחלפו מאז גילוי ההטעיה ועד להגשת תביעת הביטול – שיהוי המפקיע את זכות הביטול, לקבל את הערעור ולהורות על בטלותו של הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים ביום 20.05.2014 וקיבל תוקף של פסק דין, על השלכותיו. כפועל יוצא תתבטל מאליה גם הפסיקתא המתקנת שנחתמה ביום 01.12.2014. יהודית שבח, שופטת, סג"נ 

 

השופט יונה אטדגי:1. אני מצטרף למסקנת חברי השופטים שוחט ושבח, לפיה, המערער חתם על הסכם הפשרה עקב הטעיה מצד המשיב, במובן סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי, תשל"ג-1973), ומשכך רשאי היה המערער לבטל את ההסכם.כחברתי השופטת שבח אני סבור, כי שעה שהמערער הגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה, טרם חלף "המועד הסביר" למימוש זכותו זו.
2. כפי שעולה מהספרות ומהפסיקה שעסקה בכך, דרישת הזמן הסביר למסירת הודעת הביטול, בהתקיים אחת העילות המזכות את הנפגע לעשות כן, נובעת משני נימוקים עיקריים: הנימוק הראשון שניתן לכנותו כנימוק "חוזי" מפרש את התנהגותו של הנפגע, הנמנע מלהודיע על ביטול החוזה "תוך זמן סביר" כהסכמה למעשה עם החוזה הפגום: הנפגע לא הסכים עם קיומו של הפגם שעה שהתקשר בהסכם, אך הוא מסכים לו כיום.
עמדה על כך פרופ' גבריאלה שלו בספרה, דיני חוזים – החלק הכללי, עמ' 365:
"הגיונה של דרישת הזמן הסביר שבתוכו יש למסור את הודעת הביטול טמון בברירת הביטול. ברירה זו, לבטל את החוזה או להשאירו תקף, מוקנית למתקשר שנפל פגם ברצון הכריתה שלו. אולם ברירה זו אינה עומדת לו לנצח. עליו להחליט בתוך זמן סביר על עמדתו כלפי המשך קיומו של החוזה הפגום. לאחר עבור הזמן הסביר נוצרת הנחה של ויתור על זכות הביטול והשלמה עם הפגם; ובעוד שהבחירה בביטול החוזה טעונה מעשה אקטיבי (הודעת הביטול), יש שהבחירה בקיום החוזה מסתברת מנסיבות העניין, וביניהן – עצם חלוף הזמן הסביר. איחור מתמשך בנקיטת פעולה יזומה לביטול החוזה נוכח ידיעת הפגם שנפל בו מוליך להשערה של רצון המתקשר להמשיך ולהיות קשור בחוזה".
הנימוק השני שניתן לדרישת הזמן הסביר, ניתן לכנותו כשיקולי צדק ויושר . השתהותו של הנפגע מלממש את זכותו לביטול ההסכם הפגום יצרה אצל הצד האחר ציפייה ממשית שהנפגע כבר השלים עם ההסכם הפגום וכתוצאה מכך הצד האחד שינה את מצבו לרעה, או נגרם לו נזק אחר.
עמדו על כך פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן בספרם, חוזים, כרך ב', עמ' 1099-1100:
"כאמור, מרגע שמתחיל מירוץ הזמן שבסעיף 20, יש לבטל את החוזה תוך זמן סביר. עניין הסבירות תלוי בנסיבות....