פסק-דין בתיק ת.א. 2299/01

1.           התובעים עתרו בתביעתם לקבלת סעד הצהרתי, לפיו זכאים הם לקבל מהנתבעת את שוויה הראלי של מניית אמם המנוחה בנתבעת, כאשר ערכה ישוערך על-פי הכללים והעקרונות לקביעת ערך פדיון מניה, שהתפרסמו ביום 7.3.69, בצירוף ריבית מיום הפטירה ועד מועד התשלום בפועל. כן עתרו הם למינוי שמאי, אשר יבצע את השערוך האמור על חשבון הנתבעת.

2.           התובעים הינם יורשיה על-פי דין של אמם המנוחה, סוזי רוזנשטיין ז"ל (להלן: " המנוחה"), אשר נפטרה ביום 7.12.95 ובגין עזבונה הוצא ביום 2.10.96 צו ירושה (נספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של תובע 2 (להלן: " תצהיר התובעים")).

3.           עובר לפטירתה, ובמשך עשרות שנים, היתה המנוחה בעלת נחלה ובעלת מניה בנתבעת (להלן: " המניה"), שהינה אגודה שיתופית. ביום פטירת המנוחה, פקעה חברותה בנתבעת וזאת, בהתאם לסעיף 13 א' לתקנון הנתבעת (נספח א' לתצהיר התובעים (להלן: " התקנון")) ולתקנה 5(א)(1) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג-1973 (להלן: " התקנות"). בעקבות זאת, שילמה הנתבעת לתובעים, את ערכה הנקוב של המניה, בסך של 18.29 ש"ח.

4.           לטענת התובעים, ערכה הראלי של המניה עולה עשרות מונים על ערכה הנקוב,  ונוכח הוראות התקנון, כמו גם הוראת סעיף 31(1) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: " הפקודה"), זכאים הם לפדיון המניה לפי ערכה הראלי ביום פטירת המנוחה.

5.           המחלוקת בין הצדדים הינה משפטית בעיקרה (הצדדים ויתרו על חקירה נגדית לגבי תצהירי העדות הראשית שהוגשו) ועוסקת, בשאלת הפרשנות הנכונה של הוראות התקנון, הפקודה והתקנות, לעניין הערך בו יש לפדות מניית חבר בנתבעת שנפטר - האם לפי ערכה הריאלי, כטענת התובעים, או לפי ערכה הנקוב, כטענת הנתבעים.

6.           אבחן את ההוראות הרלוונטיות לענייננו:

       א.    סעיף 31(1) לפקודה, קובע כדלקמן:

"חברים שמתו -

במות חבר האגודה, תוכל האגודה להעביר את מניתו או את מידת השתתפותו שלו, בתוך שנה אחת מיום מותו, לאדם שיוצע בהתאם לתקנותיה של אותה האגודה, אם נתקבל אותו אדם כהלכה כחבר לאגודה בהתאם לתקנות ולתקנותיה של האגודה;

ואם לא הוצע אדם, תעביר לאדם שהועד יראה בו את יורשו או בא כחו החוקי של החבר שמת, הכל לפי הענין, סכום השוה לשוויה של מנייתו של אותו החבר המת או של מידת ההשתתפות, כפי שיוברר בהתאם לתקנות ולתקנות האגודה.

...".

       ב.    תקנות 9-17 לתקנות, מתייחסות לנושא פדיון מניית חבר שפקעה חברותו. לכאורה, חלות תקנות 9-16 אך ורק על פקיעת חברות שלא עקב מות החבר, אולם, תקנה 17 מחילה את תקנות 9-16 גם על פקיעת חברות לפי סעיף 31(1) לפקודה, היינו, על פקיעת חברות עקב מוות, וזאת, "במידה שלא נקבעה הוראה אחרת בסעיף האמור" (הכוונה לסעיף 31 לפקודה ).

