אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק דין 17288-04-10

פסק דין 17288-04-10

תאריך פרסום : 12/08/2014 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
17288-04-10
06/08/2014
בפני השופטת:
יעל ייטב

- נגד -
תובע:
רותם מרסיאנו
עו"ד ט' ליפר
נתבעים:
ניו דלי סנדוויץ בע"מ רועי רבן לירון בן-זקרי אמיתי נרקיסי
עו"ד ח' תורן
עו"ד ת' בלנק
עו"ד ח' תורן
פסק דין
 

 

פסק דין

מבוא

  1. התובע (להלן גם- "רותם"), יליד 15.7.90, נפגע לטענתו ביום 6.12.08 במהלך עבודתו כשליח אצל נתבעת 1 (להלן- "הנתבעת"), בשעה שהותקף בידי עובד אחר, שהוא נתבע 2 (להלן- "רועי"). בכתב התביעה פורט שבמהלך ויכוח שהתפתח בין השניים הכה רועי את התובע, נגח בראשו וגרם לו לחבלה חמורה. בעקבות הפגיעה פנה התובע למרפאת "טרם", ושם הפנו אותו מידית לחדר מיון בבית החולים שערי צדק שבירושלים.
  2. בכתב התביעה פורט שנתבעת היא חברה העוסקת בהסעדה ובעלת מספר סניפים ששמם המסחרי הוא "ניו דלי", וביניהם גם המסעדה שבה עבד התובע בעת האירוע (להלן- "המסעדה"). פורט בכתב התביעה שרועי היה מנהל משמרת במסעדה בעת האירוע. עוד פורט שהנתבעים 3 ו- 4 הם מנהלי המסעדה ובעלי מניות בנתבעת. תמצית טענת הנתבעים הייתה שלא מדובר בתקיפה וכי בין רועי לבין התובע הייתה תגרה שבמהלכה תקף התובע את רועי.
  3. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות האירוע, בשאלת האחריות, וכן בהערכת הנזק והפיצוי שלו זכאי התובע.
  4. אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את התביעה.

נסיבות האירוע

גרסת התובע

תצהיר התובע

  1. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי "ביום 6.12.08 עת עבדתי אצל הנתבעים כשליח, במהלך ויכוח עם הנתבע 2, החל זה להכות אותי, נגח בראשי וגרם לי לחבלה חמורה." (סעיף 1). התובע הצהיר כי "היות והאירוע צולם במצלמות האבטחה המצויות במסעדה, פניתי, מייד בסמוך לאירוע התקיפה, אל הנתבעים 3 ו- 4, בדרישה כי יקפידו שלא למחוק את הקלטת המתעדת את התקיפה, ויעבירו העתק הימנה לידו, אך נענתי כי "החומר נמחק" (סעיף 8). התובע הוסיף כי "פניתי גם באמצעות ב"כ במכתב לנתבעים 3 ו-4 בדרישה לקבל העתק מהחומר המצולם... נשלח מכתב תשובה מטעם הנתבעים 3 ו-4 הדוחה את הדרישה בטענה כי החומר "נמחק"... ידוע לי כי טענת הנתבעים כי הקלטת אירוע התקיפה לא נשמרה איננה אמת..." (סעיפים 9-11).
  2. בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעים 1, 3 ו- 4   אישר התובע שהאירוע אירע במוצאי שבת לאחר שחזר ממשלוח והוסיף "רועי צעק והשפיל אותי כמו תמיד." (עמ' 4 שורות 26-31). לשאלה האם באותו ערב הוא נכנס למסעדה והלך לכיוון האזור של מנוחת העובדים השיב שהוא אינו זוכר (עמ' 4 שורה 32; עמ' 5 שורה 1). עוד השיב כי באותה עת היו לקוחות במסעדה וכי רועי צעק עליו זמן קצר לאחר שנכנס למטבח ולא לפני הלקוחות (עמ' 5 שורות 3-9). התובע השיב כי הוא ענה לרועי ויכול להיות שהוא הרים קצת את קולו כאשר עשה זאת (עמ' 6 שורות 28-29). לשאלה מה קרה לאחר מכן השיב התובע "...הוא התרגז, הוא תפס אותי בחולצה, הוא התרגז שילד בן 18 הרים עליו את הקול, אם לא הייתי בגיל הזה הוא לא היה עושה את זה. חכם על חלשים. בכל אופן הוא תפס אותי ביד שלו. ביקשתי ממנו שיפסיק, הזזתי אותו." (עמ' 6 שורות 8-10). לבקשה שיתאר מה כוונתו באמירה שהזיז לרועי את היד השיב "הוא תפס אותי ביד שלו, תפסתי את היד שלו והזזתי אותה מהחולצה שלי. זו לא היתה התנפלות, הזזתי את היד שלו מהחולצה שלי... הוא נגח בי עם ראשו ועשה לי צלקת לכל החיים." (עמ' 6 שורות 19-22).
  3. התובע השיב שהבחור של המטבח "מוחמד או אחמד" ניסה להפריד ביניהם (עמ' 6 שורה 24). לשאלה האם אותו הבחור היה במטבח השיב התובע: "אני לא חושב שהוא ראה, אבל בשלב מסוים שהיו צעקות הוא שם לב. זה לא היה הרבה זמן המקרה הזה." (עמ' 7 שורות 9-10). לשאלה אם היו עוד אנשים שנכנסו למטבח בגלל המכות השיב: "כן, אולי עוד עובד או שניים. זה היה במידי, אחר כך הגיעו כבר כולם, מנהל הסניף, דוד שלי הגיע." (עמ' 7 שורה 12). לשאלה האם נכון שלא היה צריך להפריד בין השניים אילו רק אחד היה מרביץ השיב התובע כי "אחרי הנגיחה בראש, קיבלתי הלם מוחלט, מכה כזו חזקה לא קיבלתי כל החיים שלי. כמעט התעלפתי, לא ידעתי מה הוא יעשה, אם ימשיך או לא. ניסיתי להגיב ללא הצלחה כשהוא ממשיך להרים עלי את הידיים שלו ולהכות אותי בעזרת מטאטא שהיה במקום." (עמ' 6 שורות 26-28). וכשנשאל שוב מדוע היה צריך להפריד ביניהם השיב "אני לא מסוגל להחזיר לו. זה שיתק אותי." (עמ' 7 שורה 4). לשאלה מדוע לא נכתב דבר על המטאטא בכתב התביעה או בתצהיר השיב "כי זו האמת." (עמ' 6 שורה 32).
  4. התובע הסביר שהאירוע אירע בין המטבח לבין המחסן ולא בחצר "יש מטבח ואחריו יש אזור שבו שמים את כל הסחורה, אין דלת בין המטבח ובין האזור הזה ורק אחר כך יש את החצר." (עמ' 6 שורות 2-6).
  5. התובע השיב בחקירתו הנגדית שבעקבות האירוע הגיע למקום אמבולנס, אך הוא לא התפנה באמצעותו. עוד השיב כי לא זכור לו שקיבל פתק מסוים מאנשי מגן דוד אדום (עמ' 7 שורות 13-18). לשאלה מדוע ברשומה הרפואית של טר"מ נכתב כי הקרע בפנים הוא לאחר תאונת דרכים השיב "אני זוכר שהם טעו. זה בטוח לא היה תאונת דרכים." (עמ' 7 שורה 23).
  6. לשאלה האם הייתה פניה מוקדמת לקבל עותק מסרט האבטחה, לפני פניית בא כוחו של התובע למסעדה בבקשה לקבל העתק, השיב התובע: "הייתה פנייה שלי בטלפון ללירון בבקשה לקבל את הצילומים... אני מאמין שזה היה יומיים או יום אחרי האירוע, לא חיכיתי יותר מידי." (עמ' 7 שורות 27-30). עוד השיב בעניין זה כי אינו זוכר כמה ימים לאחר האירוע הוא פנה לנתבעים אבל לדבריו "לא עבר שבוע ואין לי ספק שהצילומים האלה היו קיימים אך נמחקו" (עמ' 8 שורות 7-8). לשאלה מה הייתה התשובה לבקשתו השיב: "לפי מה שאני זוכר, זה היה לפני 5 שנים, על פי זכרוני, הם סירבו לתת לי את הקלטת. אפילו צחקו לי בטלפון." (עמ' 8 שורות 1-2).
  7. בחקירה הנגדית לב"כ של רועי השיב התובע בתחילה שהוא לא קילל (עמ' 13 שורות 9-10). כשעומת עם עדותו במשטרה שלפיה "התחילו קללות ביניהם" השיב "מה שכתוב פה נכון, אני צעקתי והתעצבנתי ואני לא זוכר מה בדיוק נאמר." (עמ' 13 שורה 13). לשאלה אם הוא משנה את גרסתו השיב: "באותו ערב, למיטב זכרוני היו צעקות, הרמתי את הקול, יכול להיות שקללתי אותו בחזרה, אני לא זוכר אם קללתי אותו באותו ערב" (עמ' 13 שורות 18-19).
  8. לשאלת בית המשפט מדוע עבר את המטבח והלך למחסן השיב "כי שם זה מקום מה שנקרא מנוחה שלנו." (עמ' 13 שורה 30). לשאלה מה קרה לאחר שהסיר את ידו של רועי מהחולצה שלו השיב התובע: "הוא נגח בי בכל הכוח. הוא לא התכופף הוא קפץ, הוא יותר נמוך ממני." (עמ' 14 שורה 2). כשהתבקש להדגים השיב כי רועי קפץ עם שתי רגליים (עמ' 14 שורה 4), ועד השיב כי "...אני יכול לשער איך הוא נגח. זה היה בפתאומיות, אם הייתי יודע שהוא הולך לנגוח בי הייתי הולך אחורה, אני לא שמתי לב איך הוא נגח." (עמ' 14 שורות 8-9). עוד השיב בעניין "אני משער שהוא קפץ. הוא צריך לקפוץ בשביל לנגוח בי." (עמ' 14 שורה 13).
  9. לשאלה מה היה לאחר הנגיחה השיב התובע: "הייתי בהלם, אני כמעט נפלתי מהנגיחה, ניסיתי להגיב ללא הצלחה, רועי המשיך תפס אותי בידיו והרביץ לי בידיים וראה מטאטא לידו והרביץ לי עם המטאטא." (עמ' 14 שורות 30-31). התובע תיאר כי לאחר הנגיחה הוא עמד בהלם בידיים פתוחות לצדדים וניסה לתפוס את רועי (עמ' 15 שורות 6-19). לאחר מכן המשיך רועי להרביץ לו גם באמצעות מטאטא ולאחר שנפל "בן המיעוטים במקום בא להפריד, בא להרחיק את רועי ממני." (עמ' 15 שורה 23). התובע חזר ותיאר שתחילה הרביץ לו רועי ולאחר מכן לקח רועי מקל של מטאטא והתובע נפל בשלב שבו הוכה במקל (עמ' 15 שורות 25-27). עוד השיב שהמקל לא גרם לו לחבלה "אולי זה מה שהפיל אותי לרצפה, המכה של המטאטא." (עמ' 16 שורה 1).

הודעתו של התובע במשטרה

  1. בהודעתו של התובע במשטרה מיום 2.4.09, נרשם כי "הגעתי להגיש תלונה על כך שהותקפתי פיזית על ידי אחד העובדים שעבד איתי במסעדת ניו דאלי במושבה הגרמנית שהוא היה גם האחראי שלי. שמו של העובד הוא רועי רבן... האירוע היה ב 6.12.08 בשעה 20:00 בו אני ורועי עבדנו ביחד באותה משמרת, בה רועי כל הזמן דיבר אלי לא יפה...הוא גם תמיד היה מאיים עלי ואמר לי "זה יגיע לידיים בינינו בסוף". במוצאי שבת זה הוא דיבר אלי ואמר לי כל הזמן דברים בצורה לא יפה וצעק עלי, אני התעצבנתי וצעקתי עליו בחזרה ואז התחילו קללות בינינו ואז רועי הגיע אלי והביא לי נגיחה בפנים מתחת לעין שמאל וכתוצאה מכך הייתי במיון, עשו לי שבעה תפרים... הוא הרביץ לי גם עם מטאטא.". התובע הוסיף שהוא קיבל מרועי מכות יבשות בגוף ובראש.

עדותו של תומר סלמן

  1. מר תומר סלמן (להלן- "סלמן"), בן דודו של התובע, הצהיר בתצהיר עדות ראשית שהוא מכיר את מנהלי המסעדה דרך עסק המשלוחים שהוא מנהל (סעיף 1). אשר לאירוע נושא התביעה הצהיר כי "לאחר שרותם הותקף הוא התקשר אלי וביקש שאגיע אליו. הגעתי אליו לסניף במושבה בעמק רפאים, יחד איתי היה חבר נוסף ושמו עמי, מצאתי את רותם כולו חבול ופניו מלאים דם וכל החולצה שלו מלאה דם ואמבולנס במקום. מנהל הסניף אופיר ביקש שאמתין בחוץ על מנת שלא יפריע לקליינטים, האמבולנס בדק אותו אך לא פינה אותו והוא נסע עם המנהל של ה"ניו-דלי" ועם חבר שלי עמי במונית למרפאה דחופה." (סעיפים 2-3).
  2. עוד הצהיר העד כי "אני נשארתי ליד הסניף וביקשתי לברר מה קרה, התאזרתי בסבלנות בחוץ ואז אופיר ואני נכנסנו למחסן ואופיר פתח את הוידאו דרך מערכת במחשב שהיתה במקום. ראיתי בסרט הוידאו שרותם ורועי... מתווכחים לפי תנועות הידיים ושפת הגוף מאחר ואין בסרט פס קול... רועי תופס לרותם בחולצה בשלב מסוים רותם מסיט את ידו של רועי ורועי בו זמנית נוגח בפניו בעוצמה ורואים את ראשו של רותם מוטה לאחור בעוצמה... ואז רותם מנסה להדוף את רועי ובשלב הזה התעצבנתי והבנתי מי התוקף ועליתי למעלה על מנת לברר עם רועי התוקף מדוע חבל בפניו של רותם בצורה כה חמורה. כאשר עליתי למעלה סימנתי לתוקף רועי שאני רוצה לדבר איתו והוא ברח מהמקום מהיציאה האחורית." (סעיפים 4-5). סלמן הצהיר כי "אופיר אמר לי בעוד הזדמנות, מספר ימים לאחר מכן, שהם ראו את הסרט עוד מספר פעמים." (סעיף 7).
  3. בחקירה הנגדית, לשאלה מה אמר לו התובע כשהתקשר אליו, השיב סלמן: "שהוא צריך אותי דחוף, שאני אגיע אליו לעבודה." (עמ' 18 שורה 1). סלמן העריך כי מהרגע שהגיע למסעדה ועד לרגע שצפה בקלטת עברה כמחצית השעה (עמ' 18 שורה 5). עוד העיד כי בעת שהגיע למסעדה הוא ראה את התובע פצוע והאמבולנס היה במקום. סלמן אמר לחבר שהיה אתו לחתום על טפסי וויתור של האמבולנס, והחבר ובחור מהמסעדה נסעו עם התובע במונית למרפאת טרם (עמ' 18 שורות 6-19). לשאלה מדוע לא נסע עם התובע השיב כי רצה לברר מה היו נסיבות האירוע וכי הוא סמך על החבר שנסע עם התובע (עמ' 18 שורות 21-25).
  4. סלמן העיד שהוא הבין שעובד במסעדה הרביץ לתובע רק במהלך הפינוי של התובע מהמקום (עמ' 18 שורות 28-29). לשאלה האם רצה לדבר עם אותו עובד השיב "לא, לא ידעתי מי הוא, לא מסרו לי את השם שלו אפילו, לא הכרתי אותו. כך שגם אם היו אומרים לי את השם שלו לא הייתי יודע למי לפנות." (עמ' 18 שורות 31-32). לשאלה מה ראה בקלטת של מצלמת האבטחה השיב: "רואים מחסן מצולם מנקודה עליונה, ממקום גבוה רואים את המחסן מלמעלה." (עמ' 19 שורה 4). לשאלה אם בקלטת מצולם רק המחסן השיב "את המחסן והיו עוד דברים שהוא היה מצלם, הוא פתח לנו את המצלמה של אותו אירוע, הוא יכול לבחור בין הקוביות." (עמ' 19 שורות 6-7).
  5. אשר למיקום האירוע השיב סלמן: "אני לא יודע אם לקרוא לזה מחסן, יורדים חצי קומה, צפוף שם וזה מה שראינו, מצלמה תופסת את כל האזור, מדובר בחדר קטן בהרבה מהחדר הזה.." (עמ' 19 שורות 9-10). עוד תיאר שהוא ראה את התובע ואת רועי עומדים במרחק של כ-50 ס"מ האחד מהשני, ומדברים ונראה שהם מתווכחים. סלמן הסביר כי בקלטת אין שמע (עמ' 19 שורות 19-21). עוד העיד כי ב- 5 עד 10 השניות הראשונות רואים שהשניים מדברים ו"אחר כך יש שלב בסרט, 10 שניות, 12 שניות, רואים את רועי מקרב אליו את רותם כשהוא מושך אותו מהחולצה מחזיק אותו באזור החזה. באותו שלב, שזה שניות, רותם מנסה להזיז את היד שלו ממנו, ותוך כדי הוא נוגח בו בצורה שאני לא יכולתי להסתכל. נגיחה ישר בפנים. ואז רואים את רותם בסרט, כמו... הוא לא נפל, הוא עף אחורה והסתובב. באותו שלב הפסקתי לצפות. זה היה שלב שלא יכולתי להמשיך לראות." (עמ' 19 שורות 27-31).
  6. סלמן העיד שלאחר שהפסיק את הצפייה בסרט הוא שאל את אופיר מי התוקף ונענה כי מדובר ברועי (עמ' 20 שורות 1-2). ואז "עליתי למעלה, חיפשתי, לא ראיתי, הבחנתי שהוא עובד במקום, זה מקום סטרילי שאין לו גישה, זה ויטרינה של הסלטים. באותו רגע המבטים שלנו נפגשו, לצורך העניין, סימנתי לו עם היד שאני רוצה לדבר איתו. שאני ממתין בחוץ, כדי לדעת למה ואיך הוא העיז... בזמן שאני ממתין בחוץ שהוא יגיע אלי, הוא לא הגיע. כשהסתכלתי על הפס ראיתי שהוא איננו." (עמ' 20 שורות 6-10). סלמן השיב כי לאחר שראה שרועי איננו הוא חיפש אותו מסביב וכשלא מצא אותו עזב את המקום (עמ' 20 שורה 12). לשאלה האם לא רצה לברר מה קרה השיב: "אני הבנתי מהסרט מה קרה, חוץ ממנו שספר לי למה עשה זאת אין לי מה לעשות שם. ראיתי וזה הספיק לי" (עמ' 20 שורות 14-15).
  7. בחקירה הנגדית לב"כ של רועי התבקש סלמן לתאר איפה התחיל הוידאו לצלם ועל כך השיב: "הוידאו מצלם 24 שעות. אנחנו חיפשנו את תחילת הריב, הוא הריץ קדימה, אופיר הריץ עד לתחילת האירוע עצמו ומשם צפינו" (עמ' 21 שורות 14-15). העד המשיך ופירט כי הם החלו לצפות מהקטע שבו רועי והתובע עומדים צמודים אחד לשני ולא לפני (עמ' 21 שורות 17-19).  סלמן השיב שלא זכור לו באיזו יד הזיז התובע את ידו של רועי שתפסה בחולצתו (עמ' 21 שורות 31-32). עוד העיד שלאחר מכן נגח רועי בתובע "הוא נגח בו, אני לא יודע אם התכופף או לא... רואים בסרט במדויק במפורש את היד של רועי על החולצה של רותם, רואים את רותם מזיז את היד של רועי, בו זמנית רועי נוגח לרותם בפנים, במרכז הפנים. רואים נגיחה, זה מצולם מלמעלה וזה מה שרואים." (עמ' 22 שורות 6-9). סלמן השיב בשלילה לשאלה אם רואים את רועי קופץ (עמ' 22 שורות 11-12).
  8. לשאלה באיזה שלב הפסיק לצפות בסרט השיב: "בשלב שראיתי את הנגיחה, 4, 5 שניות אחרי. במצב שרותם התגונן, והיה בלק אוט כזה. הוא הרים את ידו השמאלית והיה במצב של התגוננות." (עמ' 22 שורות 14-15). לשאלה האם התובע לא ניסה להדוף את רועי השיב "זה לא נקרא להדוף. זה נקרא להתגונן, באותו שנייה של הנגיחה הוא לא הרים את ידו, הוא הוטח אחורה, עף אחורה. מאותו רגע הוא הרים את היד ואם תרצה לקרוא לזה התגוננות, הדיפה. איך שאתה רוצה. הוא עף אחורה ורועי המשיך לכיוונו, ואז הוא התחיל להתגונן, זה עניין של שניות." (עמ' 22 שורות 24-26). עוד השיב כי הוא שאל לשמו של התוקף ולא המשיך לצפות לאחר רגע הנגיחה (עמ' 22 שורות 28-29). לשאלה האם לאחר שראה שרועי ברח מהמקום הוא פנה למשטרה להתלונן על כך שהתובע הותקף השיב "אני לא זוכר אם זה היה באותו היום או יום אחרי או מס' ימים אחרי." (עמ' 23 שורה 1).