מהן הנסיבות שיש להביא בחשבון? בראש ובראשונה יש להתחשב בסיכון של שינוי מצבו של הצד השני לרעה. בעניין זה אין ודאות, ולא תמיד ניתן לשער כיצד היה נוהג אילו בוטל החוזה. אך אם דחיה במתן הודעת הביטול צמצמה בצורה משמעותית את אפשרויות הפעולה שלו, הרי זה שיקול שיש להביאו בחשבון. קל וחומר אם הסתבר שבפועל שינה הצד השני מצבו לרעה. שאלה הכרוכה בנושא זה היא האם כבר ביצע הצד השני את חיוביו לפי החוזה (עד לרגע שבו מתחיל מניין הזמן הסביר) אם לאו. במקרה האחרון עשוי הזמן להיות קצר יותר, בעיקר אם הביצוע כרוך בהוצאות ניכרות. בנסיבות אלה יש להעמיד את הצד השני בהקדם על כך שהחוזה בוטל, ואין הוא צריך להמשיך בביצוע. שיקול נוסף כרוך בשאלה אם השיהוי בביטול העניק לנפגע יתרון בלתי הוגן בכך שאפשר לו להחליט במשך תקופה ארוכה מדי על עמדתו נוכח תנודות במחירי השוק....שיקול אחר נוגע למידת החומרה בהתנהגות הצד השני. אם מקורה של ברירת הביטול הוא במרמה או בהתנהגות רעה חמורה אחרת של הצד השני, מן הראוי להכיר בכך שפרק הזמן הסביר לביטול הוא ממושך יותר מאשר במקרה של מצג שווא בתום לב".
3. על-פי שני הנימוקים האמורים ניתן לקבוע, לדעתי, ש"הזמן הסביר" למימוש זכותו של המערער לבטל את הסכם הפשרה, בנסיבות דנן, טרם חלף.על-פי הנימוק הראשון ניתן לומר, כי המערער היה נכון, כנראה, להסכים עם הפגם בהסכם על-פי המתכונת שהייתה קודם לפסיקתא המתוקנת, כלומר – ללא המקרקעין שבגרמניה אך עם הכספים שבגרמניה – אך לא נכון היה להסכים עם הפגם בהסכם על-פי המתכונת שלאחר תיקון הפסיקתא, כלומר – ללא המקרקעין שבגרמניה וללא הכספים שבגרמניה. המערער הביע בצורה גלויה את התנגדותו להסכם במתכונתו זו, כשעתר לביטול הפסיקתא המתוקנת ובכך הראה בצורה ברורה שהוא אינו מסכים להסכם, אותו מבקש המשיב ליישם, והוא ההסכם הניצב בפנינו כעת.כאמור לעיל, בעוד שהבקשה לפסיקתא המקורית הוגשה על דעת שני הצדדים, הבקשה לתיקונה הוגשה על-ידי המשיב בלבד.על-פי הנימוק השני, לא הוכח שהמשיב שינה את מצבו לרעה כתוצאה מהשתהותו של המערער בביטול ההסכם ולא הוכח כי נגרם לו נזק כלשהו משיהוי זה. כן לא הוכח שהשיהוי העניק למערער יתרון בלתי-הוגן כלשהו. לכך יש לצרף את "התנהגותו הרעה" של המשיב, אשר הביאה את המערער לתת את הסכמתו להסכם, ועל כך עמדו בהרחבה חברי, כשלטעמי, התנהגות בלתי נאותה זו באה לידי ביטוי גם בהגשת הבקשה לתיקון הפסיקתא, ללא הסכמת המערער.
4. סיכומו של דבר אני מצטרף למסקנתה של חברתי השופטת שבח, כי יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול הסכם הפשרה, וכתוצאה מכך גם על ביטול הפסיקתא המתוקנת.

 

יונה אטדגי, שופט
התוצאה

ברוב דעות – הערעור מתקבל.פסק דינו של בית משפט קמא, ועמו הפסיקתא מיום 01.12.2014 - בטלים.הסכם הפשרה מיום 20.05.2014 ופסק הדין המאשר אותו – בטלים אף הם.הצדדים יחזרו לבית משפט קמא לשם השלמת ההליכים.המשיב ישלם למערער את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪.העירבון שהפקיד המערער להבטחת הוצאות המשיב יושב לו באמצעות בא כוחו.
ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ח, 15 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.

יהודית שבח, שופטת, אב"ד שאול שוחט, שופט יונה אטדגי, שופט

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