פסק-דין חלקי בתיק ת"א 52922-06-11

בין בעלי-הדין תביעות כספיות הדדיות. בעלי-הדין באו לידי הסכמה כי ינתן תחילה פסק-דין חלקי בשאלת זכותו העקרונית של כל אחד מהם לסעד שתבע, זאת על-סמך כתבי-הטענות וסיכומים בכתב [החלטה מיום 27.2.2013]. פסק-הדין החלקי ניתן על-פי הסכמה זו.

א.    ההליך והצדדים לו

1.     זכויות הבעלות בחלקה 241 בגוש 10123 שבפרדס-חנה (להלן הנכס) נתונות לקרן קיימת לישראל. בשנת 1973 נרשם בנכס בית משותף ונוצרו בו שלוש יחידות רישום: תת-חלקה 1 שזכויות החכירה בה נרשמו ועודן רשומות במלואן בשמה של חמדה סלומן זאדה בעלת ת.ז. ********** (להלן חלקה 1); תת-חלקה 2 שזכויות החכירה בה הוקנו לתובעים, בני-זוג, בחלקים שווים ביניהם (להלן חלקה 2); ותת-חלקה 3 המהווה את הרכוש המשותף (להלן הרכוש המשותף).

2.     בנכס נבנו שתי דירות שלהן קיר משותף: דירה בחלקה 1, בה התגוררה גב' חמדה סלומן זאדה הנ"ל (להלן המנוחה), ודירה בחלקה 2 בה מתגוררים התובעים. הנתבעים הם בניה של המנוחה ומי שזכאים להירשם כבעלי זכויותיה בנכס - נתבע 1 מכוח צוואת המנוחה ואילו נתבע 2 מכוח העברת זכויות ללא תמורה שנעשתה בחיי המנוחה.

3.     על-פי נסח הרישום השטח הכולל של הנכס 1,870 מ"ר ואילו השטח הבנוי - דירה בקומה ראשונה בשטח 65.90 מ"ר בחלקה 1 ודירה בקומה ראשונה ששטחה 32.60 מ"ר בחלקה 2. הרכוש המשותף מהווה אפוא, לכאורה ועל-פי נסח הרישום, את חלקו הארי של הנכס. בו אף נעוצות עיקר המחלוקות בין הצדדים.

4.     במהלך השנים, בימי חיי המנוחה, בנו התובעים מחסנים וגדר שמוקמו בחלקם בשטח של המנוחה בנכס [סע' 4 לכתב-התביעה; להלן המחוברים]. בהליך דנן חלוקים בעלי-הדין בשאלה אם המחוברים נבנו בשטחה של המנוחה ברשותה ובהסכמתה, באופן שעשה את התובעים בני-רשות במקרקעי המנוחה (כטענת התובעים), או שמא ללא הסכמה ואף ללא ידיעת המנוחה והנתבעים - באופן שמעמדם של התובעים בשטח שבו הוקמו המחוברים הוא מעמד פולשים (כך לגרסת הנתבעים). מחלוקת נוספת נסבה על היקף השטח שגזלו המחוברים ממקרקעי המנוחה ועל השאלה אם נבנו בהיתר בניה כחוק או שמא בהיעדרו.

5.     ביום 23.5.2010, לאחר שהלכה המנוחה לעולמה, הגישו הנתבעים נגד התובעים תביעה בה עתרו לפינוי והריסה של המחוברים - ככל שהם מצויים בחלק של המנוחה בנכס. ההליך הוגש מלכתחילה לבית-משפט השלום אך נדון והתברר בבית-המשפט המחוזי מטעמים שבסמכות עניינית [ת"א (מח' חי')  34830-05-10; להלן תביעת הפינוי].

ביום 31.5.2011, לאחר הבאת הוכחות, באו בעלי-הדין לכלל הסכמה בתביעת הפינוי לפיה יפנו התובעים ויהרסו את המחוברים שלגביהם הוכח באמצעות חוות-דעת מודד כי הם נבנו במקרקעי הנתבעים. להסכמה ניתן תוקף של פסק-דין (להלן פסק הפינוי). פסק-הדין לא שלל את זכותם של התובעים להגיש תביעה כספית בגין טענתם כי הם זכאים להוצאות הפינוי וההריסה של המחוברים. בסופו של יום בוצע פסק הפינוי אף שבפי הנתבעים טענות על-אודות מועד ביצועו והיקף ביצועו - טענות שאין צורך להכריע בהן לעת הזו.

6.     התביעה דנן היא אותה תביעה כספית שאותה הותר לתובעים להגיש בפסק הפינוי. בגדרה עתרו התובעים לחייב את הנתבעים לפצותם בתשלום 190,000 ש"ח; סכום זה, כך נטען, מבטא את שווי השקעותיהם של התובעים במקרקעי המנוחה, כמו גם את עלות הריסת המחוברים ובנייתם מחדש. לשם הוכחת הסכום צרפו התובעים חוות-דעת מומחה [סע' 21 ונספח ז' לכתב-התביעה].