ראיות נוספות מטעם התובע

  1. התובע צירף לתצהירו את מכתב השחרור שלו ממרפאת טרם מיום 6.12.08 בשעה 20:32. במכתב השחרור נרשם כי לתובע "קרע בפנים לדבריו לאחר ת.ד.". צוין כי על פי דרישתו של התובע הוא מופנה לבית החולים. עוד צירף התובע את מכתב השחרור מבית החולים שערי צדק מיום 6.12.08. במכתב נרשם כי התובע "בן 18 נחבל בפנים בקטטה". בחלק של מהלך הדיון נכתב כי  "בן 18 לדבריו במהלך קטטה "ננגח" בפנים ונחתך...".
  2. בחוות הדעת הרפואית של המומחה מטעם התובע, ד"ר י.טוכמן, מיום 14.12.09, נכתב בחלק של תולדות המקרה כי "במהלך קטטה עם בחור במקום עבודתו ננגח בפניו ונגרם לו קרע עמוק באזור האינפראורביטלי השמאלי בפניו.".
  3. התובע צירף מכתב מיום 1.1.09 שנכתב על ידי ב"כ של התובע לנתבע 3, לירון בן זיקרי. במכתב הוזכרה הפגיעה בתובע, ולירון התבקש למסור עותק מצילום האירוע שתועד במצלמות האבטחה. ב"כ התובע כתב בסעיף 4 "לא תעשה כן בתוך 3 ימים ממועד משלוח מכתבי זה, מרשי יראה בכך נזק ראייתי וניסיון מטעמך לסכל גילוי האמת על כל המשתמע מכך.". לתצהיר צורף גם מכתב התשובה ששלח לירון לב"כ של התובע, מיום 7.1.09. במכתב נאמר, בין היתר,  "כפי שמסרתי לך בטלפון... אין הקלטה של האירוע מאחר והמערכת לא שומרת יותר משבוע - שבוע וחצי. בכל מקרה, סרבת להסביר לי מאפה קמה עלינו החובה למסור לך את הפרטים שאתה מבקש במכתבך, ומאפה לך הזכות לקבלם. במידה ותראה תסביר לנו בכתב, על מקור החובה והזכות - אנו אז נוכל להתייחס לכך בחיוב."

גרסת הנתבעים 1, 3 ו- 4  

עדותו של נתבע 3- לירון בן זקרי

  1. לירון בן זקרי (להלן- "לירון"), שהוא אחד מהבעלים של הנתבעת, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "התובע הועסק אצל הנתבעת 1 בתפקיד שליח מיום 1.10.08 ועד ליום 6.12.08... הנתבע מס' 2... הועסק אצל הנתבעת 1 בתפקיד מנהל משמרת החל מיום 1.7.08 ועד לחודש אפריל 2009..." (סעיפים 3-4). אשר לנסיבות האירוע הצהיר לירון כי "אני לא נכחתי בסניף הנתבעת 1 ביום 6.12.08 אך בירור שערכתי אודות האירוע נשוא התביעה, העלה כדלקמן: התובע חזר לסניף לאחר שליחות. רועי פנה לתובע וביקש כי יצא להוציא משלוח נוסף. התובע סירב והחל לקלל ולאיים על רועי. התובע אף אחז בחולצתו של רועי. בין השניים התפתחה תגרה, תוך שהתובע משליך כסאות ומנסה לפגוע ברועי במקל. התגרה התרחשה ברובה בחצר שמחוץ למסעדה. מנהל הסניף, אופיר מטלוב, הוזעק למקום והגיע תוך זמן קצר. לסניף הגיע בן דודו של התובע, בניסיון לעזור לתובע בתגרה. אופיר מטלוב עצר ניסיון זה. " (סעיף 7).
  2. לירון הוסיף והצהיר כי "לעניין צילום האירוע נשוא התביעה, כאמור לעיל, התגרה עצמה התרחשה בחצר האחורית של בית העסק שם אין מצלמות. כמו כן, מערכת הצילום שומרת קטעי צילום לפרק זמן של כשבוע ימים בלבד. קטע הצילום נמחק באופן אוטומטי ע"י המערכת והוא לא נמחק על ידי ו/או ע"י מי מהנתבעת 1." (סעיף 9).
  3. בחקירה הנגדית השיב לירון כי לא היה עד לאירוע וכי רצה לצפות בקלטת וראה "שלא קיים דבר כזה" (עמ' 29 שורות 2-9). לשאלה מה יש במקום השיב לירון: "ברגע שעורך הדין... פנה אלי בכוונה לקבל את הדבר הזה, הדבר הזה בכלל לא היה בטווח המצלמות, לפי מיטב ידיעתי... לפי מה שנמסר לי שקרה באותו הערב, זה היה מחוץ לטווח, אבל בכל זאת הלכתי ורציתי לראות באמת מה קרה שם... ברגע שניגשתי לבדוק את בקשת עורך הדין של התובע במחשב, האם קיים איזה שהוא סרטון שמראה מה קרה בין שני החבר'ה האלה, לא היתה שארית לעדות זו. מסיבה מאוד פשוטה, מצלמות האבטחה של הדור הקודם, ככל שטיב הצילום גובר, כך הן שומרות פחות בזיכרון...הסרט לא נמצא ולשאלתך לא צפיתי בזה. כשבדקתי את זה הייתי לבד." (עמ' 29 שורות  11-22).
  4. לשאלה מדוע לא צפה בקלטת ביום האירוע השיב לירון כי "האירוע התרחש שלא בטווח הצילום, בחצר, לא היתה שם מצלמה" (עמ' 29 שורות 26-27). עוד נשאל מדוע לא וידא שזה לא נמצא שם והשיב "לגרסת שני הנציגים שנשארו באותו שטח באותו רגע באזור, הם אמרו לי איפה זה קרה, והם אמרו מה קרה לפי גרסתם, לפי גרסתם מדובר בשני עובדים שהתקוטטו ביניהם, מבחינתי יש פה תקלה, לא ראיתי לנכון לנבור במשהו שקרה בחוץ, לפי מידע שנמסר לי" (עמ' 29 שורות 29-31). לשאלה מי מסר לו את המידע השיב שהוא אינו זוכר אם זה היה אופיר או משה "או שניהם או אחד מהם. אחד שטיפל בתומר והשני היה שם, אני לא זוכר מי." (עמ' 30 שורות 1-2). וכשנשאל שנית מדוע לא צפה בקלטת השיב "...בגלל שמה שנאמר לי שהמכות היו בחצר החיצונית של העסק, אין טעם לרדת לראות את הקלטת." (עמ' 34 שורות 4-5).
  5. לשאלה איך הוא מסתמך על עדות של אדם שלא היה עד לאירוע השיב "אם אני לא טועה היתה שם בחורה בשם ג'ני, לתת שם בטאבו שנתן לי את האינפורמציה למי שנתן את המכות, כפי שהבנתי שכן היה במקום. אם זה ג'ני או אפילו רועי נתבע 2, אחרי מאורע כזה, שהוא מאורע חריג, שלא קרה ברשת. דיברתי עם כל מי שהיה באזור, ולפי מה שהבנתי זה קרה מחוץ לטווח המצלמות. אני יכול להגיד שברמת הסקרנות, הייתי הולך מיד ובודק רק לראות מה קרה שם." (עמ' 30 שורות 7-11).
  6. לשאלה איך נודע לו שרועי נגח בתובע השיב לירון "במהלך מכות כששני אנשים הולכים מכות קורים מס' דברים, אחד מקבל נגיחה והשני מקבל אגרוף. ולפי מה שהבנתי במהלך המכות הלקוח שלך קיבל נגיחה." (עמ' 33 שורות 15-16). כשנשאל איך נודע לו על הנגיחה השיב "כאשר החברה שלי הודיעו לי את הסיטואציה, שאלתי מדוע הגיע אמבולנס, אמרו לי שהבחור מדמם במהלך תגרה" (עמ' 33 שורות 22-23).
  7. לירון נשאל מדוע בתצהירו כתב שהתובע אחז בחולצה של רועי ולא רשום שרועי נגח בתובע ועל כך השיב: "...בסיטואציה כמו שקרתה קרו המון דברים חוץ מהסיטואציה שהלקוח שלך נפגע. אם נסתכל על זה ברמת המקרו זה שני חבר'ה שהלכו מכות, והבחור שלך קיבל מכה, בתצהיר גופנית אני זכרתי איקס, וגם אז ידעתי שהוא נפגע בפנים שלו, גם זו היתה עילת התביעה, גם צורפו תמונות, זה לא חלק שנעלם, אבל בתצהיר לא ראיתי לנכון ברזולוציה של מי נתן למי מכה. שניהם הלכו מכות, ועד כמה שאני יודע הבחור הזה (התובע) התחיל." (עמ' 33 שורות 29-31; עמ' 34 שורות 1-2).
  8. בחקירה הנגדית לב"כ של רועי, נשאל לירון האם מישהו מהאנשים שאיתם דיבר ידע לומר לו ממה נגרם החתך בפנים של רותם ועל כך השיב: "תראה העניין זה שלא, האדם שעומד כאן מבין ששני אנשים שהולכים מכות, יכול להיות שאחד יהיה לו צלקת והשני יהיה במקום אחר. אני לא יודע מאיזו מכה זה נגרם, האם מנגיחה או מאגרוף האם זה הכאה עצמית" (עמ' 34 שורות 24-26).

עדותו של אופיר מטלוב

  1. מר אופיר מטלוב (להלן- "אופיר"), שהיה מנהל סניף עמק רפאים של רשת "ניו דלי" (המסעדה) במועד הרלבנטי לתביעה, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "ביום האירוע, הוזעקתי לסניף ונמסר לי שרועי ורותם הולכים מכות בחצר האחורית של הסניף. הגעתי לסניף עם משה מאירי, לאחר שהסתיימה התגרה. לאחר זמן קצר הגיע לסניף תומר סלמן, שהינו בן דודו של רותם. הרגעתי והחזקתי את תומר על מנת שלא יתחיל בתגרה חדשה עם רועי." (סעיפים 6-8).
  2. עוד הצהיר כי "ערכתי בירור אודות התגרה והנתונים שעלו היו: רותם חזר לסניף לאחר שליחות. רועי פנה לרותם וביקש כי ייצא להוציא משלוח נוסף. רותם סירב והחל לקלל ולאיים על רועי. רותם אף אחז בחולצתו של רועי. בין השניים התפתחה תגרה, תוך שרותם משליך כסאות ומנסה לפגוע ברועי במקל. התגרה התרחשה ברובה בחצר שמחוץ למסעדה." (סעיף 9). אשר לקלטת מצלמת האבטחה הצהיר אופיר שהוא אינו זוכר שצפה בה ביחד עם סלמן, והוסיף כי "ממילא, התגרה התרחשה בחצר האחורית, בה לא מוצבת מצלמה. למיטב זכרוני, על מנת לצפות בקלטת היה צורך להכניס קוד ואני לא חושב שהיה בידי את הקוד האמור." (סעיף 10).
  3. בחקירה הנגדית השיב אופיר כי הוא לא היה עד לאירוע (עמ' 23 שורות 24-25). עוד השיב כי צפה בקלטת של האירוע אך לא באותו הרגע ואולם הוא לא זכר מתי צפה בה (עמ' 24 שורות 17-19). לשאלה מה ראה בקלטת השיב "קשה לראות, כי זה היה בחוץ, לא ראיתי כמעט כלום. אני גם לא זוכר." (עמ' 24 שורה 21). העד השיב כי אינו זוכר שצפה בקלטת ביחד עם סלמן (עמ' 24 שורה 31). כמו כן השיב בחיוב לשאלה האם צפה בקלטת בהזדמנות אחרת (עמ' 25 שורות 1-2).
  4. לשאלה מי היה דומיננטי יותר בתגרה השיב "האמת שאני לא זוכר, אני יודע ששני הצדדים, כפי ששמעתי ממוחמד, היו אשמים. אני גם לא הייתי נוכח שם." (עמ' 24 שורות 28-29). אופיר השיב שהתגרה אירעה בחצר האחורית שבה אין מצלמת אבטחה (עמ' 25 שורות 26-28). לשאלה איך ניתן לראות את התגרה אם אין במקום מצלמה השיב: "לא ניתן לראות את  התגרה... אני זוכר שמבחוץ לא רואים מי ולמה, אבל רואים כסאות באוויר... יכול להיות שאחד יצא להפריד והעיף כסאות, אני לא זוכר בדיוק את הקלטת." (עמ' 26 שורות 1-5). לשאלה מתי נמחקה הקלטת השיב: "אני לא יודע, מצלמת אבטחה אחרי שבועיים נמחקת ההיסטוריה שלה. אני לא יודע בדיוק." (עמ' 26 שורה 7). לשאלה מדוע לא שמר את הקלטת השיב "זה לא מתפקידי. לא היה לי את הקוד למצלמות." (עמ' 26 שורה 9).
  5. לשאלה איך הוא יודע שהתגרה הייתה בחצר האחורית השיב כי אחד העובדים, מוחמד, התקשר ואמר לו לבוא למקום וכשהגיע למקום קיבל הסבר מהעובדים (עמ' 26 שורות 11-15). לשאלה האם לאחר מכן בדק את הדברים ובירר אותם עם מוחמד השיב "מה שהצלחתי" (עמ' 26 שורה 17). אופיר השיב שהוא אינו זוכר מה מסר לו מוחמד וכי יכול להיות שהוכנה תרשומת לבירור אך לא הוא רשם אותה (עמ' 26 שורות 19-22). כשנשאל אם היו עדים נוספים לאירוע השיב אופיר שהייתה קופאית שהוא אינו זוכר את שמה (עמ' 27 שורה 1). לשאלה אם צפה בקלטת ביחד עם סלמן באותו היום שבו התרחש האירוע השיב "לפי מיטב זכרוני לא ראינו את הקלטת באותו הרגע. אני זוכר גם שאפילו הלכתי אחרי זה עם משה ורותם לבית החולים. אני לא זוכר שישבנו וראינו את המצלמות" (עמ' 28 שורות 16-17).

