פסק דין משלים בתיק עת"מ 43694-07-12

פסק דין משלים זה עניינו בבקשת העותרים לפסיקת הוצאות משפט בגין העתירה שנמחקה ביום 15.10.12 בהתאם להודעת הצדדים.

רקע

1. ביום 23.07.12 הגישו העותרים עתירה זו בגדרה נתבקש בית המשפט להורות למשיב ליתן טעם מדוע לא נסתיים הטיפול בבקשת העותרים להאריך את תוקף היתר הכניסה לישראל של העותר 1 (להלן - העותר) במסגרת בקשת איחוד משפחות שהגישו העותרים, וכן לחייב את המשיב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין העתירה.
2. על פי הנטען בעתירה, העותר, אזרח פלסטיני, נישא לעותרת 2, שהינה אזרחית מדינת ישראל, ביום 11.04.90, ובמהלך נישואיהם נולדו להם ששה ילדים והם קבעו את מרכז חייהם בעיר נצרת.
3. במהלך השנים, כך עפ"י הנטען בעתירה, קיבל העותר היתרי כניסה לישראל, אולם לאחר שהופסק הטיפול בבקשתו לאיחוד משפחות בעקבות תיקון חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, אף המינהל האזרחי הפסיק להנפיק עבורו את היתרי הכניסה. ביום 29.12.08, הגיש העותר, באמצעות העותרת 2, בקשה להסדרת מעמדו בישראל במסגרת בקשת איחוד משפחות. ביני לביני, ובטרם נתקבלה החלטה בבקשה, נתפס העותר על ידי משטרת ישראל והוגש נגדו כתב אישום בגין שהייה בלתי חוקית. ביום 28.06.10 הורשע העותר, ובמסגרת גזר הדין הוטלו עליו עונשים שונים והוא גם נצטווה לעזוב את הארץ..
4. ביום 6.02.11, הגישו העותרים עתירה מינהלית (עת"מ 8981-02-11), לחייב את המשיב לסיים את הטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות (להלן - העתירה הראשונה). ביום 28.03.11 נתתי תוקף של פסק דין להודעה מוסכמת מטעם הצדדים לפיה העותרת 2 תפנה למינהל האוכלוסין בנצרת החל מיום 03.04.11 לצורך הפניה להיתר מת"ק שיאפשר את כניסת העותר לישראל ויסדיר את שהייתו כאן. עוד הסכימו הצדדים כי המשיב ישלם לעותרים הוצאות בגין העתירה הראשונה, בסך כולל של 6,000 ש"ח. בהתאם, הוריתי על מחיקת העתירה. בעקבות פסק הדין בעתירה הראשונה, אושרה בקשת העותרים לאיחוד משפחות, והעותר קיבל היתר כניסה לישראל שתוקפו מיום 12.04.11 ועד 13.03.12.
5. בקשת נוספת של העותר להארכת תוקף היתר הכניסה, שהוגשה בחודש מרץ 2012, סורבה בשל "מידע משטרתי". העותרים פנו פעמים רבות למשיב, ומשלא קיבלו מענה לפניותיהם, הגישו ביום 23.07.12 עתירה נוספת, היא העתירה שבפניי.
6. ביום 14.10.12, יום אחד עובר למועד שנקבע לדיון בעתירה, הגישו הצדדים הודעה לבית המשפט, במסגרתה מסרו כי ביום 27.09.12 הוסדר עניינו של העותר, והונפק לו היתר כניסה לישראל. לפיכך, ביקשו הצדדים להורות על ביטול מועד הדיון בעתירה לגופה, ולאפשר להם לטעון בכתב לעניין ההוצאות.

