פסק-דין חלקי בתיק א 17891/01

1.         לטענת התובע בתאריך 5/9/95 הוא עבד אצל מעבידותיו, הנתבעת 1 (להלן, גם "כימוביל") והנתבעת 2 (להלן, גם "כימוטל").  כימוביל וכימוטל היו  אף הבעלים והמחזיקות של מיכלית מספר 58-383-16 (להלן - "המיכלית") ושל משאית מספר 58-587-35 (להלן-"המשאית").  על פי הטענה נתבקש התובע להוביל חומר  סודה קאוסטית באמצעות המשאית והמיכלית ולפרוק אותו במיכל אצל  הנתבעת 3 (להלן, גם "חיפה כימיקלים").  במהלך ניתוק הצינור של המיכלית מהחיבור עם המיכל ניתז חומר סודה קאוסטית שפגע בעיניו של התובע ובחלקי גוף אחרים  שלו ונגרמו לו נזקי גוף.

2.         התובע הגיש כתב תביעה תחילה כנגד כימוביל וחיפה כימיקלים ולימים הגיש פעמיים כתבי תביעה מתוקנים.  בגדר  תביעתו המקורית שהוגשה ביום  26/7/01 הוא השתית תביעתו על פקודת הנזיקין.  

לימים הוגש כתב תביעה מתוקן ביום 13/2/02.  הפעם צורפו כנתבעות אף כימוטל וחיפה כימיקלים כאמור, וכן הנתבעת 4 (להלן, גם "סהר") והנתבעת 5 (להלן, גם "קרנית"). כתב התביעה, ככל שעסקינן בכימוביל, כימוטל,  חיפה כימיקלים וסהר,  חזר והושתת על פקודת הנזיקין.  ואולם זו הפעם נטענה אף עילת תביעה חילופית נגד קרנית מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן- "חוק הפלת"ד") וזאת על יסוד העילה החילופית כי התאונה הנטענת היא  בבחינת "תאונת דרכים".

בסופה של דרך הוגש כתב תביעה מתוקן שלישי ביום 13/8/03,  הניצב בפניי. לחוג בעלי הדין הצטרפה הנתבעת 6 (להלן, גם "אבנר"). זו הפעם חזרה והושתתה עילת התביעה כנגד הנתבעות 1-4 על פקודת הנזיקין ואולם הנתבעות 4-6 נתבעו אף מכוח חוק הפלת"ד, על יסוד האפשרות שמא התאונה האמורה היא בבחינת "תאונת דרכים". משמע, סהר נתבעה הן מכוח ביטוח מעבידים נטען והן מכוח ביטוח נטען בהתאם לחוק הפלת"ד.

3.         בגדר פסק דיני החלקי מיום  19/9/05 דחיתי על הסף את תביעת התובע כנגד קרנית.  עשיתי זאת לנוכח קביעתי כי מאותרות המבטחות הרלוונטיות. המשאית מבוטחת אצל סהר והמיכלית מבוטחת בחברת ביטוח מנורה.

4.         בגדר הגנתה של אבנר נטענה טענת התיישנות.  ככל שעסקינן בביטוחה של סהר מכוח חוק הפלת"ד,  חזרה ונשנתה טענת התיישנות זו מטעמה. סהר, ככל שעסקינן בעילה מכוח חוק הפלת"ד, אף מיוצגת  על ידי משרד עורכי הדין הוד-סוקול,  המייצגים את  אבנר.  פסק דין חלקי זה נסב, איפוא,  לליבון טענת ההתיישנות האמורה. הוריתי על הגשת סיכומי טענות בסוגיה זו. נדרשתי אף לטיעונים משלימים. מכוח החלטתי מיום 8/8/05 הוריתי להמציא לעיוני חליפת מכתבים נטענת לעניינה של הסוגיה האמורה.  בחנתי חומר הראיות והטענות. לא נמצא מענה הולם לטיעוניו הנכוחים של ב"כ הנתבעת 6.  כתוצאה מכך מתחייבת היענות לעתירה ודחייה חלקית של התביעה מכוח פסק דין חלקי זה.