עדותו של משה מאירי

  1. מר משה מאירי (להלן- "מאירי"), היה מנהל ברשת "ניו דלי" במועד הרלבנטי לתביעה. בתצהיר עדות ראשית הצהיר כי מזה כ-3 שנים הוא אינו עובד עוד בנתבעת  (סעיף 1). אשר לאירוע הצהיר כי "אני זוכר מקרה בו הייתי ביחד עם אופיר מטלוב, אשר שימש כמנהל סניף ניו דלי בעמק רפאים. לאחר שאופיר קיבל שיחת טלפון מיהרנו שנינו להגיע לסניף שכן התברר כי שני עובדים הולכים מכות בחצר האחורית של הסניף. הגענו למקום, כמובן לאחר שהסתיימה התגרה. לאחר זמן קצר מהגעתנו, הגיע בחור נוסף לסניף בשם תומר סלמן, שהוזעק למקום ע"י אחד העובדים שהיו מעורבים בתגרה... אין לי ספק שתומר הגיע למקום, על מנת להמשיך בתגרה עם רועי. אמרתי במפורש לאופיר, שהכיר הכרות מוקדמת את תומר, כי אם תומר לא יוצא החוצה ונרגע, אני מזמין משטרה. היינו בסניף כחצי שעה, למיטב זכרוני, עד שהעניינים נרגעו." (סעיפים 3-7). מאירי ציין שהוא הזמין מונית ולקח את התובע למרפאת טרם (סעיף 9). אשר לקלטת מצלמת האבטחה הצהיר כי "לא היה מצב, במהלך שהותי בסניף ביחד עם אופיר, בו תומר צפה בקלטת של מצלמת האבטחה המוצבת במטבח. ממילא התגרה, לפי מה שהבנתי, ארעה בחצר האחורית של הסניף, שם אין מצלמה." (סעיף 8).
  2. בחקירה הנגדית העיד כי הוא לא היה נוכח במקום בשעת האירוע והוא הגיע למקום לאחר שהודיעו לו אודותיו. הוא לקח את התובע במונית למרפאת טרם ביחד עם עוד אדם שאינו מכיר  (עמ' 35 שורות 11-18).  לשאלה איך הוא יודע מה אירע באירוע השיב מאירי "ממה ששמעתי ביניהם..." (עמ' 35 שורה 22). לשאלה אם דיבר עם רועי השיב "לא דיברתי איתו באותו הרגע, אחרי כן בא בן דוד שלו לשם, היה ניסיון ללקח את המצב. אופיר הרחיק אותו, הוא לא רצה להתפנות באמבולנס, עצרתי מונית ראשונה שראיתי ולקחתי אותו לטר"מ בתלפיות ושם היה סגור, אז המשכנו לשערי צדק" (עמ' 35 שורות 24-26).
  3. מאירי העיד שהוא לא ראה את הקלטת של מצלמת האבטחה (עמ' 36 שורות 3-4). והשיב שנית "אני לא ראיתי את הקלטת. לא עניין אותי לראות. נראה לי פרט שולי." (עמ' 36 שורה 13). לשאלה האם יכול להיות שסלמן צפה בקלטת לאחר שהוא עזב את המקום השיב "אם מישהו נתן לו את הקוד יכול להיות, אבל אופיר היה איתנו בחדר מיון אז זה קצת מתנגש." (עמ' 36 שורה 8). עוד השיב כי אופיר הגיע מאוחר יותר לחדר המיון (עמ' 36 שורות 9-10). לשאלה אם יכול להיות שאופיר צפה בקלטת ביחד עם סלמן השיב שהוא אינו יודע ויש לשאול את אופיר על כך (עמ' 36 שורה 12). לעניין הנגיחה השיב "אם זה נגרם לו מנגיחה בפנים, יכול להיות, לא ראיתי. אמר לי זאת או אופיר או רועי או רותם" (עמ' 37 שורה 12).

גרסתו של רועי

עדותו של  רועי

  1. רועי הצהיר בתצהיר עדות ראשית שבמועדים הרלבנטיים לתביעה הוא עבד במסעדת ניו-דלי סנדוויץ בע"מ כמנהל משמרת, ומתוקף תפקידו הוא היה אחראי גם על חלק מתפקידיו של התובע (סעיף 1).
  2. אשר לנסיבות האירוע הצהיר רועי כי "בערב האירוע נשוא התביעה חזר רותם ממשלוח והלך לאזור המנוחה של העובדים (יציאה אחורית של המטבח בסמוך לחצר). אני פניתי אליו וביקשתי ממנו לקחת משלוח נוסף. רותם התחיל לצעוק ולקלל "איך אתה מדבר אלי, מי אתה בכלל" והוסיף קללות גסות... רותם גם אמר "בוא נצא החוצה נסגור עניין". הצעקות היו במקום שגם לקוחות יכולים לשמוע. רותם גם תפס לעצמו את הראש בעצבים. אני ניגשתי אליו, אמרתי שאני לא רוצה להיכנס למריבה וביקשתי ממנו ללכת הביתה. רותם המשיך לצעוק ולקלל באזור המטבח, צעקות שנשמעו גם על ידי לקוחות. אמרתי לו שוב שילך הביתה, ביותר תקיפות. אז רותם תקף אותי, המיקום של האלימות היה ביציאה לחצר שסמוכה מאוד למטבח. אני הגנתי על עצמי בכוח סביר. רותם המשיך להשתולל ולנסות לפגוע בי באמצעות חפצים שהיו במקום עד שהוא נרגע קצת והצלחתי להשתלט עליו. אחרי שנגמר הבלגאן ראיתי שרותם פצוע בעינו. אני לא שמתי לב שפגעתי בעין של רותם, יכול להיות שהוא נפגע מההשתוללות שלו עצמו, או מחפץ שהוא הרים כדי להרביץ לי." (סעיף 3).
  3. רועי תיאר כי "בערך שעתיים לאחר האירוע הגיע למסעדה אדם 'בעל גוף' ושאל 'מי זה רועי'. אני הסתתרתי ואותו אדם עקר את אחת הדלתות במקום וראיתי שהוא מדבר עם אופיר. אחרי שהלך אני חזרתי לעבודה." (סעיף 5). רועי הוסיף כי הוא הודיע מיידית על המקרה לאחראי שלו אופיר (סעיף 6). עוד הוסיף שלחלק מהמאבק היו עדים שהם עובדים של המסעדה שהוא מכירם רק בשמם הפרטי: ג'ניה ומוחמד, (סעיף 4). רועי הצהיר שהתובע החל לעבוד במקום כחודשיים לפני האירוע ובמהלך אותה תקופה "רותם התנהג כלפי בצורה תוקפנית ומבישה במספר הזדמנויות. רותם איים עלי מספר פעמים וקילל אותי מספר פעמים. הוא גם אמר מספר פעמים שיביא אנשים שירביצו לי. הדברים קרו במהלך העבודה, רותם לא קיבל מרות והתנהג בגסות כלפי." (סעיף 2).
  4. בחקירה הנגדית, לשאלה היכן התרחש האירוע השיב "במטבח ומאחוריו, יש מקום איפה שהשליחים יושבים ונחים לצהרים, הפסקות." (עמ' 38 שורה 32). לשאלה אם חלקו של האירוע היה במטבח וחלקו במחסן השיב "לא, המחסן מקום אחר. ביציאה האחורית משהו כזה" (עמ' 38 שורה 6).
  5. לשאלה אם נגח בתובע השיב "כן, הגנתי על עצמי ונגחתי, אני לא יודע אם לפנים, אבל לכיוון הפנים." (עמ' 38 שורה 22). רועי אישר שלפני הנגיחה התנהל ויכוח בינו לבין התובע (עמ' 38 שורות 23-24); כמו כן השיב בשלילה לשאלה אם הנגיחה הייתה לאחר שרועי הסיט את ידו מחולצתו (עמ' 38 שורות 29-30). לשאלה מה הביא אותו לנגיחה השיב "התחולל בינינו ויכוח בקשר לעבודה, ביקשתי מרותם ללכת הביתה, או שלפחות ינוח שם במקום המנוחה. במהלך הויכוח... היצרים התלהטו ורותם התחיל להתפרע ולקלל, איים לפגוע בי ולהביא אנשים שיפגעו בי, כמו שהוא עשה. הוא ניגש לעברי, יש את המטבח ויש מעבר צר שבו מוצבים מקררים לסחורות, הוא מוביל למקום המנוחה. הוא עמד שם, ניגשתי אליו, ביקשתי ממנו שילך הביתה, הוא קילל וצעק, ניגש לעברי, הוא תפס לי את הידיים, הרגשתי מאוים ולא ידעתי מה לעשות, אני לא לוחם ולא מתאבק, הרגשתי צורך להגן על עצמי, וזאת הפעולה היחידה שראיתי לנכון לעשות באותו הרגע. הייתי מבולבל." (עמ' 39 שורות 1-7). רועי הסביר שוב כי סיבת הנגיחה לא הייתה מהטעם שרועי תפס את ידיו אלא "בגלל שבן אדם מאיים ומקלל ומראה סימנים של אלימות, ואני מרגיש שאני הולך להיפגע..." (עמ' 39 שורות 9-10).
  6. לאמירה כי הצלקת בפנים של התובע היא כתוצאה מהנגיחה השיב "זה לא נכון, כי ראיתי בעיניים שלי שלא ירד לו דם ולא היה שום חתך. הוא הביא מקל והרביץ לי איתו, והתגלגל על הרצפה, המקום מאוד צר, יש שם פינות חדות ויש שם כל מיני דברים שיכולים לגרום לו לחתך ולחבלה, וזה לא כתוצאה מהנגיחה. את זה ראיתי במאה אחוז. כשנגחתי בו לא קרה לו שום דבר. ראיתי בבירור שלא ירד לו דם." (עמ' 39 שורות 16-19). לשאלה איך קורה שבן אדם מתגלגל על הרצפה השיב "זה קורה במהלך האירועים, תוך כדי שדחפנו ונדחפנו" (עמ' 39 שורה 21). לשאלה האם הוא דחף את התובע השיב שהוא אינו זוכר (עמ' 39 שורה 23). כשנשאל שנית איך הגיע התובע למצב שהוא התגלגל על הרצפה השיב "כמו שאמרתי היצרים מתלהטים, אנשים מתחממים, דוחפים, זה מה שהיה, אז תוך כדי הבלאגן הזה הוא היכה עם מקלות והרביץ והתגלגל" (עמ' 39 שורות 25-26).
  7. לשאלה מדוע לא דאג לשמור על צילומי האבטחה כדי שיוכיחו את חפותו השיב "זה לא תחת שליטתי, אני אדרבא מעדיף שהם יהיו כאן כדי להוכיח את חפותי." (עמ' 39 שורה 31). לשאלה אם ביקש ממישהו שישמור על הקלטת השיב "לא חשבתי שזה יגיע להליך משפטי ויסתבר כראיה" (עמ' 40 שורה 5). כשעומת עם תצהירו במשטרה שם אמר שהוא הוריד את התובע לרצפה השיב "שניהם נכונים, רותם נפל על הרצפה ואחר כך התרומם, ועוד פעם התחיל להרים ידיים, חיבקתי אותו הצמדתי אותו לרצפה כדי שלא יתקוף אותי ולא ירביץ לי" (עמ' 41 שורות 17-18).

הודעתו של רועי במשטרה

  1. בהודעת חשוד של רועי במשטרה מיום 9.9.09 (מוצג ת/1) נרשם כי : "...באותו יום היה ... לחץ תעסוקה מבחינת משלוחים ורותם החליט שלא בא לו לעבוד כהרגלו, כאשר חזר מאחד המשלוחים והיה עוד משלוח מוכן לצאת, הוא נכנס למקום ופנה למקום המנוחה של העובדים. אני קראתי לו, בלשון ציווי, אמרתי לו: "רותם בוא לפה מהר. " ... הוא אמר לי: "איך אתה מדבר אלי, מי אתה בכלל." והוסיף קללות ואיומים כמו... "בוא לבחוץ, נסגור את הענין בידים.". כל זה בעצבים, בצעקות באמצע מסעדה. רותם בחר ללכת לאחורה, לא הולך למשלוח כמו שאמרתי לו ונכנס למטבח. במטבח התחיל לצעוק, לקלל ולאיים, ותפס את הראש, כמו שבא לתלוש לעצמו את השערות, אני ניגשתי עליו [צ"ל אליו], לא נכנסתי איתו למריבה, אמרתי לו שאני לא אכנס איתו לאלימות וכדאי לו ללכת הביתה, בשלב זה חזרתי לפס אוכל, לעבודה, רותם נשאר במקום במטבח, המשיך בשלו וכבר נהיה בלגן במסעדה, רעש וצעקות, דרשתי ממנו שילך לבית ביתר בירור. כאשר אמרתי לו את זה, שמתי עליו יד, או על היד שלו או על הבגד, והוא הרים עלי יד ונתן לי מכה בפנים. מפה זה התגלגל, אני לא זוכר בדיוק את הסדר ומהלך התרחשות, אני רק זוכר שהוא זרק עלי כיסא ותקף אותי, העובדים ניסו לתפוס אותו ולהפריד בינינו. אחרי שהכל הוא התחיל שוב, ושוב תקף אותי, הפעם לא הספיקו להפריד ואני הורדתי אותו על הריצפה. הוא ראה דם ואז הפסיק ונרגע תוך כדי שאני אומר לו להרגע. בשלב הזה אני עזבתי את המקום." (שורות 12-27). רועי המשיך וסיפר בהודאה שהאירוע התרחש מאחורי המטבח ולאחר מכן הוא נכנס פנימה, שטף את עצמו והחליף את חולצתו הקרועה. לאחר ששמע שהתובע נחבל הוא יצא לבדוק מה שלומו והתובע איים עליו שעוד מעט יגיע מישהו ש"יטפל בו". וכאשר הגיע למסעדה בחור ושאל מי זה רועי הוא ברח מהמקום (שורות 28-36). רועי השיב כי אין לו מושג מהיכן הגיע הדם לפניו של התובע וציין שיכול להיות שהגורם לכך הוא הנפילות על הרצפה או הכיסא שהרים (שורות 44-45). יחד עם זאת השיב שלאחר האירוע הוא ניסה להתקשר לתובע מספר פעמים ולבקש סליחה על כך שהתע נפצע, הוא אף שלח לו הודעה, אך התובע לא שיב ולא ענה.
  2. לשאלה אם היו מצלמות במקום האירוע השיב: "במקום של האירוע של האלימות לא בדוק, אבל רואים ממצלמה של המטבח חלק מהזירה." (שורה 47). לשאלה מי היו העדים לאירוע השיב: "רק עובד אחד העונה לשם ג'ניה ועובד מטבח בשם מוחמד, אני לא יודע את השמות משפחה שלהם ואין לי מספרי פלפון שלהם" (שורות 49-50).
  3. רועי נשאל האם נגח בפניו של התובע והשיב בחיוב (שורות 53-54). לאחר מכן ביקש להוסיף כי "הנגיחה היתה ממש בתחילת האירוע ולא ירד לו שם דם, ראיתי את זה בבירור." (שורות 57-58).

עדותו של מר מחמד בעש

  1. מר מחמד בעש (להלן- "מחמד") זומן לעדות על ידי רועי, והוא העיד בפני ביום 30.12.13. מחמד התבקש לתאר מה ראה באירוע והשיב "אני לא יודע מה קרה. נכון שהם הלכו מכות. אני ראיתי את התובע שירד לו דם מתחת לעין. לאחר מכן באה משטרה ובא אמבולנס ולקחו את התובע ורועי נשאר בעבודה... לא ראיתי הייתי במטבח. הם הלכו על יד הדלת, מקום שהולכים לעשן. שם היו המכות... שמעתי שהם הלכו מכות שם. שמעתי רעש, הם הולכים מכות וראיתי מה קרה שלתובע היה פתוח מתחת לעין. אחרי כן התקשרו לבעל הבית שלנו ובא מנהל וראה את כל מה שקרה במצלמות." (עמ' 46 שורות 12-21). וכשנשאל שוב מה ראה השיב "לא ראיתי מכות, שמעתי רעש וראיתי מה התוצאה." (עמ' 47 שורה 3).
  2. לשאלה מה עשה מהרגע שבו שמע את הרעש ועד לסוף המשמרת שלו השיב מחמד "כלום, הם הלכות מכות. תפסתי כל אחד מהם כדי להפריד ביניהם. אחרי כן נגמר הסיפור, הגיעו משטרה ואמבולנס... המשכתי לעבוד" (עמ' 46 שורות 23-26). לשאלה מה קרה לאחר שהפריד ביניהם השיב "התובע נשאר בחוץ. השני, רועי, מי שנתן לו מכות נכנס לעבודה." (עמ' 47 שורה 1).
  3. בחקירה הנגדית השיב לב"כ הנתבעים 1, 3 ו- 4  שהוא אינו יודע מי התחיל במכות ואישר כי התגרה לא הייתה במטבח אלא במקום פתוח "ליד המטבח יש מעבר קטן, שם" (עמ' 49 שורות 7-14). מחמד אישר שבמקום היו מצלמות והשיב כי הוא לא ראה את הסרט (עמ' 49 שורות 20-22).

