פסק-דין חלקי בתיק ת.א 838/04

         התובע עתר למספר סעדים, וביניהם, תביעה להחכיר לו את מגרש מס' 114 בשכונת שלומית בשלומי. החלטה זו נסבה על השאלה המקדמית, האם סעד זה, נבלע בפסק הדין בת.א. 3085/96 (שלום עכו) מיום 29.7.2002 (להלן: " פסק הדין"). 

1.       אקדים ואומר כי פסק הדין ניתן בשעתו על ידי, בשבתי בבית משפט השלום בעכו. אם היו הצדדים טורחים בשעתו לסבר את אוזני, כי עודני יושב על מדין בתביעה שם, תלויה ועומדת התביעה דכאן (שהוגשה בשנת 2001 לבית משפט השלום בחיפה אך הועברה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 2004), לא היה צורך במתן החלטה זו. יש להצר על כך שהצדדים לא עשו כן, ובכך גרמו לבזבוז זמן שיפוטי, ולתסבוכת מיותרת.

          למעשה, החלטתי דכאן, היא בבחינת הבהרה או פרשנות של פסק הדין, שכאמור, ניתן על ידי בשבתי בבית משפט השלום בעכו. 

2.       על ההליכים שהתנהלו בין הצדדים החל משנות ה-80, ראה הסקירה בפסק הדין (הכוונה לפסק הדין החלקי מיום 18.12.2001 בת.א. 3085/96 הנ"ל). לא אחזור על הדברים, ויש לראות האמור שם כחלק בלתי נפרד מהחלטה זו.

בסעד האופרטיבי בעמ' 4 לפסק הדין, קבעתי כי התובע ואחיו (הנתבעים שם) יהיו זכאים לקבל מהנתבע כאן (להלן: " המינהל") כלהלן:

א. פיצוי על מבני המשק במקרקעין נשוא התביעה שם, על פי הערכת שמאי ממשלתי + 15%.

ב. שטח חלופי למרעה.

ג. מגרש אחד לכל נתבע, מתוך המגרשים הכלולים בתוכנית ג/7441.

וכעת, אמקד את השאלה הצריכה לענייננו והיא: האם ההוראה להקצאת מגרש לנתבעים שם (התובע ואחיו), היא בנוסף למגרש נשוא התביעה כאן, מגרש שהמינהל התחייב להקצות לתובע במסגרת הליכים אחרים.

3.       כשלעצמי, אין לי ספק כי הסעד האופרטיבי בפסק הדין, המורה על הקצאת מגרש לתובע ולאחיו, היא בהמשך ולאור האמור בעמוד 4 סיפא לפסק הדין החלקי, שם נכתב כלהלן:

"לטענת הנתבעים, במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 1981, הם פינו 14 דונם מתוך 28 דונם בהם החזיקו בתחומי העיר שלומי.

במהלך שנות ה - 80, ובעקבות ניסיונות חוזרים ונשנים של התובע לבטל הסכם הפשרה, הגיעו להסכם עם התובע, ולפיו פינו שטחי מקרקעין נוספים שהיו בחזקם ובשימושם, המכונים כיום שלב א + ב בשכונת המגורים "שלומית". כנגד הסכמה זו, התחייב התובע להעניק לכל אחד מהם מגרש לבנייה, ובהתאם לכך הוקצו להם מגרשים מס'  21 ו - 114 ששוריינו עבורם על ידי התובע , והעסקה אף דווחה למס שבח כנחזה מנספחים ב' לתצהיר הנתבע.

(אציין כי במהלך הביקור בשטח נתברר כי שני המגרשים לא נמסרו בפועל לנתבעים. מגרש מס' 21 עומד בשממונו. לטענת הנתבע מס' 2 (אחיו של התובע - י.ע.) בשל סירובו של התובע לחתום על התוכניות לצורך קבלת היתר בנייה. נושא זה חורג ממסגרת דיוננו)".

בפסק הדין מיום 29.7.2002, עמדתי על השיקולים למתן פיצוי לתובעים, ומתוך האמור שם ניתן ללמוד כי הסעד של הקצאת מגרש לתובע ולאחיו (הנתבעים שם), אינו נובע מהפיצוי המגיע להם בשל ביטול רשיון במקרקעין של שטחי המרעה. פסק הדין לא נתכוון להורות על הקצאת שני מגרשי מגורים כפיצוי נוסף עבור ביטול הרשיון בשטחי המרעה (מעבר לפיצוי הכספי ולשטחי המרעה החלופיים).

הסעד של הקצאת המגרשים, מתייחס למגרשים נשוא הפשרה שלא יצאה על הפועל (במסגרת פינוי שטחי שלומית א+ ב) כפי שנזכר בפסק הדין החלקי. בשל כך, ועל מנת להביא לכלל סיום את ההליכים בין הצדדים, הוריתי בשעתו בפסק הדין, כי המגרשים יוקצו מתוך המגרשים הכלולים בתוכנית ג/7441, בהתאם להסכמה שהושגה בשעתו בין הצדדים, הסכמה שכאמור לא יצאה אל הפועל.

4.       אשר על כן, מובהר בזה כי התובע זכאי למגרש אחד בלבד, ולא לשני מגרשים. לשון אחר,  הסעד המתבקש בסעיף 23 א' לכתב התביעה המתוקן, להקצות לתובע את מגרש 114, נבלע בפסק הדין שם הוריתי על הקצאת המגרש לתובע ולאחיו. וכפי שהצהירה ב"כ הנתבע בישיבה מיום 15.3.2005, שני המגרשים "משוריינים" ממילא לתובע ולאחיו.

5.       לאור התוצאה אליה הגעתי, נותר לדון בסעדים האחרים שבכתב התביעה המתוקן. אציין כי לטענת הנתבע, גם סעדים אלו דינם להידחות על הסף בשל שיהוי וטעמים נוספים.

נקבע לקדם משפט ליום  26.1.2006 שעה 08:30 .

ניתנה היום כ"ה בכסלו, תשס"ו (26 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.