פסק-דין חלקי בתיק בשא 5912/07

לפני לפני בקשת רשות להגן כנגד תביעת בנק לתשלום סך 561,746 ש"ח המהווים עפ"י הנטען יתרת חוב בחשבונה של הנתבעת 1 שהיא חברה בע"מ.

הנתבע 2 לא הגיש הגנה והמבקשת שלפני נתבעה יחד עימו כערבה לחובות הנתבעת 1.

בזמנים הרלוונטיים היו הנתבעים 3-2 בני זוג וכן בעלי מניות/שליטה בנתבעת 1, המבקשת היתה רשומה כמנהלת ועבדה גם כהנדסאית בנין בחברה הנ"ל.

בקשת הרשות להגן ארוכה אך אתמקד בטנות ובעובדות העיקריות שכן די בהן כדי להכריע בבקשה זו.

המבקשת לא הכחישה בחקירתה כי חתמה כערבה לנתבעת 1. היא לא הכחישה כי ידעה על קיום הערבות לכל אורך השנים ואף הזניחה את הענין כתאורה בעדותה והחשוב מכך, הכירה בערבותה לחשבון העו"ש של הנתבעת 1 וכפי דבריה:

"אני לא יכולה לברוח מהחוב של חשבון עו"ש כי הייתי ערבה".

משכך לגבי חשבון העו"ש, ינתן פס"ד חלקי.

כבר עתה יאמר שאינני מקבל את "שיטת החישוב" לפיה תשלומים ששולמו על חשבון ההלוואה שעליה יורחב בהמשך, יש לזוקפם לזכות חשבון העו"ש. ענין זה אינו ברור, חשבון העו"ש היווה פלטפורמה לכל סוגי הפעילות של החברה, המבקשת במחדל נורא מצידה לפחות בראיה לאחור, "הזניחה" את ענין הערבות ולא פעלה בשום שלב עד הגשת התביעה כאשר מתדפיסי הבנק עולה שהחשבון היה ביתרות חובה גבוהות ביותר עוד טרם מתן אותה הלוואה.

המבקשת לא ביססה את טענתה לפיה סכומים ששולמו ע"ח ההלוואה יש לזקוף לטובת חשבון העו"ש ונוכח התעלמותה מערבותה ומתן אפשרות לחברה לפעול ביתרות חובה גבוהות עוד לפני לקיחת ההלוואה אינן מעניקות למבקשת פרס על מחדליה.

חשבון העו"ש התנהל בנפרד מחשבון ההלוואה, אין יכולה המבקשת לקשור את החזרי ההלוואה עם חשבון העו"ש כשנוח לה הדבר ואין יכולה היא לטעון להפרדה מוחלטת בין החשבונות כשאין הדבר נוח לה.

אך לא רק מצד המבקשת ננקט מחדל (הכל לכאורה בלבד).

שוכנעתי כי בסביבות סוף שנת 1999 חל קרע ביחסי הנתבעים 3-2 ושוכנעתי כי ההלוואה בסך 750,000 ש"ח שנלקחה בינואר 2000 היתה הלוואה חריגה בהיקפה מהפעילות "הרגילה" של הנתבעת 1.

אינני יכול להתעלם, בשלב זה, מטענות המבקשת וב"כ לפיה  כשמדובר בבני זוג שלימים נפרדו, כשמדובר בערבות מחודש מרץ 1992 וכשמדובר בהלוואה מאוד משמעותית ומאוד יוצאת דופן בפעילות החברה, לא היה אפילו ניסיון מצד המשיב לפנות למבקשת ולהודיע לה על הגדלת הסיכון או למצער על קיום בקשה להלוואה לחשבון לו היא ערבה.

ב"כ המבקשת מפנה לפסק דינו של כב' השופט ב. אוקון בת.א. 5272/03 (מחוזי ירושלים) שקבע כי תנית ערבות היא תניה "חשודה" ויש בה אי וודאות לערב היות והיא מאפשרת גלגלול נמשך לחיובים אחרים של החייב.

אין בכך פסול אך רמת סיכון כזו של הערב מגבירה את חובת הגילוי של הבנק חובה שעולה בין היתר גם מעקרון תום הלב.

כמובן שכל מקרה לגופו, יש לבדוק את מידת המוכנות ההתחלתית ל"סיכון", יש לבדוק את מעורבותו של ערב בנטילת סיכונים ע"י החייב העיקרי ויש לבדוק מה עשה הערב לאורך השנים, מה ידע ומה היה עליו לדעת.

אלא שבשלב זה הדבר אינו אפשרי, אינני יכול לקבוע כי הגנת המבקשת ביחס ליתרת החוב בחשבון ההלוואה הנ"ל היא הגנת בדים, על המבקשת יהיה לשכנע את ביהמ"ש כי עליו להתערב בנסיבותיו של מקרה זה אך ענין זה הוא נושא להמשך המשפט.

מודע אני לכך כי ההגנה אינה מושלמת ואינה מן המוצקות אך היות והמבקשת גם במשתמע, הסכימה כי עיקול דירתה ישמש תחליף הפקדה ומכיוון שיש צורך בהפקדה כלשהי, תנתן לה רשות להגן לגבי חלק התביעה המתייחס לחשבון ההלוואה והעיקול שהוטל על דירתה (הנקיה משעבודים ועיקולים אחרים) יהווה תחליף הפקדה ועד לסוף המשפט.

תצהירה יהווה כתב הגנה.