7.     הנתבעים כפרו בזכותם של התובעים לפיצוי הנובע מפינוי המחוברים והריסתם על-יסוד טעמים שבעובדה וטעמים שבמשפט. במקביל הגישו הנתבעים תביעה-שכנגד, בה עתרו לחייב את התובעים בתשלום 195,260 ש"ח - זאת בשל דמי-שימוש ראויים לתקופה שבה לא פינוי התובעים את המחוברים ממקרקעי המנוחה מחד גיסא ובשל נזק שהסבה התנהלות התובעים לנתבעים ושביטויה בשיבוש יכולתם של הנתבעים לנצל את חלקם בנכס לבניה נוספת, והכול בצירוף הוצאות בהן נשאו הנתבעים בגין שכר מומחה מטעמם ושכ"ט עו"ד. גם התביעה שכנגד, כמוה כתביעה העיקרית, נתמכה בחוות-דעת מומחה.       

8.     מבחינה עובדתית חלוקים ביניהם הצדדים למלוא רוחב היריעה: כך באשר לשאלת מעמד התובעים בחלקה של המנוחה בנכס - שמא מדובר במעמד של בר-רשות או של פולש, כך באשר לשאלה אם נבנו המחוברים בהיתר, וכך גם באשר לשאלות נוספות שעניינן בתוכנה והיקפה של הסכמה שהושגה בין הצדדים לאחר פטירת המנוחה וטרם הגשתה של תביעת הפינוי, זהותו של הצד שהפר הסכמה זו, נסיבות חתימתו של התובע על תשריט שהוגש לו בידי הנתבעים לאחר פטירת המנוחה והשאלה אם חתם על התשריט גם בשם התובעת, ועוד כהנה וכהנה שאלות שבעובדה. נוכח הסכמתם של הצדדים שהודעה בישיבת יום 27.2.2013 לא ידונו פלוגתות עובדתיות בפסק-הדין החלקי דנן; עניינו אך ורק בשאלה אם מצד הדין עומדת לכל אחד מהצדדים זכות עקרונית לסעד שתבע מבעל-הדין האחר. שאלה זו תוכרע לפי כתבי-הטענות שהוגשו ונספחיהם, אשר תוחמים את גדר המחלוקת, ובשים לב לטענות שהעלו בעלי-הדין בסיכומיהם. מטעם שני הצדדים הוגשו סיכומים; התובעים אף הגישו סיכומי תשובה בעוד שהנתבעים בחרו להימנע מכך.

ב.    דיון והכרעה - הסעד שנתבע על-ידי התובעים

לאחר שעיינתי בכתבי-הטענות, בנספחיהם ובטיעוני הצדדים בסיכומיהם מצאתי כי לתובעים אינה עומדת עילה כדין שתבסס את תביעתם הכספית נגד הנתבעים. כמה וכמה טעמים לכך.

1.     עילתם של התובעים נומקה בהיותם בני-רשות בשטח בו נבנו המחוברים בתוך מקרקעי המנוחה, מכוח הסכמה מפורשת שניתנה להם משך למעלה מעשרים שנה על-ידי המנוחה. נטען שחזרת הנתבעים מהסכמה זו, באופן שהובילה לתביעת הפינוי ולפסק הפינוי, הסבה לתובעים נזק שעל הנתבעים לפצותם בגינו. עוד נטען שזכותם של התובעים לפיצוי נסמכת על אדנים של צדק [ראו סע' 15, 19 ו-21 לכתב-התביעה].

בתביעת הפינוי הטעימו הנתבעים (שהיו תובעים שם) כי מעמדם של התובעים בשטחה של המנוחה בנכס - שטח לגביו התבקשו סעד סילוק יד, פינוי והריסה של המחוברים שהקימו התובעים בו - הוא מעמד פולשים ומסיגי גבול [ראו סע' 11-9 לכתב-התביעה בהליך הפינוי שצורף כחלק מנספח ג' לתביעה דנן]. הנתבעים באותו הליך (הם התובעים כאן) התגוננו בין השאר בטענה כי המנוחה התירה להם להקים את המחוברים בשטחה למעלה מעשרים שנה קודם לכן, ברשות שניתנה ללא תנאי ושאינה הדירה [ראו סע' 4 ו-10 לכתב-ההגנה בהליך הפינוי, אף הוא חלק מנספח ג' לתביעה דנן].

