פסק-דין חלקי בתיק תא"ק 11681-10-11

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

המבקשים בתיק זה הינם ערבים להלוואות, וכנגדם הוגשה התביעה נשוא תיק זה על ידי המשיב.

תביעת המשיב/הבנק כנגד המבקשים מבוססת על שלוש הלוואות, אשר לקחו החייבים העיקריים, ואשר נטען כלפי המבקשים כי חתמו ערבות להלוואות אלו.

בקשת המבקשים נשוא החלטה זו, מתייחסת אך ורק להסכם ההלוואה מיום 22.09.1995 ע"ס 260,000 ש"ח, אשר מספרו 895192497 (להלן: " ההלוואה"). לטענת המבקשים, מאחר ומדובר בערבות שנחתמה לאחר יום 24.04.92 ולפני יום 01.06.98, הרי שחל עליה תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן יקרא: " חוק הערבות").

לטענת המבקשים, הבנק צירף לטופסי ההלוואה, טופס הודעה לחותם ערבות, אשר הוכן על ידו ונחתם על ידי המבקשים כערבים, בו נכתב כדלקמן:

" על פי פרק ב' לחוק הערבות...אם וכאשר הוא חל, ערב יחיד חייב לבנק רק בחלקו היחסי בחיובי הלווים, שיעור ריבית הפיגורים שהבנק רשאי לתבוע מערב יחיד מוגבל ואין הבנק רשאי להגיש תובענה נגד ערב יחיד עד שימצה הליכים נגד הלווה והליכים למימוש שיעבודים שניתנו, אם נתנו, להבטחת ההלוואה, הכל כמפורט בחוק.

פרק ב' הנ"ל לא יחול על ערבותך מחמת סכום ההלוואה" .  (ההדגשות שלי- השופט ע.נ.).

לטענת המבקשים, משמעות הוראת הסעיף בטופס זה ,הינה שהוראות פרק ב' לחוק הערבות -"ערבות של ערב יחיד", ואשר קובעות, כי לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד, אלא רק לאחר שניתן פס"ד כנגד החייב העיקרי ולאחר אישור ראש ההוצל"פ כי מוצו הליכי הגבייה נגדו , אינן חלות על הלוואה זו.

על כן, המבקשים טוענים, כי הבנק לא היה צריך להמתין למיצוי הליכי הגבייה כנגד החייבים העיקריים ולאישור רשם ההוצל"פ על מיצוי ההליכים כנגדם, ולמעשה על הבנק היה להגיש תביעתם כנגד הערבים בגין הלוואה זו, מיד לאחר שהחייבים העיקריים הפסיקו לשלם את המשכנתא.

המבקשים מוסיפים, כי עיון מדפי החשבון של ההלוואה מראה בבירור, כי החייבים העיקרים הפסיקו לשלם את ההלוואה כבר בחודש 07/1997 ולא שילמו ברצף במשך חמישה חודשים.

על כן לטענתם, עילת תביעת הבנק נגדם נולדה כבר בחודש 07/1997 והבנק יכל להגיש התביעה כבר החל ממועד זה  ובהעדר תחולת פרק ב' לחוק הערבות. משלא עשה כן, תביעתו כנגד המבקשים ביחס להלוואה זו התיישנה לכל המאוחר בחודש יולי 2004 ועל כן יש לדחות התביעה בנוגע להלוואה זו על הסף.

המבקשים מוסיפים, כי מאחר והלוואה נשוא בקשה זו מהווה יותר ממחצית החוב כולו, יש לבדוק ולחשב מחדש את כל יתרות החוב הנטענות על ידי הבנק, גם בקשר להלוואות האחרות בגינן הוא תובע .

מנגד טוען הבנק, כי ביום 09.11.97 נפתח תיק הוצל"פ למימוש זכויות החייבים העיקריים בנכס בקריית אתא וכי עו"ד ברלינר מונתה ככונסת נכסים, אך ההליכים עוכבו על פי הוראות בתי המשפט, במסגרת הליכים אותם נקטו החייבים העיקריים. לטענתו, בשל העיכוב במימוש הנכס והעדר יכולת גבייה מהחייבים העיקריים, הגיש הבנק בקשה למיצוי הליכים כנגד החייבים העיקריים בתיק ההוצל"פ, כאשר החלטה בדבר מיצוי הליכים נתקבלה ביום 09.12.99.

בקשה לביטול ההחלטה הוגשה על ידי המבקשים כבר בתחילת שנת 2000,ועל כן עוכבו הליכי המיצוי בהחלטת כב' הרשם מיום 13.02.00.

המשיב צירף לתגובתו את בקשת המבקשים לביטול אישור מיצוי ההליכים, בה הם טוענים, כי תחילה יש לממש את הנכס ששועבד להבטחת ההלוואות ורק אחר כך לפנות למבקשים, ובקשתם כאמור אושרה בהחלטת הרשם.

הבנק מסביר, כי טרם מומש הנכס בשל עיכוב הליכים שניתן על ידי בית המשפט (ההליכים בתיק עוכבו עד להחלטה בערעור שהגישו הלווים לבית המשפט העליון בע"א 8011/07) ובהמשך לבקשה מפורטת שהוגשה למיצוי הליכים תוך התחשבות בבטוחה, אישר כב' הרשם ההוצל"פ מיצוי הליכים עד לסכום של 1,000,000 ש"ח.  לטענת הבנק, החלטת המיצוי נתקבלה לאחר דיון במסגרתו טענו המבקשים, כי לא ניתן לפעול כנגדם עד למכירת הנכס, אך משהוברר בדיון, כי שווי הבטוחה נמוך מהיתרות- אישר הרשם לפעול כנגד המבקשים/הערבים, בגין הדלתא המשוערכת בלבד.

לאור האמור לעיל, הבנק טוען למניעות והשתק שיפוטי - לטענתו, המבקשים טענו הן בעת בקשת המיצוי עוד בשנת 2000 והן בעת בקשת המיצוי בשנת 2011 כי הם ערבים מוגנים , ועל כן לא ניתן להגיש תובענה כנגדם עד למימוש הנכס, ועל כן, הם מנועים מלהעלות כעת טענה אחרת, וזאת על פי סעיף 72(ב) לתקסד"א, המתייחס לאיסור להעלות כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, כאשר תנאי לקיום השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם. לטענת הבנק, ההליך הקודם בענייננו הינו עיכוב ההליכים כנגד המבקשים ועד למיצוי ההליכים בפועל, כאשר בהתאם להחלטת הרשם עוכבו ההליכים, ועל כן קיים לטענתם בענייננו השתק שיפוטי.