       ג.     תקנה 10 לתקנות קובעת, כי סכום הפדיון יהיה הסכום ששולם תמורת המניה, אולם, תקנה 11 לתקנות מסייגת את תקנה 10 לתקנות, וקובעת, כי לגבי סוגים מסוימים של אגודות שיתופיות המנויים בה (אגודה יצרנית, אגודה לשירותים ועוד), יהיה הפדיון לפי ערך המניה ביום פקיעת החברות.

7.           לטענת התובעים, הפקודה קובעת שני מסלולים אפשריים להעברת זכויות חבר באגודה שנפטר. האחד, העברת זכויותיו לאדם אחר (להלן: " החליף"), והשני, פדיון המניה. לטעמם, שני המסלולים מחייבים תוצאה שווה, ולפיכך, כשם שכאשר עוברת מנית חבר שנפטר לחליף, מקבל החליף, למעשה, את ערכה הראלי, כך גם בפדיון המניה, זכאי היורש לערכה הראלי. פרשנות זו מתיישבת, לטעמם, גם עם התקנון, הקובע, לטענתם, (בסעיף 66 שבו) כי במקרה של פקיעת חברות עקב מוות, האגודה תפדה את מנית החבר שנפטר בערכה הראלי. עוד טוענים הם, כי בכל הקשור לפדיון מניה עקב מוות, יש לפנות אך להוראות הפקודה (היינו להוראת סעיף 31(1) שבה) ולא להוראות התקנות, המתייחסות, כך נטען, רק לפדיון מניות שלא עקב מוות. התובעים מודעים אמנם לתקנה 17 לתקנות, המחילה הוראות תקנות 9-16 לתקנות על פדיון מניה לפי סעיף 31(1) לפקודה, אלא שלטעמם, לעניין שווי המניה, ישנה הוראה אחרת, בסעיף 31(1) לפקודה (כאמור בסיפא לתקנה 17), והיא ההוראה הקובעת, כי יש לפדות המניה בערכה הראלי.

8.           אינני מקבלת פרשנותם של התובעים. מלשונו של סעיף 31(1) לפקודה לא ניתן ללמוד מהו "שוויה" של המניה, והאם יש לקבעו בערכים ריאלים או נומינליים, ולא בכדי. המחוקק ביקש בהוראה זו לקבוע, כיצד על האגודה לנהוג במניית חבר שנפטר, ואילו את שאלת הסכום שישולם ליורשי החבר בגין פדיון המניה, השאיר המחוקק למתקין התקנות ולאגודה עצמה: "כפי שיוברר בהתאם לתקנות ולתקנות האגודה" (כמצוטט לעיל). לפיכך, לא ניתן לפרש את הביטוי "סכום השווה לשוויה של מנייתו" כמתייחס לערכי הפדיון ולומר, כי קיימת בסעיף זה "הוראה אחרת", השוללת תחולת התקנות, על שאלת הערך בו יש לפדות מנית חבר באגודה שנפטר. אינני מקבלת גם את פרשנות התובעים לסעיפים 65-66 לתקנון, כאילו נקבע בהם פדיון מניה בערך ראלי, במקרה של פטירת החבר. אכן, סעיף 65 לתקנון, העוסק בפקיעת חברות בנתבעת שלא עקב מוות, קובע בבירור כי במקרה כזה, ייפדו מניות החבר בערכן הנקוב, ואילו סעיף 66 לתקנון, הדן בפקיעת חברות עקב מוות, אינו עושה שימוש במונח "ערך נקוב", והוא שותק, למעשה, בשאלת שווי בו תפדה המניה במקרה כזה. עם זאת, משתיקת ההוראה זו, לעניין הערך בו יש לפדות את המניה עקב מוות, לא ניתן להסיק, כי הכוונה היתה דווקא להסדר שונה מזה החל על פקיעת חברות שלא עקב מוות. גם טענת התובעים לפיה חליף זוכה, למעשה, בערך הראלי של מנית החבר שנפטר, ומכאן, שגם על פדיון המניה במקרה מוות להיות בערך ראלי, אינה מבוססת, שהרי אם תפקע חברותו של החליף בעודו בחיים, יזכה אף הוא רק בערכה הנומינלי של מנייתו, ואם תפקע חברותו עקב מוות, יהיו יורשיו זכאים לערכה הנקוב של המניה.   

9.           סבורני, כי הדגש ששמים התובעים בהבחנה בין פקיעת חברות עקב מוות, לבין פקיעת חברות שלא עקב מוות, אינו במקומו. הדגש הנו דווקא באבחנה, הקיימת בתקנות, בין סוגים שונים של אגודות שיתופיות. כך, באגודה יצרנית ובאגודה לשירותים, למשל, הזכות לקבל פדיון המניה בערכה ביום פקיעת החברות, חלה הן עם פקיעת החברות שלא עקב מותו של החבר, והן, נוכח תקנה 17 לתקנות, במקרה של מות החבר. בה במידה, באגודה שהיא כפר שיתופי, תפדה המניה בערכה הנקוב, בין שפקיעת החברות היתה עקב מות החבר, ובין מסיבות אחרות. או במילים אחרות, השאלה אם יש לפדות מניית חבר שחברותו פקעה, לפי ערכה הנקוב או לפי ערכה הראלי, מושפעת ממהות האגודה בה מדובר, ולא מאופן פקיעת החברות באגודה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הפקודה ועם התקנות, ואף עם הגיונם של דברים (ראה גם סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות, דין ונוהל כרך א', 157 (1995)).

              משפעלה הנתבעת כדין בכך שפדתה מניית המנוחה בערכה הנקוב, לא עומדת עוד לתובעים עילת תביעה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכח עקרון תום הלב , כטענתם.

10.  א.    טענתם החלופית של התובעים הנה, כי אם תדחה פרשנותם לפקודה, לתקנות ולתקנון, יש להחיל בעניינם את תקנה 11 לתקנות, שכן, לטעמם, על אף שמה של הנתבעת, אין היא עוד כפר שיתופי, לא לפי מהותה ולא לפי מטרותיה הרשומות בתקנון (כפי ששונה בשנת 1997), אלא מהווה היא "תאגיד נדל"ן ועסקים, שאין בינו ובין 'כפר שיתופי' ולא כלום" (סעיף 46 לתצהיר התובעים וסעיף 185 לסיכומיהם). הנתבעת הכחישה טענת התובעים לעניין זה, ולגרסתה, הנתבעת אינה גוף מסחרי, אלא אגודה "שנוסדה והוקמה לשם ארגון התיישבות חבריה כאיכרים המחזיקים רכוש פרטי ומקיימים שיתוף באספקה, בשיווק ובשירותים חקלאיים אחרים" (סעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית של מר חיים קרסו, מטעם הנתבעת). עוד טוענת הנתבעת, כי סמכות סיווגה של האגודה, מסור לרשם האגודות השיתופיות בלבד, ואין לבית-המשפט סמכות לבחון מהי מהותה "האמיתית" של האגודה הנתבעת.

       ב.    דין טענת התובעים, לעניין מהות הנתבעת להדחות. מדובר בטענה עובדתית, אשר נטענה בצורה סתמית, ללא כל תשתית ראייתית לביסוסה. התובעים לא הציגו כל מסמך, או ראיה אחרת כלשהי, המעידים על נכסיה הרבים של האגודה, או על כך שהיא אכן פועלת למימוש המטרות המסחריות הקבועות בתקנונה. יתר על כן, במועד הקובע, הוא מועד פטירתה של המנוחה, טרם שונו מטרות האגודה בתקנונה, ואין בפניי כל ראיה כי באותו מועד, היתה האגודה "תאגיד נדל"ן ועסקים", כטענת התובעים. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע, כי מהותה האמיתית של הנתבעת היא כטענת התובעים, מה גם שאינני משוכנעת כי קביעה כזו, בניגוד לסיווגה על-ידי רשם האגודות השיתופיות, הינה בסמכות בית משפט זה.