5.         פשוטים לכאורה הם הדברים ככל שעסקינן באבנר.  כתב התביעה המתוקן, שבגדרו נתבעה לראשונה אבנר, הוגש ביום 13/8/03. אין ספק כי עילת התביעה נולדה  ביום  אירוע התאונה ב- 5/9/05. פשיטא, איפוא,  שכתב התביעה המתוקן כנגד אבנר הוגש  בחלוף  תקופת ההתיישנות.  ככל שעסקינן בטיעון זה המתייחס לאבנר הרי ב"כ התובע אף לא מתיימר ליתן התייחסות רצינית ועניינית באופן שברי שדין טענת אבנר בסוגיה האמורה להתקבל.

6.          יכול שמורכבים יותר הם פני הדברים ככל שעסקינן בסהר.  ואולם כך רק לכאורה.

7.         ב"כ התובע טוען לסחבת רבה שנגרמה כתוצאה מערפול הפרטים והנתונים באשר  לפרטי הביטוח מכוח חוק הפלת"ד.  גם ככל שאדרש לטענה זו סותם ב"כ התובע ולא מבהיר, הן מהותית והן דיונית, מה הנתיב אותו הוא מבקש לכבוש, כתוצאה  מטענה זו, גם לו היה בה ממש.  וכך, לדוגמא, לא מבקש התובע לטעון כי הוא מסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הדן ב"התיישנות שלא מדעת". סעיף 8 מורה כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו  ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".  כאמור, התובע לא טוען טיעון זה, שהמקום המובהק להעלותו היה בכתב תשובה במענה לכתב הגנתה של אבנר.

8.         ואולם, אף אם אצא מגדרי ואדרש לטענה זו שכאמור לא נטענה, הנתונים העובדתיים שבתיק מזימים טענה אפשרית זו מכל וכל.  וכך,  בכתב התביעה המתוקן בשנית טען התובע לראשונה כי התאונה הנדונה יכול שהיא "תאונת דרכים".  בכתב הגנתה של קרנית,  שהייתה היא הנתבעת היחידה שנתבעה מכוח חוק הפלת"ד אותה שעה ושהוגש ביום 22/4/02, נטענה הטענה כי כלי הרכב המצויינים בכתב התביעה, מבוטחים על ידי מבטחים מאותרים.  במצב דברים זה, וכאשר התובע עמד מספר חודשים לפני גמר תקופת ההתיישנות, הוא אמור היה לעשות מעשה ולהגיש כתב תביעה מתוקן נגד  מבטחים מאותרים,  בהקדם האפשרי.

9.         מפרוטוקול הדיון ביום 13/10/02 נרשם כי "מסתמנת אפשרות, שיש לבדוק אותה, על פיה הנתבעת 4 ביטחה לא רק בביטוח מעבידים אלא גם את הרכב. ככל שזה המצב עדיין תהיה מחלוקת האם מדובר  בתאונת דרכים או בתאונת עבודה".            חרף העובדה שכבר חלפה תקופת ההתיישנות ראה ב"כ התובע לפנות במכתב לאבנר רק ביום 13/1/03, דהיינו שלושה חודשים לאחר מכן, טעה במסירת מספרה של המיכלית, נענה ביום 18/2/03, תיקן טעותו לגבי מספר המיכלית רק ביום 17/3/03, נענה על ידי אבנר ביום  13/4/03, ואת כתב תביעתו המתוקן הגיש ביום 13/8/03,  ארבעה חודשים לאחר שנודעה לו זהות המבטחים. התנהלות זו של ב"כ התובע, ואבהיר כי מדובר בפרקליטו הקודם של התובע, נגועה לכאורה ברשלנות, משל כל עיתותיו בידו לערוך בירורים ולהגיש התביעה המתוקנת, ללא כל מגבלה של מחסום ההתיישנות.

10.        ב"כ התובע טוען כי בגדר הגנתן של  הנתבעות 1, 2 ו-4, מכוח העילה לפי פקודת הנזיקין,  נטען כי התאונה האמורה היא "תאונת דרכים". משמע, כך הטענה, ככל שעסקינן בסהר היא אמורה הייתה לצפות שמדובר ב"תאונת דרכים".  ברי כי טענה זו אינה  מעלה ואינה מורידה. העובדה שסהר, ולו על פי הטענה, סבורה שעסקינן ב"תאונת דרכים" אינה מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. שהרי אין קשר בין טענת הגנה זו של סהר לבין חובתו של התובע להגיש תביעתו נגד סהר, מכוח חוק הפלת"ד, בגדר תקופת ההתיישנות.

11.        התחבטתי במקצת, ככל שעסקינן בסהר, האם לא ניתן להעלות עליה טענה מניעות וזאת לנוכח מכתב שכתבה לב"כ התובע ביום 10/7/02. במכתב זה נתבקשה ארכה "להגשת כתב הגנה שבנדון לצורך מיצוי הליכי מו"מ. אנו זקוקים דלהות (כך, במקור! - ש.ל.) ע"מ לבדוק  עניין החבות, כמו כן נודה לאישור משטרה אם הוצא".  לטעמי אין במכתב זה כדי להעלות מניעות. עסקינן במכתב סטנדרטי שנשלח דרך שיגרה, ושניתן להיענות לו או לא להיענות לו. המכתב מדבר מפורש על כך שיש "לבדוק עניין החבות".  ממילא נהיר לי  כי לא ניתן להעלות על מכתב זה שיש בו ויתור על טענת התיישנות.  יכול שמאזן שיקוליי היה שונה אילו מכתב זה היה נשלח לתובע לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות.  ככל שאלו היו פני הדברים, ושמא תוך הסתייעות  בפסק דינו של כב' השופט דרורי בתיק בר"ע (י-ם) 716/03 הדר חברה לביטוח בע"מ נ'  דהן יעל, תק-מח 2004(3), יכול שהייתי מסיק מניעות כאמור, הגם שיכול שבפרשה ההיא ניצבו בפני השופט נתונים עובדתיים מובהקים נוספים שהקלו עליו להסיק מניעות, שלא כבפרשה שבפניי.

            אכן, סעיף 9 לחוק ההתיישנות מורה אותנו כי תקופת ההתיישנות נפסקת כאשר ניתן להסיק בכתב "הודאה בקיום זכות". ברי לי כי המכתב האמור רחוק מלהיות הודאה כאמור.

12.        אכן, פסיקת בתי המשפט מורה על חוסר נחת מסגירת דלתות בית המשפט ומשום כך הנטיה הפרשנית היא  לפרש הוראות בדבר התיישנות, ביד קפוצה ובמשורה.  ואולם גם אם אלו הם פני הדברים, לא ניתן לרוקן את מוסד ההתיישנות מכל תוכנו.  בנדוננו, כאמור, לא  מספק התובע כל טעם משפטי נאות על שום מה יש להידרש לתביעה מכוח חוק הפלת"ד, חרף העובדה שחלפה תקופת ההתיישנות.  מכאן שטענתו היחידה שיש להידרש לתביעה לגופה,  כשהיא לעצמה, אינה יכולה להושיע. פשיטא,  תמיד יש להידרש לבירור תביעה לגופה. וחרף זאת מוסד ההתיישנות נטוע במשפטנו חרף נתון זה. כל עוד אלו הם פני הדברים חייב התובע להיתלות בסיבה מבוררת ההודפת את טענת  ההתיישנות. סיבה מבוררת כאמור לא הוצגה לפניי בגדר טענותיו.

13.        לפיכך,  הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 6. הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 4, ככל שעסקינן בעילה מכוח חוק הפלת"ד.  התביעה תבורר, איפוא,  כנגד הנתבעות 1-4 מכוח פקודת הנזיקין, ומכוחה בלבד.

            הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעות 4 ו-6, ביחד ולחוד, הוצאות  משפט בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

14.        הנני מזמן ישיבת קדם משפט ליום 12/12/05 שעה 12:10.

15.        המזכירות תמציא העתק מפסק דיני החלקי לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.