פסק-דין חלקי בתיק בש"א 166353/06

1.         לפני בקשה לסילוקה על הסף של תביעה בשל העדר סמכות עניינית וכן מטעמים אחרים.

הצדדים, התביעה והבקשה

2.         התביעה הוגשה על ידי המשיב 1 (להלן - " המשיב") שהוא אפוטרופוס של בנותיו הקטינות אשר ירשו שתי דירות בבנין ברחוב פרץ חיות בתל-אביב (להלן: " הבנין").

המבקש (הנתבע 1) הוא מנהל אגף רישוי ופיקוח על הבניה בעיריית תל-אביב והמבקשת (הנתבעת 2) היא עורכת דין בלשכה המשפטית של אותה עירייה.

המשיבים 2-4 (הנתבעים 3-5 בתביעה) הם יורשים של שתי דירות אחרות בבנין ואביהם (להלן -" המשיבים הפורמליים").

3.         בכתב התביעה נטען כי המשיבים הפורמליים ביצעו עבירה פלילית לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, בכך שהרסו את הגינה בחזית הבנין והקימו במקומה מקום חניה נוסף, וזאת באופן המסכן חיי אדם.

לטענת המשיב, התרשלו המבקשים במחויבותם ליישם את הוראת החוק, למרות אזהרות ובקשות חוזרות של המשיב וכי על עיריית תל-אביב למלא את חובתה ולהגיש כתב אישום כנגד המשיבים הפורמליים. עוד נטען כי העירייה, באמצעות המבקשים, מפרה חובה חקוקה לפי סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין.

המשיב עותר בתביעתו למתן צו עשה המורה למבקשים להגיש כתב אישום כנגד המשיבים הפורמליים, והמורה למשיבים הפורמליים להשיב את הגינה במקומה של החניה.

4.         המבקשים טוענים כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה כנגדם ולתת הסעד המתבקש. לשיטתם, הסמכות להגיש כתבי אישום ניתנה ליועץ המשפטי לממשלה, המבקש אינו עורך דין, אינו מוסמך כתובע מטעם היועץ המשפטי לממשלה וממילא אינו מוסמך להגיש כתבי אישום, ואילו המבקשת פועלת על-פי הסמכת היועץ המשפטי לממשלה, והדרך לערור על החלטתה שלא להגיש כתב אישום בענייני תכנון ובניה מפורטת בסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר המשיב בחר לא למצות ההליכים לפיו. כן נטען כי בכל מקרה, הגורם המוסמך לדון בשיקולי היועץ המשפטי לממשלה בהגשת כתבי אישום הוא רק בית הדין הגבוה לצדק ולא בית משפט זה.

המבקשים טוענים עוד כי יש לסלק את התביעה על הסף מטעמים אחרים: אי הגשת תצהיר אף שמדובר למעשה בהמרצת פתיחה, אי תשלום אגרה, העדר עילה והיות התביעה טורדנית וקנטרנית.

דיון

5.         סמכותו העניינית של בית המשפט נבחנת לפי מבחן הסעד, כפי שביקש אותו התובע בכתב התביעה שהגיש (ע"א 2846/03 עו"ד אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט (3) 529; ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1; ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה, דינים עליון סד 430; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669; ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200; ע"א 27/77 טובי ואח' נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561).

6.         התובענה מוכתרת בכותרת: "תובענה לצו עשה". במסגרת התובענה עותר המשיב לקבלת הסעדים הבאים: להורות למבקשים להגיש כתב אישום כנגד המשיבים הפורמליים ולהורות למשיבים הפורמליים "להשיב את הגינה החוקית במקום החנייה הבלתי חוקית" (סעיפים 12 ו-14 לכתב התביעה).

7.         הסעד הרלוונטי לצורך הבקשה שלפני, הוא הסעד הראשון, כלומר - בקשת המשיב להורות למבקשים להגיש כתב אישום.

8.         סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ד - 1982 (להלן - " חוק סדר הדין הפלילי") קובע כי על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין רשאי המתלונן לערור בדרך המפורטת בסעיף. סעיף 65 לחוק סדר הדין הפלילי קובע את המועד להגשת הערר (ככלל, תוך שלושים ימים לאחר שנמסרה למתלונן הודעה לפי סעיף 63 לחוק).

9.         המשיב לא נקט בדרך הנזכרת בסעיף 64 הנ"ל. המשיב טען כי לא נתקבלה אצלו כל הודעה לפי סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי. המבקשים לא הגישו תשובה לתגובת המשיב ולא צרפו הודעה לפי סעיף 63 לחוק, ומשכך אין לומר כי המשיב החמיץ את האפשרות לערור לפי סעיף 64.

10.       בכך לא סגי. בהנחה כי לא נשלחה או לא נתקבלה הודעה לפי סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי והמשיב מעונין בצו שיורה על הגשת כתב אישום, השאלה נותרת על כנה - האם בית משפט זה מוסמך ליתן את הצו המבוקש.

11.       התשובה לשאלה זו שלילית. הגשת כתב אישום מתבצעת על ידי תובעים כהגדרתם בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי. דרישה להורות על הגשת כתב אישום משמעה התערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה הכללית שהחליטו (ככל שהחליטו) שלא לקיים הליכים משפטיים. צעד זה אינו בגדר סמכותו של בית משפט אזרחי, בוודאי שלא על דרך תקיפה ישירה כבתובענה שלפני (השווה: בג"צ 2618/04 אלוס נ' מדינת ישראל, דינים עליון עב 753; בג"צ 1496/04 שיין נ' המשרד לבטחון פנים, דינים עליון סז 686; בג"צ 11861/04רוה נ' היועץ המשפטי לממשלה; בג"צ 506/89 ידידיה בארי, עו"ד נ' אמירה כוכבא-שבתי, סג"נ, ראש מדור תביעות אגף החקירות, פ"ד מד (1) 604).

12.       המשיב טוען כי התובענה הוגשה תחילה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 16488/05), שם נתקבלה בקשתה של עיריית תל-אביב לדחיית התביעה כנגדה על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית, ובעקבות זאת הגיש המשיב את התובענה לבית משפט זה, שלדידו מוסמך לדון בה.

אולם, התובענה שלפני לא הועברה לבית משפט זה על ידי בית המשפט לעניני משפחה. המשיב הוא שבחר להגיש את תובענתו תחילה לבית משפט לעניני משפחה ולאחר מכן לבית משפט זה. עצם העובדה שבית המשפט לעניני משפחה החליט שאינו מוסמך לדון בתובענה (בהנחה כי כך הוחלט, שכן החלטת בית המשפט לא הובאה לפני), אינה מקנה סמכות ענינית לבית משפט אחר אליו החליט המשיב להגיש את התביעה, מקום בו הסמכות הענינית אינה בידיו. המשיב, מטעמיו, אינו מיוצג על ידי עורך דין. עם כל הרצון ללכת לקראתו של בעל דין שאינו מיוצג, אין הדבר גובר על כללי הסמכות הענינית.