פסק-דין בתיק ת.א. 44499/07

1.         ערעור על החלטתו מיום  25.11.07 של כב' הרשם גזית יובל לפיה נדחתה בקשתה של המערערת לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט במסגרת התובענה שהגישו המשיבים כנגד המערערת.

            ב"כ הצדדים הגישו עיקרי טיעון ופרטו טענותיהם תוך הפניה לפסיקה בנדון.

            המסגרת הנורמטיבית הינה תקנה  519 א לתקנות סדה"א הקובעת כי ביהמ"ש רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.

            בתקנה זו לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם יעשה שימוש בתקנה.

            הכלל הוא שאין ביהמ"ש מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, ולא תחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים, רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית ועל ביהמ"ש לשקול שיקולים רלוונטיים נוספים, בכל מקרה ע"פ נסיבותיו.

2.         שיקול הדעת של ביהמ"ש במסגרת תקנה  519 (א) רחב ועליו לשקול שני שיקולים מרכזיים, מחד  לשוות לנגד עיניו את מטרת התקנה והיא הבטחת תשלום הוצאות הנתבע באם תדחה התביעה, ובכך לצמצם את האפשרות להגשת תביעות סרק, ומאידך לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות.

            ע"פ הפסיקה הזכות לפניה לערכאות משפטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ויחד עם זאת הוסמך ביהמ"ש בתקנה לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, כאשר הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הינו למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאות לנתבע כשנראה כי סיכויי התביעה נמוכים.

            ראה למשל: ע"א 2877/92 פד"י מז (3) עמ'  846.

3.         תביעתם של המשיבים היא לתשלום פיצוי של מליון ש"ח (בקיזוז חובם בסך 500,000 ש"ח) בגין נזקים לא ממונים המוערכים בסכום הנ"ל.

            לגבי משיב מס'  1 נטען כי נקיטת הליכי ההוצל"פ נגדו "הביאו לכך שבריאותו של התובע 1 לא עמדה לו במתח וזה קיבל ארוע לבבי עקב  אותם הליכים והפגיעה בכבודו. מאז אותו ארוע התובע  1 לא שב לעבודה... הפך בין לילה לשבר כלי".

            כן נטען באופן כללי למשבר משפחתי חריף וכי ההליכים שנקטה המערערת כנגד המשיבים האחרים "דבר שהגביל מאוד את תנועתם ואת יכולותיהם לנהל אורח חיים אישי ועסקי סבירים".

            בגין התיאור הנ"ל תובעים המשיבים מליון ש"ח !!!

4.         בטענה של גרימת נזק גופני למשיב מס' 1 אין התביעה נתמכת בחוות דעת רפואית ואף לא בתעודה רפואית כלשהי, וזאת בניגוד לתקנה 127 לפיה להוכחת עניין שברפואה יש לצרף תעודת רופא ומוסיפה תקנה  137 וקובעת כי בהעדר תעודת רופא לא ייזקק ביהמ"ש להוכחה של עניין שברפואה לעניין הנדון.

            ב"כ המשיבים מתעלם בעיקרי הטיעון שהגיש מהעדר תעודה רפואית להוכחת הקשר שבין המעשים המיוחסים למערערת לבין מצבו הבריאותי של משיב מס' 1 להוכחת הנזק.

            במצב דברים זה וכפי שעומדת כיום התביעה מתבקשת המסקנה הברורה כי לתביעה סיכויים קלושים להתקבל, ובוודאי בסכום הנתבע על ידי המשיבים לעומת העובדה שהם מודים בחובם למערערת בסכום של כ- 500,000 ש"ח חוב פסוק וחלוט.

5.         לקלישות התביעה מצטרפת העובדה הבלתי מוכחשת ולפיה לא משלמים המשיבים את ההוצאות שנפסקו כנגדם ע"י הערכאות השונות בהליכים הקודמים שבין הצדדים.

            המסקנה המתבקשת היא שהמשיבים עושים שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש בהגישם תובענה, שאם תדחה ממילא אין בכוונתם לשלם את ההוצאות שיפסקו כנגדם.

            מצב דברים זה יש למנוע ולא ע"י מניעת הגשת התביעה אלא בדרך של הבטחת הוצאות למערערת, ולו גם הוצאות חלקיות, למקרה ותדחה התובענה.

6.         כפי שבכל מקרה בו מתנגשות זכויות נוגדות יש למצוא את האיזון הראוי שכן אין זכות מוחלטת וכל זכות הינה יחסית אל מול זכות נוגדת של הצד השני.