תמצית טענות הצדדים

7. לטענת העותרים, בדומה למה שקרה בעקבות העתירה הראשונה, אף בפעם זו התמהמהה המשיב בטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות, ופטר אותם בתשובות כי עניינם נמצא בבדיקה מול הגורמים הרלוונטים. העובדה כי בסמוך לאחר הגשת העתירה התקבלה תשובת גורמי הביטחון, והטיפול בעניינו של העותר הסתיים, מבלי שנדרש להמציא פרטים נוספים ומבלי שזומן לבירור באשר למידע הנטען, מעידה, כך העותרים, כי עצם הגשת העתירה היא שזירזה את הטיפול בבקשה והביאה להסדרת עניינו של העותר. כתוצאה מהעיכוב בטיפול בבקשת העותרים, נאלץ העותר לעזוב את תחומי המדינה ביום 14.03.12, עם פקיעת ההיתר שניתן לו בשנת 2011, וזאת עד למתן ההיתר החדש ביום 27.09.12. כתוצאה מהיעדרותו, הורע מצבה הכלכלי של משפחת העותר, המונה ששה ילדים קטינים, נכפו על משפחתו הוצאות כבדות לצורך נסיעה לביקורים אצל העותר מחוץ לגבולות המדינה ונגרמה לעותרים ולילדיהם עוגמת נפש בשל הניתוק הממושך. לפיכך, מבקשים העותרים כי בית המשפט יטיל על המשיב תשלום הוצאות אשר יתנו ביטוי להתנהלות המשיב ולנזקים שנגרמו כתוצאה מכל לעותרים.
8. מנגד, טען המשיב כי סירובו להאריך את תוקף אשרת השהייה של העותר התבסס על ידיעה מודיעינית שהתקבלה בעניינו, והוזנה למערכת ביום 7.03.12. הידיעה הצדיקה בדיקה מול גורמים רלוונטיים, ובדיקה זו, כך המשיב, אורכת זמן. מרגע שהוסרה המניעה, בחודש ספטמבר 2012, מיהר המשיב והשלים את הטיפול בבקשת העותרים. עוד טוען המשיב, כי בבקשות לקבלת אשרת שהייה לאזרח האיזור, נדרשת בדיקה מקיפה ביחס למבקש האשרה, לרבות עריכת תבחין בטחוני, בחינה אשר מעצם טיבעה וטיבה אורכת זמן ומצריכה את עיתותיה, ומקל וחומר כאשר יש ידיעה בטחונית קונקרטית. לפיכך, סבור המשיב כי פרק הזמן שחלף מפקיעת תוקפה של האשרה הקודמת ועד שהונפקה לעותר אשרה חדשה, הינו פרק זמן סביר בנסיבות העניין, ובהינתן כי הטיפול בבקשה הושלם אף בטרם התקיים דיון אחד בעתירה לגופה, אין מקום לפסיקת הוצאות נגד המשיב.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי בנימוקי הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.
10. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, וכללים אלה חלים אף ביחס לעתירות שעניינן קבלת אשרת שהייה לתושב האיזור (ראו בג"ץ 5240/08 עבד אלטיף חוסין נזאל נ' שר הפנים, ניתן ביום 22.08.10, בג"ץ 9748/07 הינד אבו לבן נ' שר הפנים, ניתן ביום 24.11.08). בהתאם לכללים אלה, יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה, האם העותר מיצה הליכים בטרם הגשת העתירה, האם העתירה הוגשה בשיהוי, והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. במקרה שלפניי מדובר בעתירה שניה שהוגשה באותו עניין, כאשר גם בעתירה הראשונה נתקבל הסעד המבוקש רק לאחר פניה לבית המשפט ותוך חיוב המשיב בהוצאות. אף העובדה כי החלטת המשיב בעתירה זו נתקבלה ימים ספורים בלבד עובר למועד שנקבע לדיון בעתירה, וזאת מבלי שהעותר נחקר על אודות המידע המודיעיני שבעטיו התעכבה החלטת המשיב, ומבלי שנתבקש למסור כל פרט נוסף אחר, דוחקת למסקנה כי עצם הגשת העתירה היא שהובילה, אף בפעם הזו, לקבלת הסעד המבוקש. כן נתקיימו יתר התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה לחיוב בהוצאות.
11. במצב דברים זה, דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. עם זאת, בקביעת שיעור ההוצאות, הבאתי בחשבון, מחד גיסא, כי אין מדובר בפרק זמן ממושך שחלף מיום פקיעת ההיתר הראשון ועד מתן ההיתר עתה, הגם שאף פרק זמן זה, של כששה חודשים, חייב את העותרים בהוצאות כספיות שונות. מאידך גיסא, יש להתחשב בכך שהסעד ניתן לעותרים ללא צורך בהתייצבות לדיון, וכי העותרים אף לא הציגו אסמכתא כלשהיא בדבר שיעור ההוצאות שנגרמו להם.
12. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים אני מורה כי המשיב ישא בהוצאות העותרים בסך כולל של 6,000 ש"ח. נוסף לכך, המזכירות תשיב לעותרים חלק האגרה בשים לב לכך שפסק הדין בתיק זה ניתן בטרם קויים דיון בו.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  כ"ב כסלו תשע"ג, 06 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: