רקע עובדתי
1. התובע 1, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "
בנק לאומי") היה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה בעל משכנתא רשומה מדרגה ראשונה (להלן: "
המשכנתא") במשרדים המצויים ברחוב הרצל 175 ברמת גן, נכס הידוע כגוש 6177 חלקה 883, חלקת משנה 47 (להלן: "
הנכס"), אשר היה בבעלות חברת אחזקת מבנים בע"מ (להלן: "
אחזקת מבנים").
התובע 2 (להלן: "
הכונס") שימש ככונס נכסים לשם מימוש המשכנתא לטובת בנק לאומי ומכירת הנכס במסגרתו של תיק הוצאה לפועל 5-91-07216-81 בבת-ים, בהתאם למינוי ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשמת קוצר, מיום 8/4/92 (להלן: "
מועד המינוי").
2. ביום 2/3/93 חתם הכונס על הסכם (להלן: "
הסכם המכר") למכירת זכויות אחזקת מבנים בנכס לעוה"ד שמחה חייט ומתי פיכטמן (להלן: "
הרוכשים"), בנאמנות, ואלה האחרונים קיבלו החזקה בו ביום 15/5/93.
הסכם המכר אושר על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל.
לצורך מימון הרכישה, קיבלו הרוכשים הלוואה מבנק לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ, ששינה שמו לבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "
ההלוואה" ו"
דיסקונט" -בהתאמה), כנגד רישום משכנתא על הנכס לטובת דיסקונט. בגין התחייבות זו נרשמה על הנכס הערת אזהרה לטובת דיסקונט.
בד בבד עם חתימת הסכם המכר, חתם בנק לאומי על מכתב התחייבות כלפי דיסקונט לפיו התחייב בנק לאומי שאם לא תירשם לטובת דיסקונט משכנתא על הנכס תוך 6 חודשים ממועד אישור הסכם המכר, ישיב בנק לאומי לדיסקונט את סכום ההלוואה.
3. לצורך העברת הזכויות בנכס על שם הרוכשים, פנה הכונס לנתבעת (להלן: "
העירייה") ועתר לקבלת אישור מתאים להעברה בטאבו. העירייה סירבה למסור לידי הכונס את האישור המבוקש והתנתה מסירתו בתשלום חוב ארנונה ומים אשר נצטבר בתקופת הכינוס.
אחר פניות לכונס וסירוב האחרון לשאת בתשלום החוב האמור, הגישה העירייה תביעה (בת"א 78298/95) כנגד הכונס. בשנת 1997, אחר שהודה הכונס בחובו ושילמו, נמסר לידי האחרון ביום 15/7/97 האישור המבוקש (להלן: "
האישור הראשון").
4. חרף מסירת האישורים הדרושים להעברת הבעלות בנכס על שם הרוכשים, ובעקבות קשיים בהם נתקלו הרוכשים ברישומו עקב עיקולים שהטילו נושים על זכויותיהם, לא נרשם הנכס בטאבו על שמם.
משחלפה התקופה המוסכמת לרישום הנכס על שם הרוכשים, דרש דיסקונט מבנק לאומי להחזיר לו את ההלוואה. משא ומתן בינות הבנקים הניב ביום 25/10/01 הסכם בין דיסקונט לבנק לאומי לפיו התחייב האחרון לדאוג, תוך פרק זמן של 3 חודשים לרישום הנכס על שם הרוכשים ולרישום משכנתא על שם דיסקונט (להלן: "
הסדר הבנקים" או "
ההסדר"). הכונס פעל לביטול העיקולים אשר הוטלו על זכויות הרוכשים בנכס ופנה לעירייה על מנת לקבל אישור עדכני לרישום בטאבו (להלן: "
האישור העדכני").
העירייה - כך לטענת הכונס - סירבה ליתן האישור העדכני והתנתה הנפקתו בתשלום חוב הרוכשים, שנצבר לאחר המכירה ומסירת החזקה בנכס לידי האחרונים.
5. אחר שפניותיו לעירייה ולרוכשים לא הועילו, בדלית ברירה - כך טען הכונס - ועל מנת לעמוד בלוחות הזמנים של ההסדר, ואגב מחאה, שילם בנק לאומי לעירייה ביום 31/12/01, באמצעות הכונס, את חוב הרוכשים בסך 265,042.8 ש"ח (להלן: "
סכום החוב"). בו ביום בו שולם חוב הארנונה, מסר הכונס לעירייה מכתב מחאה בו דרש מהעירייה להשיב לבנק לאומי את סכום החוב (להלן: "
מכתב המחאה"). משלא נענה, הגיש עתירתו שבכאן, לחיוב העירייה בהשבת סכום החוב, העולה ליום הגשת התביעה לסך של 304,657 ש"ח. כמו כן עתרו התובעים לחייב העירייה בהוצאותיהם ובשכר טרחת עורך דין.
טענות הצדדים
6. התובעים טענו כי העירייה לא הייתה רשאית להתנות מתן האישור העדכני להעברה בתשלום סכום החוב, שכן זה נוצר לאחר מועד מסירת החזקה לרוכשים.
לטענת התובעים, העובדה שהכונס שילם לעירייה על פי דרישתה את חוב הארנונה בגין תקופת הכינוס ואף קיבל את האישור הראשון מהעירייה לצורך העברת הזכויות בנכס, שומה היה עליה להנפיק לכונס האישור העדכני, ולאפשר רישום הנכס על שם הרוכשים.
התנהלותה של העירייה, כך לתובעים, מהווה חריגה מהסמכות המוקנית לה על פי החוק ופגיעה בזכותו של בנק לאומי, כנושה מובטח, לקבלת הכספים שנתקבלו בתמורה למימוש הנכס.
יוצא איפוא, כך לתובעים, כי דרישת העירייה נעדרת תוקף חוקי. גלל כן, זכאים הם להשבת סכום החוב אשר ניגבה על ידי העירייה שלא כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
7. מנגד טענה העירייה, כי התנהלותו של הכונס היא זו אשר גרמה להטעייתה ולתשלום סכום החוב באמצעות הכונס, תחת אשר ישולם על ידי הרוכשים.
לטענת העירייה הכונס לא פנה אליה, טרם תשלום החוב, בבקשה להאריך תוקפו של האישור הראשון, וממילא היא לא התנתה מתן האישור העדכני להעברה, בתשלום החוב.