תביעת נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן : "
החוק"). המחלוקת שנותרה היא לעניין הנזק בלבד.
1. התובע, יליד 31.5.79, נפגע בתאונה ביום 1.4.2000 בהיותו הולך רגל, על ידי רכב בו נהג המשיב מס' 1.
[במאמר מוסגר: הנתבעת טענה, כי התובע נדרס במתכוון במהלך קטטה ולכן אין לראות את האירוע כתאונת דרכים. בין הצדדים הוסכם, כי קביעת בית משפט השלום, שדן בתיק אחר הקשור באותו אירוע, תחייב את הצדדים. בית משפט השלום דחה טענת הנתבעת וקבע, כי מדובר בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי דחה הערעור על החלטת בית משפט השלום, וגם בר"ע לעליון נדחתה - רע"א 3009/04
אריה נ. מרואן ואח' (ניתן ביום 1.8.2005 ע"י כב' השופט ריבלין). סופו של דבר, שכעת אין עוררין על הקביעה, שבתאונת דרכים על פי החוק עסקינן].
2. התובע הועבר לבית החולים כשהכרתו מעורפלת, ואושפז עד ליום 3.4.2000, כשבמהלך האישפוז הקצר, נותח במרפק ימין עקב שבר. בתעודת השחרור נרשם, שהתובע נחבל בפנים ובמרפק ימין, אובחן שבר של האולקראנון, הבדיקה הנוירולוגית תקינה, בהכרה מלאה, ומתמצא בכל המובנים.
לתובע ניתנו תעודות אי כושר עד ליום 28.11.2000.
3. ד"ר צינמן, שהתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי קבע, כי "
הושגה עמדה טובה של השבר. הקיבוע עדיין לא הוצא. נשארה הגבלה קלה ביישור המרפק". בהתאם לכך, העמיד ד"ר צינמן את נכותו הצמיתה של התובע על 10% לפי סעיף 35(1) ב' לתקנות.
ד"ר צינמן בדק גם את הברך של התובע וקבע, כי לא נותרה נכות בעקבות החבלה בברך. מטעם זה, איני רואה להידרש לטענת הנתבעת, שלטעמי יש בה ממש, שהתובע הראה לד"ר צינמן חבלה בברך, למרות שזו אינה קשורה לתאונה, אלא בחבלה שנגרמה לתובע כשלושה חודשים לאחר התאונה, חבלה שגרמה לחתך בברך (נ/1-נ/2).
הנתבעת טענה, כי ד"ר צינמן טעה בחוות דעתו, וכי המגבלה הקלה שמצא ביישור המרפק של התובע, מקורה במניפולציה ובמגמתיות של התובע בעת בדיקתו. הנתבעת הצביעה בהקשר זה, על מסקנות רופאים אחרים שבדקו את התובע. משלא נחקר ד"ר צינמן על חוות דעתו, ולא עומת עם ממצאי אותם רופאים, אין מקום להפחית מאחוזי הנכות הרפואית שנקבעה לתובע.
4. התובע סיים י"ב כיתות אך לא השלים בגרות. התובע לא התגייס לצה"ל בשל בעיות התאמה (התובע העדיף שלא להרחיב בנקודה זו ואילו אביו טען, בתחילה, שהתובע לא התגייס בשל שבר ברגל).
התובע עבד בשעתו אצל מספר מעסיקים (ראה פירוט בתיק המל"ל). בשנת 99 עבד התובע כשמונה חודשים בזיפות גגות, אצל קבלן בשם פאדל חלבי, ושכרו עמד על סך של כ- 3,000 ש"ח נטו. משך חודשיים, עבד באורחן הכרמל, וגם שם השתכר קצת למעלה מ-3,000 ש"ח נטו. מאז 12/99 ועד לתאונה בחודש 4/00, היה התובע מובטל וקיבל דמי אבטלה. בעקבות התאונה, הוארכה תקופת האבטלה עד לסוף שנת 2000, ובמהלכה, המשיך התובע לקבל דמי אבטלה ועבר הכשרה מקצועית במל"ל.
בחודש 5/02 החל התובע לעבוד אצל קבלן זכוכית בשם ויליאם, שם עבד תקופה של כשנתיים (משום מה, הדבר לא בא לידי ביטוי בטבלה בסיכומי התובע), ובשנת 2004 פתח עסק משל עצמו, עסק בתחום הזכוכית והזגגות.