ראיות נוספות מטעם הנתבעים

  1. רועי צירף לתצהירו מכתב מהמשטרה מיום 24.9.09. במכתב הודיעו לרועי כי החקירה בעניינו שנפתחה ביום 2.4.09 בעילת תקיפה הגורמת חבלה של ממש נסתיימה. צוין כי עילת הסגירה של התיק היא שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמידו לדין.
  2. הנתבעים האחרים צירפו את תצהיר התשובות של התובע לשאלון מטעם חברת הביטוח. לשאלה 69.2, שבה התבקש לתאר את נסיבות האירוע, השיב : "תפקידי היה שליח במסעדה חזרתי ממשלוח הגעתי למסעדה הנתבע צעק עלי הטיח בי האשמות כלשהן בנושאי העבודה במילים די גסות אני הגבתי בהתאם על מנת להרחיק את הנתבע ממני הנתבע התעצבן ונגח בפני בעוצמה רבה שגרמה לי להלם עד כמעט עילפון ולחתך כבד בפני. בהמשך הוא המשיך להכות אותי בידיו כמובן שניסיתי להגיב ולהרחיק את הנתבע ממני באלימות ללא הצלחה הנתבע המשיך לקח מקל של מטאטא מהמטבח והצליח להטיח בראשי בסופו של דבר בן המיעוטים שהיה במקום ומנהל החנות הצליחו להפריד ולסיים את האלימות.".

הערכת הראיות וקביעת נסיבות האירוע

  1. עולה מהראיות שתחילתו של האירוע בוויכוח בין התובע לבין רועי בענייני עבודה. ניתן להבין מתצהיריהם של התובע ושל רועי כאחד שבשעה שהתובע ביקש לנוח לאחר ששב משליחות, ביקש רועי לשלוח אותו לשליחות נוספת ואולם התובע סירב. על רקע זה החלו צעקות וקללות בין השניים. לאחר מכן התדרדרו הצעקות והקללות למגע פיזי.
  2. התובע העיד כאמור שרועי "תפס אותי ביד שלו, תפסתי את היד שלו והזזתי אותה מהחולצה שלי. זו לא היתה התנפלות, הזזתי את היד שלו מהחולצה שלי... הוא נגח בי עם ראשו ועשה לי צלקת לכל החיים". על פי עדותו של התובע תחילה תפס אותו רועי בחולצתו, לאחר שהתובע סילק את ידו של רועי מחולצתו, נגח בו רועי בראשו (עמ' 6 שורות 19-22). התובע הוסיף כי "אחרי הנגיחה בראש, קיבלתי הלם מוחלט, מכה כזו חזקה לא קיבלתי כל החיים שלי. כמעט התעלפתי, לא ידעתי מה הוא יעשה, אם ימשיך או לא. ניסיתי להגיב ללא הצלחה כשהוא ממשיך להרים עלי את הידיים שלו ולהכות אותי בעזרת מטאטא שהיה במקום." (עמ' 6 שורות 26-28). וכשנשאל שוב מדוע היה צריך להפריד ביניהם השיב "אני לא מסוגל להחזיר לו. זה שיתק אותי." (עמ' 7 שורה 4).
  3. התובע נשאל במהלך חקירתו הנגדית שוב ושוב לגבי הנסיבות המדויקות של האירוע. לשאלה מה קרה לאחר שהסיר את ידו של רועי מהחולצה שלו השיב התובע: "הוא נגח בי בכל הכוח. הוא לא התכופף הוא קפץ, הוא יותר נמוך ממני." (עמ' 14 שורה 2). כשהתבקש להדגים השיב כי רועי קפץ עם שתי רגליים (עמ' 14 שורה 4), ועד השיב כי "...אני יכול לשער איך הוא נגח. זה היה בפתאומיות, אם הייתי יודע שהוא הולך לנגוח בי הייתי הולך אחורה, אני לא שמתי לב איך הוא נגח." (עמ' 14 שורות 8-9). התובע השיב לשאלה מה היה לאחר הנגיחה: "הייתי בהלם, אני כמעט נפלתי מהנגיחה, ניסיתי להגיב ללא הצלחה, רועי המשיך תפס אותי בידיו והרביץ לי בידיים וראה מטאטא לידו והרביץ לי עם המטאטא." (עמ' 14 שורות 30-31). התובע תיאר כי לאחר הנגיחה הוא עמד בהלם בידיים פתוחות לצדדים וניסה לתפוס את רועי (עמ' 15 שורות 6-19). לאחר מכן רועי המשיך להרביץ לו גם במטאטא ולאחר שנפל "בן המיעוטים במקום בא להפריד, בא להרחיק את רועי ממני." (עמ' 15 שורה 23). התובע חזר ותיאר שתחילה רועי הרביץ לו ולאחר מכן רועי לקח מקל של מטאטא והתובע נפל בשלב שבו הוכה באמצעות המקל (עמ' 15 שורות 25-27).
  4. על פי גרסתו של התובע הוא עצמו כלל לא תקף את רועי באופן פיזי. על פי גרסתו, בעקבות וויכוח קולני תפס רועי בחולצתו של התובע, התובע הסיר את ידו של רועי מחולצתו, או אז נגח רועי בחוזקה בראשו בתובע מתחת לעינו וגרם לו לחבלה שאת עקבותיה ניתן לזהות גם היום בצלקת. התובע היה המום מהנגיחה הכואבת אף ניסה להרחיק את רועי שהמשיך לחבוט בו, ללא הצלחה, ולאחר מכן חבט בו רועי באמצעות מקל של מטאטא ובכך הפילו לרצפה.
  5. גרסתו זו של התובע אודות השתלשלות האירועים הופיעה גם בתשובה לשאלון, שם כאמור השיב "הנתבע צעק עלי הטיח בי האשמות כלשהן בנושאי העבודה במילים די גסות אני הגבתי בהתאם על מנת להרחיק את הנתבע ממני הנתבע התעצבן ונגח בפני בעוצמה רבה שגרמה לי להלם עד כמעט עילפון ולחתך כבד בפני. בהמשך הוא המשיך להכות אותי בידיו כמובן שניסיתי להגיב ולהרחיק את הנתבע ממני באלימות ללא הצלחה הנתבע המשיך לקח מקל של מטאטא מהמטבח והצליח להטיח בראשי".
  6. התובע תיאר השתלשלות אירועים זהה גם בעת הגשת תלונה במשטרה ביום 2.4.09, (מוצג נ/1) שם תיאר "במוצאי שבת זה הוא דיבר אלי ואמר לי כל הזמן דברים בצורה לא יפה וצעק עלי, אני התעצבנתי וצעקתי עליו בחזרה ואז התחילו קללות בינינו ואז רועי הגיע אלי והביא לי נגיחה בפנים מתחת לעין שמאל וכתוצאה מכך הייתי במיון... הוא הרביץ לי גם עם מטאטא" (שורות 5 עד 8).
  7. עדותו של התובע נתמכת בעדותו של סלמן, בן דודו, אשר העיד שבשעה שהגיע למקום דרש לראות את המצולם במצלמות האבטחה. על פי עדותו, בעת שצפה במצלמת האבטחה ראה את התובע ואת רועי עומדים במרחק של כ-50 ס"מ האחד מהשני, ומדברים ונראה שהם מתווכחים. ו"אחר כך יש שלב בסרט, 10 שניות, 12 שניות, רואים את רועי מקרב אליו את רותם כשהוא מושך אותו מהחולצה מחזיק אותו באזור החזה. באותו שלב, שזה שניות, רותם מנסה להזיז את היד שלו ממנו, ותוך כדי הוא נוגח בו בצורה שאני לא יכולתי להסתכל. נגיחה ישר בפנים. ואז רואים את רותם בסרט, כמו... הוא לא נפל, הוא עף אחורה והסתובב". העד הוסיף שמאותו רגע לא יכול היה לצפות בקלטת.
  8. עדותו של התובע נתמכת גם באישורים הרפואיים המעידים על חבלה מתחת לעינו של התובע, שבעטיה פונה מטר"מ לבית החולים שערי צדק. אמנם באישור טר"מ נכתב שהפגיעה מקורה בתאונת דרכים ואולם אין מחלוקת על כך שמדובר בטעות, שכן גם מעדויותיהם של הנתבעים עולה שהתובע פנה בעקבות האירוע לטר"מ, בעזרתם ובליווים, ומשם פונה לבית החולים שערי צדק, שם נרשם במפורש שמדובר בפגיעה במהלך תגרה.
  9. עיון בגרסתו של רועי מעלה שגם בעדותו ניתן למצוא תימוכין לגרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה. בגרסתו של רועי לנסיבות האירוע חלו תמורות ושינויים שיש בהם כדי להצביע על חוסר אמינותה של הגרסה. גרסתו הראשונה של רועי הינה הגרסה שמסר רועי במהלך חקירתו במשטרה, שממנה ניתן ללמוד שדווקא התובע הוא שתקף את רועי ראשון. בהודאתו במשטרה העיד רועי - "אני קראתי לו, בלשון ציווי, אמרתי לו : "רותם בוא לפה מהר." ... הוא אמר לי: "איך אתה מדבר אלי, מי אתה בכלל." והוסיף קללות ואיומים כמו... "בוא לבחוץ, נסגור את הענין בידים."... דרשתי ממנו שילך לבית ביתר בירור. כאשר אמרתי לו את זה, שמתי עליו יד, או על היד שלו או על הבגד, והוא הרים עלי יד ונתן לי מכה בפנים. מפה זה התגלגל, אני לא זוכר בדיוק את הסדר ומהלך התרחשות, אני רק זוכר שהוא זרק עלי כיסא ותקף אותי, העובדים ניסו לתפוס אותו ולהפריד בינינו. אחרי שהכל הוא התחיל שוב, ושוב תקף אותי, הפעם לא הספיקו להפריד ואני הורדתי אותו על הריצפה...".
  10. על פי גרסה זו, בשעה שרועי דרש מהתובע לעזוב את המקום לביתו לאחר שצעק וקילל במסעדה, הניח רועי יד על ידו או על בגדו של התובע, כפי שהעיד התובע עצמו. השוני בדרסאות השניים לגבי שלב זה של האירוע הוא באשר לתגובה. בעוד שהתובע העיד שבתגובה לכך שרועי תפס בחולצתו הוא הרחיק את ידו של רועי מהחולצה, טען רועי שבתגובה הרים התובע את ידו והיכה בפניו של רועי. רועי הוסיף שהתובע לא הסתפק במכה שהיכה בפניו של רועי, אלא גם זרק על רועי כיסא, עובדים הצליחו להפריד ביניהם, ואולם התובע המשיך לתקוף את רועי, או אז "הוריד אותו" רועי לרצפה. לשאלה שנשאל על ידי החוקר אישר רועי בהודאתו שהוא נגח בפניו של התובע (שורות 53-54). עוד הוסיף בהודעתו כי "הנגיחה היתה ממש בתחילת האירוע ולא ירד לו שם דם, ראיתי את זה בבירור." (שורות 57-58). כבר בעדותו הראשונה של רועי במשטרה ניתן אפוא למצוא סתירות. בתחילת הודעתו טען שבתחילת האירוע האלים תקף אותו רועי, במכה בפניו ולאחר מכן באמצעות כסא. רועי המשיך לתקוף אותו גם לאחר שהופרדו על ידי עובדים, ורק אז, לכאורה בסוף האירוע, הפיל את רועי לרצפה. לעומת זאת כאשר נשאל על הנגיחה שאותה כלל לא הזכיר מיוזמתו, טען שהנגיחה הייתה ממש בתחילת האירוע, טענה התומכת בעדותו של התובע שלפיה מיד בתחילת האירוע, לאחר שהסיר את ידו של רועי מחולצתו נגח בו רועי לפתע מתחת לעינו.
  11. גרסתו של רועי בתצהיר עדות ראשית הייתה שונה מגרסתו במשטרה. על פי תיאורו בתצהיר, בשעה שהתובע חזר משליחות פנה אליו רועי וביקש ממנו לקחת משלוח נוסף. התובע "התחיל לצעוק ולקלל "איך אתה מדבר אלי, מי אתה בכלל" והוסיף קללות גסות... רותם גם אמר "בוא נצא החוצה נסגור עניין". הצעקות היו במקום שגם לקוחות יכולים לשמוע... אני ניגשתי אליו, אמרתי שאני לא רוצה להיכנס למריבה וביקשתי ממנו ללכת הביתה. רותם המשיך לצעוק ולקלל באזור המטבח, צעקות שנשמעו גם על ידי לקוחות. אמרתי לו שוב שילך הביתה, ביותר תקיפות. אז רותם תקף אותי... אני הגנתי על עצמי בכוח סביר. רותם המשיך להשתולל ולנסות לפגוע בי באמצעות חפצים שהיו במקום עד שהוא נרגע קצת והצלחתי להשתלט עליו. אחרי שנגמר הבלגאן ראיתי שרותם פצוע בעינו. אני לא שמתי לב שפגעתי בעין של רותם, יכול להיות שהוא נפגע מההשתוללות שלו עצמו, או מחפץ שהוא הרים כדי להרביץ לי." (סעיף 3).
  12. על פי גרסה זו כל שרועי דרש מהתובע (בתקיפות) היה שיצא לשליחות נוספת. לאחר שהתובע צעק וקילל באזור המטבח, דרש ממנו ללכת לביתו. או אז תקף אותו התובע. בגרסה זו לא הניח רועי כלל את ידיו על התובע, בניגוד לתיאורו בהודעתו במשטרה, אלא התובע הוא זה שתקף ללא כל מגע פיזי ראשוני מקדים מצידו של רועי. מתיאורו זה של רועי בתצהיר עדות ראשית כלל לא ברור מהי אותה תקיפה שמייחס רועי לתובע, האם מדובר בתקיפה פיזית או שמא בהמשך הוויכוח המילולי, והאם מדובר במעשה כלשהו שפורש על ידי רועי כתקיפה. בשום מקום בתצהיר לא נאמר כפי שנאמר למשל בהודאה במשטרה שהתובע היכה את רועי, בפניו או במקום אחר, או שהתובע זרק עליו כיסא וחפצים אחרים. בהעדר אמירה מפורשת, אין להוציא מכלל אפשרות שה"תקיפה" שאותה מייחס רועי לתובע הייתה תקיפה מילולית. בתצהיר נאמר כי בעקבות תקיפה זאת, שכאמור טיבה לא פורש בתצהיר, "הגן" רועי על עצמו "בכוח סביר". שוב, אין בתצהיר פירוט מה בדיוק עשה רועי על מנת להתגונן, אלא טענה פרשנית שהכוח שהפעיל רועי היה לדעתו סביר בנסיבות העניין. בין השורות ניתן להבין שרועי מודה בכך שהוא הפעיל כוח פיזי, אלא שלטענתו מדובר בכוח סביר. בעקבות זאת לטענתו המשיך התובע להשתולל ולנסות לפגוע ברועי באמצעות חפצים, לאחר שהתובע נרגע הצליח רועי להשתלט עליו. בשום מקום בתצהיר עדות ראשית לא הודה רועי בכך שהוא נגח בפניו של התובע.
  13. גרסה שלישית עולה מעדותו של רועי במהלך חקירתו הנגדית, במהלכה תיאר רועי השתלשלות אירועים אחרת, התואמת יותר את תיאור האירועים על ידי התובע. תחילה אישר רועי שהוא אכן נגח בפרצופו של התובע, (לשאלה אם נגח בתובע השיב "כן, הגנתי על עצמי ונגחתי, אני לא יודע אם לפנים, אבל לכיוון הפנים." (עמ' 38 שורה 22). כזכור בתצהירו, לא הזכיר רועי בדרך כלשהי את האפשרות שהוא נגח בתובע, בראשו או במקום אחר.
  14. רועי נשאל מה הביא אותו לנגיחה והשיב כאמור "התחולל בינינו ויכוח בקשר לעבודה, ביקשתי מרותם ללכת הביתה... במהלך הויכוח... היצרים התלהטו ורותם התחיל להתפרע ולקלל, איים לפגוע בי ולהביא אנשים שיפגעו בי, כמו שהוא עשה. הוא ניגש לעברי... ניגשתי אליו, ביקשתי ממנו שילך הביתה, הוא קילל וצעק, ניגש לעברי, הוא תפס לי את הידיים, הרגשתי מאוים ולא ידעתי מה לעשות, אני לא לוחם ולא מתאבק, הרגשתי צורך להגן על עצמי, וזאת הפעולה היחידה שראיתי לנכון לעשות באותו הרגע. הייתי מבולבל." (עמ' 39 שורות 1-7). רועי הסביר שוב כי סיבת הנגיחה לא הייתה שהתובע תפס את ידיו או שהיכה אותו, אלא "בגלל שבן אדם מאיים ומקלל ומראה סימנים של אלימות, ואני מרגיש שאני הולך להיפגע..." (עמ' 39 שורות 9-10). כלומר, ניתן להבין מגרסה זו של רועי, שהתובע צעק וקילל, אף אחז בידיו, רועי הרגיש מאוים, הרגיש שהוא הולך להיפגע, ועל כן נגח בתובע. רועי עצמו ציין בתשובתו שהנגיחה לא הייתה בשל כך שהתובע תפס בידיו (כזכור פירט התובע שהוא ניסה להרחיק את ידיו של רועי שאחזו בו ואז ננגח), אלא בשל עצם הקללות והרגשתו שהוא מאויים. בגרסה השלישית תמך למעשה רועי בגרסתו של התובע שלפיה הוא זה שתקף את התובע ראשון באופן פיזי, וכי נגח בפניו של התובע אך בשל התלהטות הוויכוח, על רקע הקללות והאיומים.
  15. אף שבמהלך חקירתו הנגדית הודה רועי בכך שהוא נגח בפניו של התובע, הוא הכחיש שהתובע נפגע מכך. לדבריו- "ראיתי בעיניים שלי שלא ירד לו דם ולא היה שום חתך". זאת ועוד, בניגוד לגרסאות הקודמות שבהן טען באופן כללי ואמורפי שהתובע היכה אותו באמצעות חפצים, טענה שעצם כלליותה פוגמת באמינותה, לפתע במהלך חקירתו הנגדית העלה טענה חדשה שלפיה התובע "הביא מקל והרביץ לי איתו, והתגלגל על הרצפה", רועי חזר וטען שהחבלה לא נגרמה לתובע בשל מעשיו של רועי עצמו אלא בשל מעשיו של התובע "המקום מאוד צר, יש שם פינות חדות ויש שם כל מיני דברים שיכולים לגרום לו לחתך ולחבלה, וזה לא כתוצאה מהנגיחה. את זה ראיתי במאה אחוז. כשנגחתי בו לא קרה לו שום דבר. ראיתי בבירור שלא ירד לו דם." (עמ' 39 שורות 16-19).
  16. עוד בטרם אתייחס לעדויות העדים האחרים ביחס לנסיבות האירוע, אציין  שעדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה הייתה אמינה יותר מעדותו של רועי, בראש ובראשונה בשל העובדה שהיא הייתה עדות קוהרנטית ועקבית, בעוד שבגרסתו של רועי נפלו תמורות וסתירות. ניתן היה להתרשם שרועי ניסה להתגונן בגרסאותיו מפני אישום בגין התקיפה, בין היתר בשל החקירה הפלילית שנפתחה בעקבות האירוע, ולגלגל את האחריות לאירוע לכתפי התובע. עדותו הייתה עדות מגמתית ומוטה, תוך ניסיון להציג את האירוע כתגרה הדדית שבה שקול חלקם של שני צדדים, ותוך ניסיון להציג את התובע כמי שהתחיל באלימות הפיזית.
  17. מעבר לכך שהעדפתי את עדותו של התובע על פני עדותו של רועי, מבחינת מבחן התוצאה מתיישבת התוצאה עם גרסתו של התובע שלפיה הוא בלבד הותקף, ואכן עדות לחבלה ממשית ניתן למצוא רק לגבי התובע, התובע פונה כאמור לטיפול רפואי כשהוא מדמם, אף נותרה לו צלקת על פניו מתחת לעינו, בעוד שרועי יצא מהאירוע ללא פגע והמשיך מיד לעבוד (לטענתו הוא נאלץ להחליף חולצה). אמנם רועי עזב את המקום בשעה שסלמן הגיע למקום, ואולם לדבריו של רועי, הוא המשיך לעבוד מיד לאחר שסלמן עזב את המקום. סביר היה להניח שאילו אכן תקף התובע את רועי בפניו, או באמצעות חפצים או במקל, כפי שטען רועי באחדות מגרסאותיו, ניתן היה למצוא עדות לחבלה או לפציעה ברמה כלשהי, ניתן היה לצפות להפסקת עבודה לפחות לשם מנוחה, דבר מאלו לא קרה.
  18. גם בעדויותיהם של העדים האחרים באשר לנסיבות התאונה ניתן למצוא תמיכה לגרסתו של התובע.
  19. מעדותו של מחמד, ניתן להבין שהוא לא ראה את האירוע, אלא שמע אותו, והגיע אל השניים רק בסוף האירוע. העד השיב כאמור "שמעתי שהם הלכו מכות שם. שמעתי רעש, הם הולכים מכות", כמו כן השיב שראה את התוצאה "וראיתי מה קרה שלתובע היה פתוח מתחת לעין". העד שמע אפוא מכות, והסיק שהן התובע והן רועי מרביצים זה לזה. העד אמנם העיד שהגיע למקום "תפסתי כל אחד מהם כדי להפריד ביניהם", ואולם אין בכך כדי להעיד שהשניים היכו זה בזה או שלמעשה התובע הוכה בידי רועי, כפי שהעיד. לאחר מכן השיב העד כאמור לשאלה מה קרה לאחר שהפריד ביניהם ש"התובע נשאר בחוץ. השני, רועי, מי שנתן לו מכות נכנס לעבודה." (עמ' 47 שורה 1), תשובה זו של העד מתיישבת עם גרסתו של התובע שלפיה רועי הוא שהרביץ לתובע, ושלא הייתה זו תגרה הדדית, ואכן רועי חזר לעבודה מיד בתום האירוע.
  20. שאר העדים שהעידו בפני באשר לנסיבות האירוע לא היו עדים ישירים לאירוע וידיעותיהם שאובות לכאורה מהדברים שנאמרו להם מאוחר יותר. מעבר לכך שעדויותיהם של יתר העדים היו עדויות שמיעה,  אקדים ואציין שכלל היו עדויותיהם עדויות מגמתיות ומוטות, ואין להוציא מכלל אפשרות שכל כוונתם הייתה לנסות ולהרחיק את האחריות לנזקי התובע מהנתבעת - המעבידה ומאורגניה. כפי שאפרט להלן, אין להוציא מכלל אפשרות שעדותם של העדים מטעם הנתבעים 1 3 ו-4 הייתה מוטה מאחר שהם נטרו לתובע טינה על רקע סירובו לצאת לשליחות נוספת, ואי קבלת מרותו של רועי, שהיה כאמור מנהל המשמרת. לצורך הערכת עדויותיהם של העדים האמורים יש להתייחס לעדותם באשר לתיעוד מצלמות האבטחה, לעדותם באשר למיקומו של האירוע, ולעדותם באשר לביצוע תחקיר בעקבות האירוע. העדים מטעמם של נתבעים 1, 3 ו-4 טענו שהאירוע לא תועד במצלמות האבטחה. כדי להצדיק את טענתם באשר להעדר תיעוד טענו אותם עדים בעיקר שהאירוע התרחש בחצר המסעדה, שבה לא מוצבות מצלמות האבטחה. 

