פסק-דין חלקי בתיק א 540/99

בפני תביעה שהגישו התובעות בעילה של הפרת זכויות היוצרים בהקלטות קוליות כמפורט בכתב התביעה. התובעות טענו כי הנתבעים עסקו בזיוף, שעתוק, ייצור, שיווק, מכירה ומסחר של תקליטורים מפרים (להלן: התקליטורים המפרים), הכוללים מאות אלפי הקלטות, ששועתקו שלא כדין - ללא  רשות התובעות - מתקליטורים ו/או רשומות קול אחרות מקוריות של התובעות, תוך פגיעה בזכויות היוצרים שלהן.

התובעות הן חברות תקליטים בינלאומיות המפיקות הקלטות מקוריות של מוסיקה שמופצות על אמצעי תיעוד שונים, ובין היתר על גבי תקליטורים

התובעות  הן בעלי זכויות היוצרים המקוריות בהקלטות הראשיות, שמהן לטענתן, שועתקה המוסיקה על גבי התקליטורים המפרים .

התובעות ביקשו סעד של צו מניעה קבוע נגד הנתבעים, ביחס ולחוד, האוסר עליהם לבצע כל פעולה מפרה מהפעולות המפרות. בנוסף, תבעו תשלום פיצויים סטטוטוריים מירביים בסך של 20,000 ש"ח לגבי כל זכות שהופרה. מטעמי אגרה, הוגבל סכום התביעה תחילה ל- 2,000,000 ש"ח.

ביום 23.2.99, לבקשת התובעות, ניתן צו מניעה זמני במסגרת בש"א 594/99. בישיבה מיום 24.02.99 הסכימו הצדדים כי יינתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, ולאור זאת ניתן ביום 5.4.00 פסק דין חלקי בהסכמה שכלל צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים.

ביום 30.11.2000, תוקן כתב הצביעה בכך שנוספו תובעות והוגדל הסעד הכספי לסכום כולל של 12,000,000 ש"ח.

הנתבעים כולם הודו בזכויות היוצרים של התובעות כפי שפורט בנספחי ההסכמה שהוגשו לבית המשפט ביום 12/11/03, כמו כן הודו כי התקליטורים שפורטו בנספחים יוצרו במפעלם (65 כותרים), וכי היצירות על גבי התקליטורים זהות ליצירות שעל גבי התקליטורים המקוריים שבבעלות התובעות, היינו כי הן שועתקו מהתקליטורים וההקלטות המקוריים.

להודעה בהסכמה שהוגשה לבית המשפט צורפו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעות ואלו התקבלו ללא חקירת המצהירים.

היינו, ישנה בברור הודאה של הנתבעים כולם בזכויות היוצרים של התובעות.

למרות זאת, הנתבעים בסיכומיהם מעלים טענות שונות לגבי מהות ההסכמות שהושגו, ומנסים להסביר מדוע הסכימו לדברים מסויימים, כביכול כסימוכין לכך שההסכמות הנ"ל אינן מהוות ראיה חלוטה כפי שטוענות התובעות.

כך לדוגמא אציין את האמור בסעיף 16 לסיכומים:

16. "לצרך ייעול דיון ולמניעת הוצאות מיותרות הסכימו הנתבעים לטענת התובעות שהתקליטורים  נשוא התובענה יוצרו במפעל הנתבעת 1 וכן הסכימו להגשת חוו"ד המומחה מטעם התובעות למרות שהבסיס לטענותיו..." וכו'.

אמנם הנתבעים אינם חוזרים מהסכמותיהם העובדתיות אך מנסים ליתן להן הסברים שונים על מנת להפחית ממשקלן.

דבר זה עם כל הכבוד לא ניתן לעשות. מניעיהם של הנתבעים אינם חלק ממסכת הראיות, ומרגע שהוגשה הסכמה עובדתית ללא כל הסתייגות לגבי משמעותה בהליך זה, היא העומדת בפני בית המשפט כבסיס להכרעתו, ולא ניתן לחזור ממנה בדרך של העלאת טענות שונות בסיכומים.

מכאן שיש בפנינו כאמור הודייה בזכויות, יש בפנינו הודייה כי התקליטורים המפרים שנתפסו יוצרו במפעל וכי היצירות עליהם זהות ליצירות שבבעלות התובעות.

למעשה שתי טענות הגנה עלו מפי הנתבעים, הגם שקריאת סיכומיהם שוב אינה מעלה טענות אלה כפי שהן נטענו בכתב ההגנה:

הטענה הראשונה הייתה כי התקליטורים יוצרו עפ"י הזמנות של לקוחות שהצהירו בפניהם בכתב אודות זכויות היוצרים, והשנייה כי האחריות לגבי ייצור התקליטורים המפרים רובצת על עובדת של המפעל ליאת (דנינו) גלילי (להלן: "ליאת"), שהייתה מזכירת המפעל בין השנים 1995-1998.

התובעות טוענות כי טענת ההגנה בדבר אחריותה של ליאת מהווה הרחבת חזית, אך עיון בכתב ההגנה המתוקן מלמד כי בסעיף 4 נטען באופן מפורש "הנתבעים יטענו כי בקבלת ההזמנות ליצור התקליטורים המוסיקליים היו מעורבים כלל עובדי הנתבעת 1 ואם יוכחו הטענות הנטענות בכתב התביעה כולן ו/ או חלקן הרי שיש ליחסן לאחרים אשר ביצעו את הפעולות האסורות, אם בכלל, ללא ידיעת ו/או הסכמת הנתבעים ו/או מי מהם".

הנה כי כן טענה זו נטענה במפורש, גם אם לא צויין שמה של ליאת;