המחלוקת על-אודות מעמד התובעים בשטח המריבה שעליו הוקמו המחוברים - כפולשים או שמא כבני-רשות - הונחה לפתחו של בית-המשפט המחוזי שדן בתביעת הפינוי. אין צורך לומר שפלוני אינו עשוי להיחשב בר-רשות במקרקעין ופולש ומסיג גבול בהם בעת ובעונה אחת: " רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע. אך כל עוד היא מתקיימת בעל הרשות הוא מחזיק כדין או משתמש כדין במקרקעין [...]" [נינה זלצמן, רישיון במקרקעין  הפרקליט מב 24, 24 (1995); להלן זלצמן]. לשון אחר, טענת התובעים להחזקה כדין בשטח המריבה מכוח רישיון וטענת הנתבעים כי התובעים הם פולשים ומסיגי גבול בשטח זה מוציאות זו את זו ואינן עשויות לדור בכפיפה אחת.

מפסק-הדין שניתן בתביעת הפינוי - פסק-דין שיסודו בהסכמות שגובשו בין בעלי-הדין - עולה כי הוכרע בו שמעמד התובעים ביחס למחוברים הוא מעמד של פולשים. כך נוסחה הסכמת הצדדים בעניין זה, כביטויה בפרוטוקול: " בשלב זה, אנו מסכימים, מבלי לפגוע בכל טענות הצדדים, שיינתן פסק הדין המקבל את התביעה באופן שהנתבעים יפנו את פלישתם לשטח התובעים, כפי שהוכחה באמצעות חוות דעת המודד, יהרסו את הגדר ואת השטח הבנוי מטעמם על מקרקעי התובעים. הוצאות המשפט ייקבעו לפי טיעון של שני הצדדים כעת" [עמ' 40 ש' 17-14 לפרוטוקול הדיון בתביעת הפינוי, נספח ו' לכתב-התביעה; ההדגשה הוספה]. אכן, טענות הצדדים נשמרו בגדרה של הסכמה זו, באופן שסלל את הדרך להגשת ההליך דנן. על כן הוסיפו הצדדים וקבעו, בגדרה של הסכמתם האמורה, כך: " ביצועו של פסק הדין יעוכב למשך 30 יום על מנת שבתוך 30 יום תוגש על ידי הנתבעים תביעה כספית בגין הוצאות הפינוי וההריסה שהנתבעים טוענים שהם זכאים להם מהתובעים, ויינתן צו זמני במסגרת אותה תביעה, המונע את הפינוי וההריסה, עד למתן פסק דין בתביעה הכספית. להסיר ספק, לא ידוע אם בית המשפט יתן צו כזה, וכל צד שומר על טענותיו" [שם, בש' 21-18]. לבקשת הצדדים ניתן להסכמותיהם תוקף של פסק-דין [שם, בש' 22-21 ופסק הפינוי בעמ' 42 לפרוטוקול].

עצם העובדה שבעלי-הדין בחרו לתאר את החזקתם של התובעים במקרקעי הנתבעים תוך שימוש במונח 'פלישה', זאת בתכוף לאחר שתמה הבאת הראיות בתביעת הפינוי וההליך עמד לפני הכרעה בפסק-דין, אינה נטולת משמעות. יש בה כדי לצדד בעמדת הנתבעים כי מעמד התובעים בשטח המריבה שעליו הוקמו המחוברים לא היה מעמד של בר-רשות, ולמצער כי בראיות שהובאו בהליך הפינוי לא היה כדי להוכיח את טענות התובעים בעניין זה, באופן שגרם לתיאור מעמד התובעים בשטח האמור - בהסכמות הצדדים שעל-יסודן ניתן פסק הפינוי - אגב שימוש במונח 'פלישה'. חזקה על התובעים כי לו ביקשו לשמר את טענתם על-אודות היותם בני-רשות בשטח האמור לצרכי התביעה הכספית לא היו נוקטים שימוש במונח זה אלא במונח ניטראלי שאינו טומן בחובו ממצא בדבר היותם פולשים במקרקעי המנוחה. הדברים יפים במיוחד בהתחשב בכך שהתובעים היו מיוצגים בתביעת הפינוי; לכן יש לייחס לשפה שננקטה אגב פירוט הסכמות הצדדים משמעות קונקלוסיבית ואין לראות בה 'מעידת-לשון' של הדיוט. פסק הפינוי מעיד אפוא על היותם של התובעים פולשים במקרקעי המנוחה והנתבעים אחריה. לפולש אינה נתונה עילת לתביעה להשבת הוצאותיו והשקעותיו בנכס; אף התובעים עצמם סמכו עילתם בעניין זה על טענה בדבר היותם בני-רשות. אם אינם בני-רשות, מתאיינת עילתם.    

2.     על-פי הנטען בכתב-התביעה העניקה המנוחה רשות לתובעים לבנות מחוברים בשטחה לא בגדרה של מערכת יחסים חוזית, אף לא ברשות שניתנה בתמורה, אלא בשל יחסי שכנות קרובים וחמים שנמשכו שנים רבות [סע' 3 לכתב-התביעה]. הנתבעים התכחשו לזכותם של התובעים לקיים את המחוברים במקרקעי המנוחה לאחר שזו הלכה לעולמה [שם, סע' 6].