מקום התרחשות האירוע

  1. עולה מהעדויות שהובאו בפני שהאירוע אירע בתוך המסעדה, במעבר מהמטבח לחדר הקטן המשמש את העובדים למנוחה, ולא בחצר המסעדה כפי שניסו לטעון העדים מטעם נתבעים 1, 3 ו-4.
  2. התובע העיד כאמור שהאירוע אירע בין המטבח לבין המחסן ולא בחצר "יש מטבח ואחריו יש אזור שבו שמים את כל הסחורה, אין דלת בין המטבח ובין האזור הזה ורק אחר כך יש את החצר." (עמ' 6 שורות 2-6). לשאלת בית המשפט מדוע עבר את המטבח והלך למחסן השיב "כי שם זה מקום מה שנקרא מנוחה שלנו." (עמ' 13 שורה 30).  העד סלמן השיב בחקירתו הנגדית שהאירוע אירע למעשה במקום האמור שאותו ראה מצולם במצלמה. העד השיב "רואים מחסן מצולם מנקודה עליונה, ממקום גבוה רואים את המחסן מלמעלה." (עמ' 19 שורה 4). עוד השיב "אני לא יודע אם לקרוא לזה מחסן, יורדים חצי קומה, צפוף שם וזה מה שראינו, מצלמה תופסת את כל האזור, מדובר בחדר קטן בהרבה מהחדר הזה.." (עמ' 19 שורות 9-10). רועי השיב שהאירוע אירע "במטבח ומאחוריו, יש מקום איפה שהשליחים יושבים ונחים לצהרים, הפסקות." (עמ' 38 שורה 32). גם לפי גרסתו של רועי אירע האירוע אפוא בחדר המנוחה ולא בחצר. מחמד הסביר בחקירתו הנגדית שהאירוע אירע "ליד המטבח יש מעבר קטן, שם" (עמ' 49 שורות 7-14), ואישר שבמקום היו מצלמות אבטחה.
  3. לעומת עדויות אלו טענו כאמור העדים מטעם נתבעים 1, 3 ו-4 שהאירוע אירע דווקא בחצר. נתבע 3, לירון, טען בסעיף 9 לתצהירו ש"התגרה עצמה התרחשה בחצר האחורית של בית העסק שם אין מצלמות". חרף זאת הוסיף בתצהירו ש"מערכת הצילום שומרת קטעי צילום לפרק זמן של כשבוע ימים בלבד. קטע הצילום נמחק באופן אוטומטי ע"י המערכת והוא לא נמחק על ידי ו/או ע"י מי מהנתבעת 1." בחקירתו הנגדית השיב שהוא לא בדק את מצלמות האבטחה כיון שכולם אמרו לו שהאירוע אירע בחוץ, ושם אין כל מצלמות אבטחה. יחד עם זאת, במכתב שנשלח לבא כוחו של התובע ביום 7.1.09 בתשובה לדרישה לקבל את תיעוד מצלמות האבטחה השיב לירון "בכל מקרה, סרבת להסביר לי מאפה קמה עלינו החובה למסור לך את הפרטים שאתה מבקש במכתבך, ומאפה לך הזכות לקבלם. במידה ותראה תסביר לנו בכתב, על מקור החובה והזכות - אנו אז נוכל להתייחס לכך בחיוב." מהדברים האמורים ניתן להתרשם שתיעוד דווקא היה בידיו של לירון בשעה שבא כוחו של התובע פנה לנתבעים, ואולם לירון סירב להמציא את התיעוד ודרש הסבר למקור החובה. לירון השיב במפורש שאם התובע יצביע על מקור החובה והזכות ניתן יהיה "להתייחס לכך בחיוב", היינו, ניתן יהיה להעתר לבקשה. הנתבע לא נתן כל הסבר סביר לסתירה בין טענתו למיקום האירוע בחצר לבין תשובתו הסותרת באשר למיקום האירוע.
  4. אופיר השיב בחקירה נגדית שהוא ידע מהעובדים על כך שהתגרה הייתה בחצר האחורית. יחד עם זאת העיד שהוא צפה במצלמות האבטחה. לשאלה כיצד אפוא ראה את התגרה במצלמות האבטחה, השיב בחקירתו הנגדית בצורה מתחמקת שאכן לא ניתן היה לראות את מרבית האירוע, וכי הוא לא זוכר מה בדיוק ראה. ניתן היה להתרשם שהוא אכן צפה בתיעוד וכי הוא ניסה לתרץ את העדר התיעוד בטענה שהאירוע אירע בכלל בחצר שאינה מצולמת. 
  5. גם העד מאירי, שהיה מנהל בנתבעת במועד האירוע (ועד לפני כשלוש שנים), הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי נודע לו ש"שני עובדים הולכים מכות בחצר האחורית של הסניף". כך הצהיר גם בסעיף 8 לתצהירו.
  6. לאור כלל הראיות שהובאו בפני מצאתי שיש לקבוע שהאירוע אירע דווקא בתוך המסעדה, בחדר המשמש למנוחת העובדים, ובמעבר מהמטבח לאותו חדר.

עריכת תחקיר ותיעוד מצלמות האבטחה

  1. לירון העיד כאמור שהוא "ערך בירור" אודות נסיבות האירוע, ואולם הוא לא פירט מכוח מה ערך בירור, כבעלים או כבעל תפקיד בנתבעת1. זאת ועוד, הוא לא הבהיר מתי ערך את הבירור שאת ממצאיו פירט בתצהירו, ועל יסוד אילו ראיות ועדויות. הוא לא פירט האם "בירר" את הנסיבות גם עם התובע, האם בירר זאת עם עדי ראייה, האם "בירורו" מבוסס על עדויות סברה או על שמועות אחרות. רק בחקירה נגדית התייחס לכך וציין שהוא דיבר עם כל מי שהיה נוכח במקום, ואולם הוא לא זכר עם מי, הזכיר שמה של ג'יני, ולא הביא כל אסמכתא או ראיה כתובע לטענותיו בדבר עריכת תחקיר.
  2. הסתירה לגבי קיומו של תיעוד מצלמות האבטחה שהופיעה במכתבו של לירון לב"כ של התובע קיימת גם בתצהירו. בסעיף 9 לתצהירו טען לירון שתי טענות שאינן עולות בקנה אחד: האחת, ש"התגרה עצמה התרחשה בחצר האחורית של בית העסק שם אין מצלמות", והשנייה, ש"מערכת הצילום שומרת קטעי צילום לפרק זמן של כשבוע ימים בלבד. קטע הצילום נמחק באופן אוטומטי ע"י המערכת והוא לא נמחק על ידי ו/או ע"י מי מהנתבעת 1." בחקירתו הנגדית השיב שהוא לא בדק את מצלמות האבטחה כיון שכולם אמרו לו שהאירוע אירע בחוץ, ושם אין כל מצלמות אבטחה. עוד השיב כאמור ש"אני יכול להגיד שברמת הסקרנות, הייתי הולך מיד ובודק רק לראות מה קרה שם." (עמ' 30 שורות 7-11), וניתן ללמוד מדבריו שהחשיבות היחידה שיחס לירון למצלמות האבטחה הייתה בשל סקרנות גרידא. אקדים ואציין שקשה לקבל עמדה זו. מוטלת לטעמי חובה על מעביד לבצע בדיקה ותחקיר מעמיקים בנסיבות של אירוע כדוגמת האירוע נושא התביעה, לא מדובר ב"סקרנות", כי אם חובה להגיע לחקר האמת. בוודאי מוטלת חובה כאמור שעה שמדובר בפוטנציאל לחקירה משטרתית בעקבות פציעתו של עובד. לירון השיב בחקירתו הנגדית שרק לאחר פניית בא כוחו של התובע בדק את מצלמות האבטחה ומצא שלא נותרה כל עדות לאירוע.  קשה לתת אימון בדבריו של לירון, הן לאור הסתירה הפנימית האמורה, הן לאור המגמתיות העולה מהדברים.
  3. אופיר, שהיה כאמור מנהל הסניף במועד האירוע, השיב שהוא ערך בירור לאחר שהוזעק למקום, ואולם הוא לא ציין עם מי נערך הבירור. העד השיב שכשהגיע למקום קיבל הסבר מהעובדים (עמ' 26 שורות 11-15). לשאלה האם לאחר מכן בדק את הדברים ובירר אותם עם מוחמד השיב "מה שהצלחתי" (עמ' 26 שורה 17). אופירהשיב כי הוא אינו זוכר מה מסר לו מחמד וכי יכול להיות שהוכנה תרשומת לבירור אך לא הוא רשם אותה (עמ' 26 שורות 19-22). אופיר השיב שהוא ידע מהעובדים שהתגרה הייתה בחצר האחורית. לשאלה כיצד אפוא ראה את התגרה במצלמות האבטחה, השיב בצורה מתחמקת שאכן לא ניתן היה לראות את מרבית האירוע, וכי הוא לא זוכר מה בדיוק ראה.
  4. מאירי טען כאמור שהוא לא ראה את הקלטת של מצלמת האבטחה (עמ' 36 שורות 3-4). והשיב שנית "אני לא ראיתי את הקלטת. לא עניין אותי לראות. נראה לי פרט שולי." (עמ' 36 שורה 13). תשובה זו שלפיה לא ייחס חשיבות כלשהי לקלטת הינה עדות מדאיגה נוספת מטעם המעבידה, המעידה על אדישות לקיומה של תקיפה, גם אם הייתה תגרה, ואשר אינה הולמת את חובתו של מעביד להבטיח סביבת עבודה בטוחה, ולהפיק לקחים ככל שהתקיים אירוע חמור של תקיפה בתחומו של המעביד. זאת ועוד, מאירי לא יכול היה לשלול את האפשרות שסלמן ראה את הקלטת בשעה שהוא התלווה לתובע לטיפול הרפואי.
  5. לאחר עיון בראיות מצאתי שיש להעדיף את העדויות שלפיהן תועדה התגרה במצלמות האבטחה. בראש ובראשונה אציין שהעדפתי את עדותו של העד סלמן, שהעיד במפורש על כך שהוא צפה בתיעוד מצלמת האבטחה וראה את האירוע. עדותו הייתה אמינה, החדר שאותו ראה מצולם מתאים לזירת התאונה כפי שעולה מהראיות. סלמן לא הפריז בתיאור ולא ניסה להעצימו. הוא העיד על כך שלא יכול היה להביט בהתרחשות לאחר שצפה בנגיחה, לאור חומרת המעשה שבו צפה, ויש בכך כדי לתמוך בכנות עדותו באשר לקיומו של תיעוד מצולם. עדותו נתמכה גם בעדותו של אופיר, מנהל המסעדה, אשר העיד במפורש על כך שהוא צפה באירוע, אף שלא זכר האם עשה זאת עם סלמן מיד לאחר האירוע, או שעשה זאת במועד אחר.
  6. הימנעותם של הנתבעים להציג את התיעוד יוצרת נזק ראייתי שיש בו כדי לתמוך בגרסתו של התובע במיוחד לאור ההנחה המקובלת בפסיקה שלפיה הימנעות מהצגת ראייה מעידה על כך שאילו הייתה הראייה מוצגת לא היה בה כדי לתמוך בעמדת הצד הנמנע מהצגתה. 
  7. לסיכום, ולאחר בחינת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את גרסת  התובע לנסיבות האירוע ולדחות את גרסתם של הנתבעים. לפיכך אני קובעת שהאירוע אירע לאחר שהתובע שב למסעדה בתום שליחות וביקש לנוח, בעוד שרועי, שהיה אחראי המשמרת דרש ממנו לצאת לשליחות נוספת. בין השניים התפתח ויכוח מילולי שבעיצומו הניח רועי את ידו על חולצתו של התובע. התובע הסיר את ידו של רועי מחולצתו. או אז נגח רועי בפניו של התובע בראשו, ופצע אותו מתחת לעינו. רועי המשיך לחבוט בתובע אף היכה אותו באמצעות מקל של מטאטא ובמכה זו הפילו ארצה. מצאתי שהתובע עצמו לא היכה את רועי בדרך כלשהי, לא בידיו ולא באמצעות חפצים כלשהם, בוודאי שלא לפני הנגיחה שנגח בו רועי, שכן גם לפי גרסתו של רועי אירעה הנגיחה בשלב מוקדם של האירוע, אך גם לא לאחריה. לכל היותר התגונן התובע מפני תקיפותיו של רועי. בעקבות הנגיחה נחבל התובע בפניו, מתחת לעינו, פגיעה שעקבותיה נותרה בפניו צלקת.