5. התובע ואביו ביקשו בתצהיריהם ליצור מצג, כביכול בשל התאונה נבצר מהתובע לסייע לאביו בבית הספר לנהיגה שבבעלותו. כך, לדוגמה, נאמר בסעיף 11 לתצהיר התובע "
אבי רצה לשלב אותי בעסק שכן אחי הבכור היה עסוק בעסקו ולא היה מקובל שאחיותיי ילמדו תיאוריה או הכשרה לנהיגה....".
ברם, עם תחילת החקירה הנגדית, נתברר בחקירת התובע ואביו, שבית הספר לנהיגה של האב נסגר כבר בשנת 1996, כארבע שנים לפני התאונה. התובע טען, שנתכוון, כי עובר לתאונה נהג לסייע לאביו, שהמשיך לעבוד כמורה לנהיגה, אם כי כשכיר ולא במסגרת בית הספר לנהיגה שהיה בבעלותו. כשלעצמי, התרשמתי שהיה בתצהירו של התובע ושל אביו, כדי ליצור רושם מוטעה בנקודה זו.
משפתחנו בענייני מהימנות, נאמר, שעדותם של התובע ואביו הייתה מתחמקת לאורך כל הדרך, לצורך ושלא לצורך. כך, לדוגמה, התובע טען, שכתוצאה מהתאונה התערער מצבו הנפשי. משנשאלו התובע והאב, אודות תאונת 'פגע וברח' בה היה התובע מעורב כנהג, בחודש דצמבר 2000, הם התחמקו ממתן תשובה, וב"כ הנתבעת צריכה הייתה לחלץ מפיהם את העובדות הקשורות לאותה תאונה. לא למותר לציין, שהמסמך הרפואי המזכיר תלונות של התובע במישור הנפשי, הוא מחודש 1/01, לאחר אותה תאונה (תאונה לגביה נתעוררה שאלה באיזה רכב נהג התובע, באשר נטען שנהג ברכב ללא ביטוח).
6. התובע נפגע במרפק, אך המשיך לעבוד בעבודות פיזיות לאחר התאונה וגם היום, לא עלה בידו להצביע על מגבלות מיוחדות. התובע התבטא בתחילה, שהוא עובד כיום לבד וללא עוזר, כי אין מספיק הזמנות כדי שישתלם לו להעסיק עוזר. רק בחקירה החוזרת, בתשובה לשאלת באת כוחו, נזכר התובע לטעון, שהוא זקוק לעוזר, מאחר שהוא מתקשה לעיתים לשאת את הזכוכית, למרות שלא מדובר במשקלים כבדים.
בתצהירו, בעדותו ובסיכומיו, הרבה התובע להשתמש במילה "שיקום" בכל ההטיות והפעלים האפשריים ("
התובע שיקם את עצמו....הליך השיקום...לדחוף אותו שישתקם..." וכיו"ב). ברם, לאור מהות הפגיעה, דומני שהשימוש במילה זו אינו במקומו. התובע לא היה זקוק לשיקום, אינו נדרש לשיקום, וקיימת הפרזה רבה בטענה נוסח "
במסגרת ניסיונות השיקום הנני מבקר אצל רופא בדלית אל כרמל.....".
אציין, כי התובע הזכיר, בהקשר "לנסיונות השיקום", כי נעזר בשירותיה של מ.ט.י. (מרכז לטיפוח יזמות). ואיך באה העזרה הנ"ל לידי ביטוי? בכך שהתובע קיבל הלוואה לפתיחת עסקו. לא ברור לי הקשר בין ההלוואה לתאונה. ההלוואה ניתנה לתובע בכושרו כ"יזם" העומד לפתוח עסק, וללא קשר לתאונה או לנסיונות שיקום.
7. הצדדים האריכו זה בכה וזה בכה בסיכומיהם, אך איני רואה להידרש לכל נקודה ונקודה. ענייננו בתיק נזיקין פשוט, שרבים כמותו נדונים מעשה של יום ביומו בבתי המשפט, ואין להאריך בדברים (גם יש להצר על כך שב"כ הנתבעת סירבה, משום מה, לסכם על אתר בתום שמיעת הראיות ועמדה על הגשת סיכומים בכתב).
אעבור אפוא לחישוב הנזק.