החבות

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

  1. התובע טען בסיכומיו שהנתבעים חבים כלפיו ביחד ולחוד בגין אירוע התקיפה שהתרחש במהלך משמרת עבודה של התובע, במקום העבודה, על ידי מנהל המשמרת ועל רקע ויכוח הקשור לביצוע העבודה. אשר לחבותו של רועי טען התובע בסיכומיו כי רועי חב כלפיו בעוולת תקיפה כמשמעותה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") וגרם לו לחבלה של ממש. אשר לחבותם של הנתבעים 1, 3 ו- 4   טען התובע בסיכומיו כי הנתבעים 1, 3 ו- 4  התרשלו כלפיו והפרו את חובות הזהירות הנדרשות ממעסיק סביר. הנתבעים לא נקטו באמצעי הזהירות הסבירים כדי להגן על התובע מפני סיכונים שידעו או שהיו צריכים לדעת על קיומם.
  2. התובע הוסיף וטען כי יש מקום לתביעה אישית נגד הנתבעים 3 ו-4 כיוון שלפי ההלכה הפסוקה פעולה של נושא משרה החורגת מגדר פעילותו הרגילה השגרתית של נושא משרה בחברה גוררת אחריות אישית. התובע טען כי טרם אירוע התקיפה התגלעו חילוקי דעות בינו לבין רועי וחילוקי דעות אלה היו בידיעתם של הנתבעים 3 ו-4. לטענתו הנתבעים 3 ו-4 ידעו שרועי הוא אדם אלים ובעל מאפיינים תוקפניים כלפי הכפופים לו, וחרף זאת לא פעלו כדי לרסן את התנהגותו.

טענותיו של רועי

  1. רועי טען בסיכומיו כי בנסיבות האירוע עומדות לו ההגנות שבסעיף 24 לפקודת הנזיקין - הוא הגן על עצמו באופן סביר במאבק שנמשך זמן קצר כשהוא משתמש בכוח הדרוש כדי להגן על עצמו, בלא שום כוונה לפגוע בתובע לשם פגיעה אלא רק כהגנה עצמית. עוד טען כי הוא עצמו סבל מחבלות ונגרם לו נזק, פחד, כאבים, בושה ומבוכה ופעל כפי שאדם סביר היה פועל בנסיבות דומות.
  2. רועי טען כי האירוע התרחש במהלך עבודתם במסעדה, וכי הוא פעל לפי הנחיות הנתבעת ששכרה את שירותיו של התובע, ונאלץ להתמודד עם התנהגות התובע במסגרת עבודתו. לטענת רועי נהג התובע כלפיו בתוקפנות במשך תקופת עבודתו והוא אף זה שיזם את האירוע, ולפיכך הנתבעים 1, 3 ו- 4   חבים בחלק ניכר מנזקי התובע.
  3. לחילופין טען רועי כי ככל שיתקבלו טענותיו של התובע שלפיהן נהג רועי כלפיו בתוקפנות ובאלימות במשך זמן ארוך בידיעת הנתבעים 1, 3 ו- 4, אזי הנתבעים האמורים חייבים לפצות את התובע בשל מחדלם להפסיק את התוקפנות.

טענות הנתבעים 1, 3 ו- 4  

 

  1. הנתבעים 1, 3 ו- 4 טענו בסיכומיהם כי לפי ההלכה הפסוקה לא ניתן להטיל על מעביד חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. השאלה הנשאלת אינה האם עשה המעביד הכול כדי להגן על עובדיו מפני סיכון, אלא האם עשה המעביד כל שהיה סביר לעשות כדי למנוע את התרחשות התאונה. נטען שרשלנות המעביד תקבע רק אם נמצא שבנסיבות המקרה היה הסיכון צפוי וכי המעביד לא נקט אמצעים סבירים למניעתו.
  2. לטענת הנתבעים יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה מוביל למסקנה שאין מקום להטיל אחריות על הנתבעת. מסעדה אינה סביבה הצפויה לאירועים אלימים, ולא הוכח כי תגרות בין העובדים היו אירועים שכיחים. בחינת הנסיבות מעלה כי מדובר באירוע ספונטני, בלתי צפוי ובלתי נמנע. לא הוכח כי היה בעברו של רועי או בהתנהגותו לפני התקיפה סימן שיכול ללמד על מסוכנות או על אפשרות לביצוע מעשה אלים.
  3. עוד טענו כי הנתבעת - שהינה חברה בע"מ - היא המעסיקה של התובע, והנתבעים 3 ו-4 הם בעלי מניות ומנהלי הנתבעת, ולפיכך אין להטיל עליהם חבות כלשהי. לטענתם לא ביקש התובע להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת, ואף לא הצביע על עילה המצדיקה לעשות כן.
  4. לחילופין טענו הנתבעים כי לא הוכח שקיים קשר סיבתי בין מעשיה של הנתבעת לבין נזקיו של התובע, כיוון שפגיעתו של התובע אינה בגדר הצפיות הסבירה של הנתבעת - האירוע היה פתאומי ובמהלך תגרה שבה היה לתובע חלק פעיל.
  5. הנתבעת הוסיפה וטענה כי יש מקום להשית על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי של לא פחות מ- 75%. לטענתה של הנתבעת עולה מהראיות שהתאונה אירעה במהלך תגרה שבה נטל התובע חלק פעיל.

דיון והכרעה לעניין החבות

חבותו של רועי

  1. עוולת התקיפה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "פקודת הנזיקין") וזו לשונה:        

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

  (ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק."

  1. יסודות העוולה אפוא הינם: שימוש בכוח מכל סוג שהוא;  "במתכוון" – יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם – יסוד פיזי; על ידי הכאה, נגיעה, הזזה; ו- שלא בהסכמת אדם.
  2. בענייננו מצאתי שמתקיימים כל יסודות העוולה. כפי שתיארתי לעיל,  רועי תקף את התובע באמצעות נגיחה בפניו והכאתו במטאטא. לא מדובר בפגיעה לא מכוונת, בשל רשלנות או אי שימת לב, אלא מדובר בשורת פעולות מתמשכת שעצם הצטברותן והימשכותן מעידות על כך שמדובר בפעולות רצוניות. למותר לציין שמדובר ביסוד פיזי ושהתקיפה לא הייתה בהסכמתו של התובע. כל אלו מעידים הן על תקיפה, הן על כוונה.
  3. סעיף 24 לפקודת הנזיקין קובע כי "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם (1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;"
  4. לפי הפסיקה תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין מותנית בקיומם של ארבעה תנאים. עמד על כך  בית המשפט העליון בע"א 11172/05 זיו אלון נגד נועם חדד( מיום 21.10.09, ראו פסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בסעיפים 17-19))  :

"היסוד הראשון הינו כי ההתגוננות תהיה מפני שימוש בכוח הנעשה על ידי אדם. בעניין זה נקבע כי לא נדרשת הוכחתו של שימוש ממשי בכוח מצד הניזוק, ודי גם באיום של ממש מצדו, כדי לקבוע כי התקיים היסוד של "שימוש בכוח" שעשוי להצדיק התגוננות שהיא בבחינת "הבא להכותך השכם להכותו"... היסוד השני הנדרש הינו כי השימוש ייעשה "שלא כדין", משמע אין הסעיף מתיר התגוננות מפני שימוש בכוח המותר בדין, כדוגמת כוח המופעל כדין על-ידי גורמי ביטחון. היסוד השלישי העומד בבסיס ההגנה הוא כי המתגונן לא חרג בהתנהגותו ממידת הנחיצות הסבירה לשם הגשמת מטרת ההתגוננות. במסגרת זו, בדומה לתנאי ההגנה במשפט הפלילי, רשאי המתגונן לעשות שימוש בכוח לשם התגוננות רק בהיעדר דרך סבירה חלופית להתמודד עם הסכנה, רק כל זמן שהפעלת הכוח עודנה נדרשת לשם הגשמת המטרה ותוך בחירת האמצעי שפגיעתו פחותה ... בעניין זה, אף כי תנאי הסבירות נבחן במשקפיים אובייקטיביות של "האדם הסביר", בהערכת סבירות ההתנהגות אין להתעלם מתנאיי ההפתעה, הלחץ והאימה המאפיינים פעמים רבות מצבים של הגנה עצמית, שעשויים למנוע מן המתגונן, שנדרש לקבל החלטה מהירה, לפעול ביישוב-דעת... על מנת לקבוע אם התנהגות המתגונן הייתה סבירה, יש, איפוא, להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג ב"חוכמה שבדיעבד"... התנאי הרביעי הנדרש לשם כניסה לגדרי ההגנה העצמית הינו כי היחס בין הנזק שנגרם לניזוק לבין זה שרצוי למנעו לא היה בלתי סביר. עניינו של התנאי, איפוא, בקיומה של פרופורציה סבירה בין הנזק שנגרם למתקיף עקב ההתגוננות לבין זה שביקש המתגונן למנוע באמצעות פעולת ההתגוננות. על בסיס תנאי זה ניתן לומר עקרונית, כי אין אדם רשאי להתגונן באופן המסכן את חייו של המתקיף אם הסכנה שנשקפה למתגונן הייתה אך לפגיעה קלה..."

  1. בענייננו לא עלה בידי רועי להוכיח שמתקיימים יסודות ההגנה האמורה. ראשית, לא מצאתי שמדובר מהתגוננות מפני שימוש בכוח, אף לא באיום ממשי מצד התובע כלפי רועי. נהפוך הוא. ניתן להתרשם שאמנם התובע לא נענה לדרישתו של רועי להמשיך לעבוד, הוא אף התנגד לכך בקולי קולות, ואולם לא היה דבר במעשיו שיש בו כדי לרמז או להעיד על אפשרות לנקיטת אלימות או כוח פיזי כלפי רועי, שהיה כאמור מנהל המשמרת. ניתן היה להתרשם שרועי התרגז על כך שהתובע לא נענה למרותו, שהתובע אף צעק בנוכחות הלקוחות, שהתנהגותו של התובע לא הייתה התנהגות הולמת, ואולם כאמור לא מצאתי שנשקפה לרועי סכנה כלשהי לתקיפה אלימה מצד התובע. לכל היותר הסיר התובע את ידיו של רועי שאחזו בחולצתו, רועי עצמו העיד שלא בשל כך הוא נגח בתובע, אלא בשל הצעקות והקללות, ובכל מקרה לא היה מדובר בתקיפה, בוודאי שלא היה איום של ממש לתקיפה שכזו. שנית, גם אילו הייתי מוצאת שרועי עמד בפני סיכון כלשהו להיפגע פיזית מהתובע, בוודאי שהתקיפה שאת נסיבותיה תיארתי אינה מהווה התגוננות מידתית מפני הסיכון שהיה צפוי. בוודאי שאין כל פרופורציה בין ההתגוננות כביכול ותוצאותיה לבין המעשה שמפניו ביקש כביכול רועי להתגונן. רועי כאמור נגח בפניו של התובע בחוזקה, באמצעות ראשו, אף המשיך וחבט בו לאחר מכן באמצעות מקל. לכל הדעות לא מדובר בהתגוננות מידתית מפני התנהגותו של התובע שהייתה התנהגות אלימה באופן מילולי בלבד.
  2. אשר על כן אני קובעת שרועי חייב בנזקי התובע בגין עוולת התקיפה, וכי לא עומדת לרועי הגנה כלשהי מפני התקיפה האמורה.

אחריות הנתבעת

  1. התובע התמקד בסיכומיו בטענותיו לחבותה של הנתבעת בנזקיו כמעבידה, בגין עוולת הרשלנות. מצאתי להזכיר שעל פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין יש ותוטל אחריות שילוחית על מעביד גם לתקיפה שביצע עובדו. אציין בקצרה שבעבר לא חלה אחריות מעביד לעוולות עובד הדורשות כוונה כגון תקיפה, ואולם ההיסטוריה החקיקתית (ביטול סעיף 25 לפקודת הנזיקין, אשר שלל אחריות שילוחית של מעביד לעוולת תקיפה, בקובעו "לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה") מלמדת על שינוי ועל הרחבת האחריות גם למעשי תקיפה שבוצעו על ידי עובד.
  2. סעיף 13(א) לפקודת הנזיקין קובע -

"לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו

 (1)      אם הרשה או אישרר את המעשה;

 (2)      אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;...

  1. סעיף 13 (ב) קובע-

"רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד".

  1. בענייננו בוצעה התקיפה תוך כדי ביצוע העבודה, במהלך ניהול המשמרת על ידי רועי. רועי ביקש לגרום לתובע לצאת למשלוח נוסף, מדובר באירוע שנעשה לטובת המעביד, תוך ביצוע תפקידיו הרגילים של רועי הכרוכים בעבודתו, לקידום עסקי המעביד והעבודה התקינה במסעדה, ולא בפעולה שנעשית לצורך ענייניו הפרטיים של העובד. נשאלת השאלה האם יש לראות את המעביד כמאשרר את המעשה.
  2. לעניין זה צפה ועולה התנהגות המעבידה ואורגניה לאחר האירוע. ניתן היה לצפות ממעביד סביר אשר נתקל באירוע של תקיפת אחד מעובדיו בידי עובד אחר, גם אם פירש את האירוע כתגרה הדדית כפי שטענו המעבידים, שאותו מעביד יערוך בירור מקיף באשר לנסיבות האירוע, יערוך תחקיר ממצא, יפעל בדרך כלשהי להפקת לקחים מהאירוע, ינקוט אמצעים כלשהם לשם מניעת הישנות מקרים דוגמת האירוע, אשר הסתיים כאמור בפציעה של אחד העובדים, יוקיע את המעשה או אפילו יעניש. ספק האם אכן נערך תחקיר, בוודאי שתחקיר שכזה לא הוצג בפני, אף לא הוצגו מסקנות או התראות לעתיד. נהפוך הוא. ניתן להתרשם מעדות המנהלים והבעלים על אדישות לגבי קיומה של תגרה במקום העבודה, ועל חוסר הבנה בסיסי לכך שעל מעביד חלה החובה לספק לעובד מקום עבודה בטוח, נקי מאלימות ומתגרות. כאמור, לא הוצג בפני כל תחקיר, כי עם עדויות סברה רבות שנועדו להרחיק את המעבידה מאחריות לאירוע, לא הוצגו הליכים שננקטו אף לא אמצעים למניעת הישנות מקרים מעין אלו בעתיד. רועי שלכאורה היה התוקף נותר לעבוד במקום למשך מספר חודשים נוספים, ולא הוצגו בפני כל אמצעים שננקטו למניעת הישנות אירועים ממין זה מצידו או מצד כל עובד אחר. קשה היה להימנע מהרושם שהמנהלים אינם רואים כל פסול בכך שעובד הוכה במהלך העבודה, בין אם היה זה במהלך תקיפה חד צדדים או תגרה הדדית.
  3. ניתן היה לצפות שלאחר תקיפה כה אלימה שבעקבותיה פונה עובד לטיפול רפואי, תהיה הוקעה של מעשה האלימות שאין להשלים עמו בכל סיטואציה, ושיינקטו אמצעים כלשהם. אין להשלים עם מצב שבו מעביד או אורגניו ינקטו באלימות פיזית כלפי עובד, גם אם מדובר בעובד סורר, שאינו מקבל מרות, וגם אם אותו עובד הביע את מורת רוחו או את רוגזו בקול רם בפני הלקוחות. בפני המעביד עומד ארגז כלים משפטיים לטיפול בעובד כאמור, כלים המצויים כולם בתחום הלגיטימי, ותקיפת עובד אינה מצויה בארגז כלים זה. גם אם היה מדובר במקרה ראשון ובלתי צפוי, ניתן היה לצפות לכך שיערך תחקיר ממצה, שיוסקו מסקנות, שיינקטו צעדים משמעתיים נגד התוקף, לרבות פיטורין, וינקטו אמצעים למניעת הישנותם של מקרים ממין זה. דבר מאלה כאמור לא נעשה. קשה להימנע מהרושם שהמעבידה ואורגניה לא רק שהיו אדישים לתקיפה, הם אף הצדיקו את המעשה לאור הכעס שחשו כלפי התובע שהיה לדעתם עובד סורר שאינו מקבל מרות, שהם ניסו לחפות על רועי, להסתיר ולהעלים את  התיעוד שבמצלמות האבטחה, ובכך לא רק שגרמו נזק ראייתי, (אין להוציא מכלל אפשרות שיש בכך גם שיבוש של חקירה פלילית), אלא אף אישרו מכללא את המעשה. כאמור, לא רק שלא הוצג בפני תחקיר שנערך, לא מצאתי כל גינוי למעשה התקיפה, הענשת התוקף, אלא דווקא הענשת המותקף, השלמה עם מעשה התקיפה, ואף הצדקתו (לא רק באמצעות "הקטנת" האירוע והצגתו כתקיפה הדדית, אלא גם בעצם הצגתו של התובע כעובד סורר שפעל נגד המעביד). לאחר האירוע לא שב התובע לעבודה, ונראה שהוא לא קיבל כל פיצוי מהמעבידה על האירוע שאירע לו במהלכה.  כל אלו מלמדים על מתן לגיטימציה, ויש בכך משום אשרור למעשה שנעשה, ועל כן לטעמי מתקיימת בענייננו אחריות שלוחית של המעביד לתקיפה שביצע עובדו. 
  4. אשר לעוולת הרשלנות, אין מחלוקת על כך שמעביד חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי העובד. ההלכה הפסוקה אף הכירה בחובת זהירות מוגברת של מעביד כלפי עובדיו, כפי שנפסק למשל בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3)225 (1993). במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. (ראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415,;  ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507(1989); ע"א 665/80 מפעלי קירור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 604-603  ועוד).
  5. בגדרה של האחריות לשמירת סביבת עבודה בטוחה, אחראי המעביד גם לכך שלא ישררו יחסי אלימות בין העובדים ושהעובדים יהיו מוגנים מפני פגיעה אלימה. מבחינת חובת הזהירות המושגית לא תיתכן אפוא מחלוקת על קיומה של חובת זהירות. אשר לחובת זהירות קונקרטית, לטענת הנתבעות, מעשה מכוון, על אחת כמה וכמה, תקיפה אלימה, מנתקות את הקשר הסיבתי . לצד מגמה זו, הכירו בתי המשפט בקיומה של חובת אחריות גם בנסיבות של תקיפה, אף של מעשה פשע.
  6. התובע הפנה בסיכומיו לפסק הדין המנחה לעניין אחריות מעביד לתקיפה בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה ואח', פ"ד נה (5) 826 (להלן- "פרשת ועלס"), יחד עם זאת הוא לא פירט בסיכומיו מדוע לדעתו מתקיימות בענייננו התנאים להטלת אחריות על המעביד. אחריות בעוולת הרשלנות, גם בנסיבות שבהן מדובר באחריותו של מעביד כלפי עובדו, אינה אחריות מוחלטת (ראו למשל גם בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345).
  7. המבחן המרכזי להטלת אחריות במקרה זה הינו מבחן הציפיות, כאשר הדגש אינו רק על ציפיות טכנית, לצפות אירוע של אלימות הקיימת בכל מקום, אלא גם ציפיות נורמטיבית.
  8. כפי שקבע כב' השופט ריבלין (כתארו אז), בפרשת ועלס-

"בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין, בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני, המבוצע על-ידי צד שלישי, כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה, והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה"

  1. כב' השופט ריבלין התייחס גם למבחנים לאורם תיבחן שאלת האחריות כדלקמן:

"עיון מדוקדק זה ייעשה לאור המבחנים שעמדנו עליהם, ובהם: האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים (לעניין שיקול ההסתמכות השוו עניין לוי [13], בעמ' 68); האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה.  

משנשקלו כל אלה, ייבחנו בנסיבות המתאימות גם שיקולים של מדיניות ציבורית אשר בגינם עשוי בית-המשפט להימנע מלקבוע כי בין הצדדים קיימת חובת זהירות (עניין לוי [13], בעמ' 70-69)."

  1. כפי שנקבע בפרשת ועלס, יש לצפות קיומם של מעשי אלימות מבחינת הציפיות הטכנית. "מעשי פשע עשויים להתרחש ואכן מתרחשים כמעט בכל מקום ובכל זמן, ועל כן, במובן מסוים, הם תמיד ניתנים לצפייה במובן הטכני"  (ראו גם את פסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל בת"א (י-ם) 1452/99 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י -"נדמה כי לא ניתן לטעון ברצינות כי לא ניתן לצפות, מבחינה טכנית, אירוע שכזה. האפשרות שיתרחש מעשה עבירה, אירוע פלילי, תמיד קיימת...יש להדגיש כי אין צורך בצפיית האירוע במדויק, אלא די בצפיית האפשרות שיתרחש אירוע אלים. נפסק כי הצפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פירטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח' פ"ד יח (4)  701, בעמ' 712)".
  2. השאלה המרכזית הנשאלת אפוא הינה האם היה באפשרותה של הנתבעת לצפות את האירוע ולנקוט באמצעים כדי למנועו ולהגן על התובע מפני התקיפה. התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "...בעבר התגלעו ביני לבין הנתבע 2, חילוקי דעות גם עובר לתקיפה, דבר אשר היה בידיעת הנתבעים 3 ו-4, אשר ידעו כי הנתבע 2, הנו אדם אלים ובעל מאפיינים תוקפניים כלפי העובדים הכפופים לו... יובהר כי האירועים שהובילו לתקיפה לא היו אירועים חד פעמים. הנתבעים ידעו על האלימות הגלומה בהתנהגותו של הנתבע, פרצי הזעם שלו כלפי העובדים בסניף ודפוסי התנהגותו החריגה ולמרות זאת לא נקטו אצבע על מנת לרסנו." (סעיף 19). בתצהיר תשובות לשאלון השיב התובע כי לדעתו "היה אפשר למנוע את התאונה אם הנתבעים 3 ו4 היו שמים לב יותר לעובדים ולמה שקורה בעסק שלהם... הוא היה מדבר אלי בתוקפנות ובצורה מגעילה היה מאיים עלי הוא היה אומר לי זה בסוף יגיע בנינו לידיים. גם אם לא הסכמנו על דבר מה בעל פה הוא היה פותר את זה באיום שזה יגיע לידיים אני התלוננתי על כך למנהל הסניף. העובדים בסניף יודעים שהוא בן אדם לא סימפטי בלשון המעטה. המדובר בבנאדם שנוהג לאיים וגם מסתבר שלבסוף מבצע." (תשובות  69.16 - 69.19).
  3. התובע השיב בחקירה הנגדית כי לפני האירוע היו השפלות ואיומים מצד רועי ו"יש משפט שהיה אומר לי תמיד "זה בסוף יגיע לידיים בינינו". הוא היה מרים את הקול, הוא היה צועק עלי ומשפיל..." (עמ' 3 שורות 2-3). עוד העיד כי בחלק מהפעמים רועי הרים עליו את הקול וכי לעימותים ביניהם היו, מן הסתם, עדים עובדים אחרים (עמ' 3 שורות 10-12). לשאלה האם אופיר היה עד לאירועים בינו ובין רועי השיב "כשאופיר נמצא רועי לא היה עושה זאת מן הסתם כי הוא הבוס שלו." (עמ' 4 שורה 9). התובע אישר שהוא סיפר לאופיר על האירועים שהיו בינו ובין רועי ותגובת אופיר הייתה "אני אטפל בזה ו"בוא נשכח". לא שהוא אמר את זה אבל ככה זה היה נראה. אני אטפל בזה בסדר תעזוב בזה" (עמ' 4 שורות 11-14). התובע השיב שלא כל יום הוא היה מתלונן בפני אופיר "גם כי הייתי מרגיש שלא נעשה שום דבר עם התלונות שלי, וגם כי אני לא יכול לומר לו כל יום. אולי הוא דיבר איתו. אני לא יודע מה היה." (עמ' 4 שורות 16-17).
  4. בתצהיר תשובות לשאלון השיב התובע כי עובר לתאונה יחסיו עם רועי היו "די קרים ויכוחים בענייני העבודה איומים של הנתבע "זה יגיע לידיים"... היו גם רגעים של סוג של חברות מבחינתי למרות שהרגשתי שמצד הנתבע זה לא כזה אמיתי (צביעות).." (תשובה 69.13). גם בהודעתו במשטרה טען התובע כי "... רועי כל הזמן דיבר אלי לא יפה וזה במשך חודשים שבהם עבדתי שם, הוא גם תמיד היה מאיים עלי ואמר לי "זה יגיע לידיים בינינו בסוף"."
  5. רועי הצהיר מנגד בתצהיר עדות ראשית כי "רותם החל לעבוד במסעדה כמה חודשים... לפני האירוע נשוא התביעה. במהלך תקופת העבודה רותם התנהג כלפי בצורה תוקפנית ומבישה במספר הזדמנויות. רותם איים עלי מספר פעמים וקילל אותי מספר פעמים. הוא גם אמר מספר פעמים שיביא אנשים שירביצו לי. הדברים קרו במהלך העבודה, רותם לא קיבל מרות והתנהג בגסות כלפי. אני דיווחתי לאחראים במסעדה, זכור לי שדיווחתי לאחראי בשם אופיר, שהוא עובד בעייתי, אבל הם לא פיטרו אותו." (סעיף 2).
  6. בהודעתו במשטרה העיד רועי כי "לפני המקרה המדובר באופן כללי רותם היה נחשב כעובד לא אחראי, ומעבר לזה היה מקלל אותי, מאיים עלי באלימות, אני פניתי לאחראים עלי שיטפלו בנושא והדבר לא טופל." רועי השיב בחקירה הנגדית כי לא ידוע לו שהתובע התלונן עליו וכי אם הייתה תלונה כנראה שהיו מדברים אתו (עמ' 42 שורות 15-17).
  7. לירון הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "תפקודו של רועי בתקופת העסקתו אצל הנתבעת 1, היה ללא דופי ולא נרשמה כל תקרית עמו, קודם לאירוע נשוא התביעה וגם לא אחריו. בכל תקופת העסקתם של התובע ושל הנתבע 2 אצל הנתבעת 1, לא התקבלה משניים כל תלונה ו/או הערה איש על רעהו." (סעיפים 5-6). לירון הוסיף "אני שב ומדגיש כי לא נרשמו כל תקריות בין רועי לבין התובע עובר לאירוע נשוא התביעה ולא הגיע אליי ו/או לכל גורם אחר אצל הנתבעת 1 תלונה אודות רועי, לא מאף אחד מעובדי הסניף, לרבות התובע." (סעיף 8).
  8. לירון השיב בחקירה הנגדית שהוא מינה אחראי על הטרדות והתנכלויות (עמ' 31 שורות 22-24). עוד השיב כי היה ברור לעובדים שהאדם שאליו אפשר לפנות בכל ענייניהם הוא מאירי (עמ' 32 שורות 19-21). לשאלה האם התובע התלונן על רועי והם לא התייחסו לתלונותיו השיב "לא, לא תלונה שהגיעה אלי. להיפך הוא הנכון, היו תלונות עליו... מדובר בעובד בעייתי. הוא עבד במשרה שקשה מאוד להעסיק בה עובדים, וכאשר נשלח לעיסוקים הרבה פעמים מעגלים פינות, אז צריך לספוג את זה..." (עמ' 33 שורות 7-10). בחקירה הנגדית לב"כ של רועי נשאל לירון האם פנה אליו מישהו מהעובדים והתלונן שרועי אלים או עושה משהו שלילי, ועל כך השיב "לא, מעבר לזה אגיד לך שמדובר באחד העובדים ברמת העבודה שהיה עושה מהטובים והמסורים. מה שקרה אתו ועם התובע היה הפתעה גמורה, לפחות לגבי המעורבות שלו בדבר הזה." (עמ' 34 שורות 29-30).
  9. מאירי נשאל האם הוא היה האחראי על התלונות בסניף והשיב "התפקיד שלי הוא לנהל את כל הרשת מבחינת תפעול מזון, וכן גם בעיות מול לקוחות ועובדים, אבל לעניות דעתי וזכרוני הטוב, זו לא אחת מהתקלות שקורות ברשת מזון, מכות בין עובדים. האחריות הישירה על העובדים היתה של מנהל הסניף" (עמ' 36 שורות 29-31). לשאלה איך יכולים העובדים לדעת שהוא הכתובת לתלונות מיוחדות השיב: "תשאל אותם." (עמ' 37 שורה 1). לשאלה אם שמע פעם שהתובע התלונן על רועי השיב "לא הייתי מטפל בכל עובד בפינצטה בשביל זה יש מנהל, ועליו מנהל נוסף" (עמ' 37 שורה 20).
  10. אופיר הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "בתקופת עבודתו של רועי בסניף, הייתי מרוצה מתפקודו והוא ביצע את תפקידו כמנהל משמרת, על הצד הטוב ביותר. בין רועי לבין רותם לא היה כל סכסוך ו/או התקלות קודם לאירוע המדובר, בוודאי לא משהו שידוע לי. גם אף אחד מעובדים אלו, לא פנה אליי והתלונן לגבי העובד השני." (סעיפים 4-5). בחקירה הנגדית לשאלה אם הוא זוכר תלונות של רועי ושל התובע השיב "לא היה משהו אישי נגד אחד לשני. זה היה נורמטיבי, כמו שקורה, בה היו הערות של עבודה, זה לא היה משהו שיש אישי אחד נגד השני" (עמ' 23 שורות 28-29). לשאלה על מה התלונן רועי השיב "שהוא לא היה עושה פינוי, דברים שקשורים לעבודה." (עמ' 23 שורה 31). עוד השיב כי "רותם אף לא התלונן לגבי רועי. כשרועי התלונן זה היה משהו שקשור לעבודה, זה לא היה משהו אישי. זה לא היה בגדר "אני לא יכול לעבוד אתו"." (עמ' 24 שורות 3-4). עוד השיב בעניין כי "..רועי התלונן לגבי העבודה של רותם. כי זה היה משהו נורמטיבי, זו לא היתה תלונה חריגה. תלונה שטיפלנו בה בשוטף." (עמ' 24 שורה 14). אשר לחובת השימוע השיב "אני לא המעביד, הייתי המנהל וזה עלה לגורמים יותר גבוהים." (עמ' 26 שורה 27).
  11. מחמד העיד כי לפני האירוע הוא לא היה עד למריבות בין התובע לבין רועי גם לא לאירוע שבו רועי צעק, הרביץ או השפיל את אחד מהעובדים. על פי עדותו רועי התייחס אליו בצורה טובה (עמ' 48 שורות 4-12). עוד העיד כי התגרה בין רועי לתובע הפתיעה אותו (עמ' 48 שורה 28).
  12. לאחר עיון בראיות מצאתי שיש להעדיף את עדותו של התובע על פני העדויות מצד הנתבעים 1, 3 ו-4 שלפיהם לא היה כל סימן מוקדם לתקיפה וכי הם הופתעו מהאירוע. התובע עצמו העיד כאמור כי "האירועים שהובילו לתקיפה לא היו אירועים חד פעמים". כמו כן העיד על "פרצי הזעם" של רועי "כלפי העובדים בסניף ודפוסי התנהגותו החריגה" על כך שרועי אמר לו לא פעם ש"זה יגיע לידיים". לא רק התובע העיד על תלונות בנושא למנהלים. גם רועי טען שהוא התלונן בפני המנהלים על התנהגותו של התובע, ואולם הם לא עשו דבר. אמנם העדים מטעם המסעדה ומנהליה העידו כולם על כך שהם הופתעו מהאירוע, על כך שרועי לא היה אלים בעבר, שהיה עובד מסור, ואולם עצם  ההתנהלות לאחר האירוע תומכת בטענותיו של התובע שלפיהן לא היה מדובר באירוע מפתיע או חד פעמי, או שלפחות לא ננקטו כל אמצעים חרף קיומם של סימנים לעימותים, לאיומים על נקיטת אלימות. המנהלים הפגינו אדישות לאירוע, והתייחסו לדברים בשיוויון נפש. רועי המשיך מיד בעבודה ללא בירור, השעיה או ענישה. אילו היה מדובר באירוע כה מפתיע, שלא היו לו סימנים מקדימים, אילו לא היו המנהלים מורגלים באלימות במסגרת העבודה, ניתן היה לצפות שרועי היה מורחק מהמקום לפחות עד עריכת בירור מקיף. חרף זאת, רועי כאמור המשיך לעבוד, המנהלים חיפו עליו ואף פעלו להעלמת תיעוד מצלמות האבטחה. הנתבעת ביקשה להציג את מאירי כממונה על תלונות של העובדים, ואולם בעדותו התנער מאירי מתפקיד זה, טען שמנהל הסניף אחראי לכך, ולא הוא, הוא אף הפנה לשאול את העובדים למי עליהם לפנות.
  13. בנסיבות האמורות מצאתי לקבוע שהנתבעת הייתה צריכה לצפות את האפשרות שרועי יתקוף את התובע ולנקוט אמצעים למניעת התקיפה. הנתבעת הפרה את החובה המוטלת עליה ובשל התרשלותה אירע האירוע ונגרמו לתובע הנזקים נושא התביעה. 

חבות הנתבעים 3 ו-4

  1. יש ותוטל אחריות בנזיקין על נושא משרה בתאגיד, בנפרד מאחריותו של התאגיד, ובלבד שהתקיימו בו יסודות האחריות. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (מיום 27.10.04). כב' השופטת ע'  ארבל פירטה בפסקה 14 את מודל האחריות האישית, כפי שנקבע על ידי השופט שמגר בע"א 407/89  צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661 (1994), כדלקמן:

 "בהתאם למודל זה, לנושא משרה בחברה אין מוקנית חסינות לעוולות נזיקיות שביצע באופן אישי אך משום שהינו אורגן של החברה. הנשיא שמגר ציין כי "מודל האחריות האישית הינו עקרון יסוד במשפטנו האזרחי..." (שם, בעמ' 695) וכי "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו"... פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו. הלכה זו נובעת מהעמדה האינדיווידואליסטית של דיני הנזיקין, שלפיה כל אדם בחטאו יישא (ראו דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים... והיא מוכרת ומיושמת מימים ימימה על-ידי בתי-המשפט ...עיקרון זה עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין הוא משתלב הן עם עקרון האשם שנובע ממטרות הצדק וההגינות שבבסיס דיני הנזיקין, הן עם עקרון ההרתעה היעילה."

  1. חרף תמיהות באשר להתנהלותו של לירון בעקבות האירוע, במיוחד בכל הנוגע לגרימת הנזק הראייתי בהעלמת תיעוד מצלמות האבטחה, לא מצאתי שבענייננו הוכח שיש להטיל אחריות אישית על נתבעים 3 ו-4 למעשה התקיפה, מעבר לאחריותה של הנתבעת שהייתה כאמור החברה המעבידה. אמנם לירון ערך לטענתו תחקיר בעניין, הוא אף הגורם שהתכתב עם עורך דינו של התובע לגבי תיעוד מצלמות האבטחה, ואולם לא התרשמתי שהוא אישית היה אחראי על כוח האדם במסעדה או על בירור התלונות, או על נקיטת אמצעים למניעת אלימות. התובע עצמו העיד על כך שהוא התלונן בפני אופיר, ולא בפני לירון, ולמעשה לא הונח כל בסיס להטלת אחריות אישית על מי משני הנתבעים 3 או 4.

אשם תורם

  1. סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין, מגדיר "אשם תורם" כדלקמן:

"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמתו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית משפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;...".

  1. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 417  מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72).
  2. בענייננו קדם למעשה התקיפה וויכוח בין התובע לבין רועי, שבמהלכו צעק התובע, אולי אף קילל, ואולם גם בהנחה שהתנהגותו של התובע הייתה התנהגות בלתי תקינה נוכח חובתו המקצועית כלפי מעבידיו וכלפי העובדים האחרים, אינני מוצאת שיש בהתנהגותו כדי להצדיק את התקיפה האלימה או כדי להשית עליו אשם תורם. כפי שצוין למשל על ידי כב' השופטת דיאנה סלע  בת"א 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד (מיום 18.11.12) "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" לפיכך כאמור לא מצאתי שיש להטיל אשם תורם.

מעוולים במשותף

  1. אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים, כפי שנפסק, המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין, הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ראו למשל ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344.
  2. בהתאם למבחן זה מצאתי שאחריותה של הנתבעת היא בשיעור של 30% בעוד אחריותו של נתבע 2 הינה בשיעור של 70%.

הנכות

  1. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של מומחה בתחום כירורגיה פלסטית, ד"ר יצחק טוכמן, מיום 14.12.09. בחוות דעתו סקר המומחה את ממצאי בדיקתו, את ממצאי בדיקות העזר שעמדו לפניו, ואת תלונות התובע. אשר לנסיבות התאונה ציין המומחה כי התובע נפצע "במהלך קטטה עם בחור במקום עבודתו ננגח בפניו ונגרם לו קרע עמוק באזור האינפראורביטלי השמאלי בפניו. פנה לטיפול ראשוני לטרם ומשם הופנה לטיפול ע"י כירורג פלסטי לחדר המיון בבית החולים שערי צדק. בתעודות השחרור מחדר מיון מצוין שהנ"ל התקבל לחדר המיון עם חתך קרוע בלחי השמאלית. בהרדמה מקומית החתך נתפר ב- 2 שכבות חוט ויריל 0- 5 בעומק וחוט ניילון 0- 5."
  2. המומחה ציין בחוות דעתו שהתובע התלונן בפניו כי הוא סובל מצלקת מכוערת בפניו ועקב כך נוצרו לו בעיות נפשיות. שישה חודשים לאחר פציעתו לא יצא מפתח ביתו עקב הצלקת. לעתים הצלקת מקבלת גוון אדום יותר ולכן הינה בולטת ונראית יותר. אשר לממצאי הבדיקה, ציין המומחה כי נמצאה צלקת לא חלקה. הצלקת מעט רחבה באזור האינפראורביטלי מצד שמאל. הצלקת בארוך של 2.5 ס"מ וברוחב של 2-3 מ"מ. בעת הבדיקה - שנה לאחר פציעתו של התובע – סבר המומחה שמצב הצלקת הוא סופי.
  3. בסעיף הסיכום והמסקנות קבע המומחה כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי פרט 75(2)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.
  4.  הנתבעים הגישו חוות דעת רפואית של מומחה בתחום כירורגיה פלסטית, ד"ר עמוס לויאב, מיום 13.4.11. בחוות דעתו סקר המומחה את ממצאי בדיקתו, את ממצאי בדיקות העזר שעמדו לפניו, ואת תלונות התובע. אשר לנסיבות התאונה ציין המומחה כי התובע נפצע "עת עבד כשליח במסעדת "ניו דלי" בירושלים, הוכה לדבריו וננגח בפניו ע"י עובד אחר. פנה לקבלת עזרה ראשונה ל"טרם" משם הופנה למיון בי"ח שערי צדק באבחנה של חתך קרוע מתחת לעין שמאל. במיון בוצעה תפירה של החתך והוא שוחרר לביתו בלא שאובחנו פגיעות אחרות. לאחר שהחלים נותרה במקום צלקת."
  5. המומחה ציין בחוות דעתו שהתובע התלונן בפניו כי למרות שקיים שיפור במראה הצלקת לעומת צורתה לאחר הפציעה, עדיין מרגיש בושה כשמסתכלים עליו. אשר לממצאי הבדיקה, ציין המומחה כי בהסתכלות ממרחק מטר לא רואים צלקת או עיוות בפניו של התובע. בתאורת ניתוח חזקה ניתן בקושי לראות במבט מקרוב, ניואנס של צלקת בגובה פני העור ובצבע העור, באורך 2.5 ס"מ וברוחב 1 מ"מ. המומחה הוסיף שהצלקת אינה רגישה או מעקצצת. בסעיף הסיכום והמסקנות קבע המומחה כי מדובר במצב לאחר איחוי בפנים ללא הצתלקות של ממש וכי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות האירוע.
  6. לא מצאתי מקום שיש להכריע בין שני המומחים, שכן בכל מקרה מצאתי שהנכות בגין הצלקת, גם אם נותרה נכות רפואית, אינה נכות תפקודית. לא רק שהצלקת התכהתה עם השנים, זמן מועט לאחר התאונה שב התובע לעבוד כשליח, ולא מצאתי שהיה בצלקת כדי לפגוע בתפקודו או בפרנסתו.

הנזקים

נזק לא ממוני

  1. בסיכומיו ביקש התובע להעריך את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסכום של  100,000 ₪. רועי טען בסיכומיו כי יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום שלא יעלה על 10,000 ₪ . הנתבעים 1, 3 ו- 4  טענו בסיכומיהם כי יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסך של 5,000 ₪.
  2. עולה מהראיות שהובאו בפני שהתקיפה הייתה תקיפה אלימה, לא רק נגיחה בפניו של התובע, התובע גם הוכה באמצעות מקל. התקיפה גרמה לתובע לחבלות ובעקבותיה נזקק לטיפול רפואי. התובע התפנה למרפאת טרם ולבית החולים בכוחות עצמו (בעזרת חברו ומעסיקו), ולאחר טיפול ראשוני שוחרר לביתו. בעקבות האירוע לא שב התובע לעבודה.
  3. יש לשקול בקביעת פיצוי בראש נזק זה גם את הצלקת שנותרה לתובע בעקבות התקיפה ואת השפעתה על התובע.
  4. התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "בעקבות התקיפה סבלתי מלבד מהפגיעה בפני גם מבעיות חברתיות בשל הערות הסובבים אותי וזאת עקב הצלקת שבפני, סבלתי מחוסר ביטחון עצמי, ובמשך חודשים ארוכים לאחר התקיפה לא יצאתי מביתי עקב הבושה להיראות בפומבי עם צלקת על פני. כמו כן גם בהנחיה רפואית לא חשפתי את פניי לשמש במשך כשנה עקב הפגיעה בפנים." (סעיפים 12-13).
  5. עוד הצהיר התובע כי "התביישתי בצלקת ולא יצאתי מפתח ביתי תקופה ארוכה היות ונאלצתי לתת הסברים, השכם וערב, לפשר הפצע והתפרים שמתנוססים על פני מתחת לעיני. השנה שבה נאלצתי להתחבא מאור השמש גרמה לי לסבל רב ולקשיים מרובים, אי יכולת לעבוד בתנאים חיצוניים ואי יכולת ליהנות מטיולים וחוויות המצריכות חשיפה לשמש דבר שגרם לי לעוגמת נפש ממשית." (סעיפים 27-28). בחקירה הנגדית שב וטען כי התבייש להראות את פניו ובמשך שנה לא יצא לשמש. התובע הסביר כי יצא פחות מהבית "לא הייתי כלוא בחדר שנה שלמה, הייתי יוצא, אבל הייתי יוצא הרבה הרבה פחות. לא הייתי מבלה עם חברים. הייתי יוצא לאן שחייב." (עמ' 8 שורות 19-21).
  6. באירוע של תקיפה קיים לטעמי גם נזק בלתי ממוני כתוצאה מההשפלה הכרוכה בתקיפה, שהשפעתה היא מעבר לנכות הרפואית או התפקודית.

בהביאי בחשבון את כל השיקולים האמורים, את גילו של התובע שאך מלאו לו 18 שנים בעת האירוע, כמו גם את הזמן שחלף מאז האירוע, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 40,000 ₪.

הפסדי השתכרות

  1. התובע ביקש לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר בסך של 2,750 ₪.  בקשה זו נסמכת על הטענה ששכרו החודשי הממוצע של התובע לפני התאונה היה 5,575 ₪, וכי  כתוצאה מהאירוע נעדר מעבודתו שבועיים. התובע הוסיף וטען כי נכותו הרפואית הינה נכות תפקודית. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות עתר התובע לפיצוי גלובלי בסך של 50,000 ₪, בשל קשיים במציאת עבודה בגין הצלקת.
  2. רועי טען כי יש לדחות את טענות התובע בעניין זה כיוון שלא עתר בכתב התביעה בעניין. עוד טען כי לפי תלושי המשכורת שהציג התובע הוא החל לעבוד בחודש שלאחר האירוע והרוויח שכר גבוה יותר. עוד טען שאין לפסוק פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות.
  3. הנתבעים 1, 3 ו- 4   טענו בסיכומיהם שאין לפצות את התובע עבור הפסד בעבר כיוון שהתובע היה זכאי לקבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי והוא בחר שלא להגיש תביעה. אשר לגריעה בכושר ההשתכרות טענו הנתבעים כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה כיוון שנכותו הרפואית הקלה היא בגין צלקת שאינה נראית לעין ומטבעה אינה עשויה להשפיע על כושר ההשתכרות של התובע. עוד טענו כי על פי תלושי המשכורת שצירף התובע שכרו עלה משמעותית.
  4. התובע צירף לתצהירו 3 תלושי משכורת לחודשים ינואר עד מרץ בשנת 2009 בגין עבודתו באלגד פיצה. בהתאם לתלושים האמורים החל התובע לעבוד כשבועיים לאחר האירוע. שכרו החודשי הממוצע של התובע עמד לאחר התאונה על סך של 6,215 ₪, הנתבע 3 צירף תלושי משכורת של התובע מחודשים אוקטובר עד דצמבר לשנת 2008. מהתלושים עולה כי התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 1.10.08 לפי בסיס שכר שעתי. בחודש אוקטובר השתכר סך של 531 ₪; בחודש נובמבר השתכר סך של 3,621 ₪ ובחודש דצמבר השתכר סך של 510 ₪. עולה אפוא מהנתונים ששכרו של התובע לאחר האירוע היה גבוה יותר משכרו במועד האירוע.
  5. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא ידע שיש באפשרותו לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי פגיעה והוא לא נתן הסבר סביר לכך שנמנע מלפעול כאמור (ראו עמ' 10, שורה 27). בנסיבות האמורות לא מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח שהיו לו הפסדי שכר בעקבות האירוע. כמו כן בהעדר נכות תפקודית אינני מוצאת יש לפסוק פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות.

עזרת הזולת

  1. בגין עזרה לעבר עתר התובע לפיצוי בסך של 3,000 ₪. לטענת התובע בני משפחתו סייעו לו בעת ששכב בביתו וכן בשיקום פניו שהושחתו לאורך החודשים שבהם נאלץ למרוח משחות שונות ונאלץ להסתתר מאור השמש.
  2. רועי טען בסיכומיו שאין לפצות את התובע בראש נזק זה כיוון שבחקירה הנגדית השיב התובע כי עזרת בני המשפחה הייתה עזרה נפשית (עמ' 9 שורה 17). הנתבעים 1, 3 ו- 4  טענו כי התובע לא הוכיח כל הפסד בפועל שנגרם לקרוביו ולא הוכיח כי נזקק לעזרה החורגת מהנורמות המקובלות של עזרת משפחה והתובע העיד כי מלבד עזרה נפשית ממשפחתו לא קיבל כל עזרה.
  3. התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "נתמכתי ע"י בני משפחתי ונעזרתי בהם לאחר שנפגעת. בני המשפחה טיפלו בי וליווו אותי לבדיקות ולטיפולים הרפואיים השונים. שכבתי בביתי לאחר שנפגעתי ובני המשפחה סייעו לי בשיקום פני שהושחתו לאורך חודשים ארוכים שבהם נאלצתי למרוח משחות שונות על פני ונאלצתי להסתתר מאור השמש." (סעיף 29). בחקירה הנגדית הסביר כי פיזית בידיים וברגליים הוא היה בריא והעזרה שקיבל הייתה נפשית (עמ' 9 שורות 17-19).
  4. על יסוד הראיות לא מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח שהוא נזקק לעזרת הזולת המזכה אותו בפיצוי.

הוצאות

  1. התובע עתר בסיכומיו לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר כגון משחות וביקורים אצל רופאים ובהתאם לקבלות שצירף לסך של 6,703 ₪ . עבור הוצאות לנסיעות בעבר עתר לפיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעתיד, בהסתמך על הצעת מחיר שקיבל עבור טיפולי לייזר לצמצום ולטשטוש הצלקת, עתר התובע לפיצוי בסך של 16,000 ₪ . עבור נסיעות לעתיד לצורך טיפולי הלייזר עתר התובע לסכום של 500 ₪.
  2. רועי טען בסיכומיו כי אין להחזיר לתובע את עלות חוות הדעת הרפואית כיוון שהיא נדחתה על ידי המומחה מטעם הנתבעים והיא לא הייתה נחוצה. בנוגע לשאר ההוצאות הרפואיות טען רועי כי הן הוחזרו על ידי קופת החולים מלבד סך של 39 ₪. אשר להוצאות עבור נסיעות טען רועי כי אין מקום לפצות את התובע בראש נזק זה. לטענתו, לפי המסמכים הרפואיים התובע היה בשני טיפולים לאחר האירוע והגיע למומחה לצורך הכנת חוות הדעת. כל הטיפולים נערכו בעיר מגוריו של התובע - ירושלים.
  3. הנתבעים 1, 3 ו- 4  טענו בסיכומיהם כי אין לפצות את התובע בכל הנוגע להוצאות רפואיות לעבר והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד כיוון שמדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי להחזרי הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי אמרו לו שהוא יכול לפנות לביטוח הלאומי והוא בחר שלא לעשות כן (עמ' 10 שורה 27). אשר להוצאות רפואיות לעתיד טענו הנתבעים כי אין התייחסות של המומחה הרפואי מטעם התובע לצורך בטיפולים עתידים ואין לתת משקל למסמך שצירף התובע להערכת עלות הטיפול כיוון שאין מדובר בחוות דעת.
  4. נוכח ההוצאות שבהן מדובר, ובהינתן העובדה שמדובר בתאונת עבודה, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

ניכויים

  1. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי לפיכך יש לבצע ניכוי רעיוני של הסכומים אותם היה מקבל מהמוסד לביטוח לאומי. כיון שלא פסקתי פיצוי בגין הפסד הכנסות בעבר, לא מצאתי שיש מקום לניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל.

סיכום

  1. לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה נגד נתבעים 1 ו-2 בלבד. נתבעים 1 ו- 2 ישלמו לתובע ביחד ולחוד פיצוי בסכום של 40,000 ₪ בתוך 30 ימים (אחריותם הנזיקית היא כאמור בסעיף 138) . כמו כן ישלמו לתובע את הוצאותיו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%.
  2. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים, וככל שלא ישולמו במועד האמור הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.

 

 

ניתן היום,  י' אב תשע"ד, 06 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