פסק-דין בתיק ת.א. 193/02

1.         עביר דהוד (להלן-" התובעת") ילידת 2.9.1973, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה לה ביום  24.6.01, בהיותה הולכת רגל בכביש מכיוון עוספיה לכיוון אוניברסיטת חיפה. במהלך הליכתה, נפגעה התובעת מרכב שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1 ומבוטח כדין אצל הנתבעת מס' 2 (להלן-" התאונה").

זוהי תביעתה של התובעת לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975(להלן-" החוק"). 

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחבות לאירוע התאונה. המחלוקת סבה על מהות נהותה הרפואית ומשכך על גובה הנזק.  האירועים חשובים לבחינת השאלה ממה סובלת התובעת ולכן יפורטו בהרחבה.

2.         ממקום התאונה נשוא התביעה הובהלה התובעת למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. בחדר המיון אובחנה כסובלת מחתך עמוק בקרקפת, שבר סגור בשליש העליון - אמצעי של הירך השמאלי והמטומה גדולה באספקט הפנימי ברקמות הרכות של הירך השמאלי. תחילה, טופלה התובעת בחדר הלם כולל הרגעה תרופתית והנשמה מלאכותית. משם הועברה לאשפוז במחלקה האורטופדית ועברה ניתוח, תחת הרדמה כללית, להעמדה פתוחה של השבר בירך השמאלי וקיבועו במסמר תוך לשדי. מהלך הניתוח היה תקין וללא סיבוכים. בשל כאבי ראש חזקים חוזרים, נבדקה התובעת על ידי רופא נוירולוג שהתרשם מ-Post trauma headache. בוצעה לתובעת בדיקת C.T.מוח שפורשה כתקינה והומלץ לה על משככי כאבים רגילים. כעבור מספר ימים חל שיפור במצבה הכללי, התובעת היתה עירנית לחלוטין והחלה להתהלך בעזרת הליכון עם דריכה חלקית. עקב נפיחות, שטפי דם והמטומה באספקט הפנימי בירך השמאלי, בוצעה בדיקת US  לרקמות הרכות והתגלתה הצטברות נוזלית בכמות קטנה. הומלץ לתובעת לטפל בהמטומה באמצעות קומפרסים עם מגנזיום. ביום 9.7.01 הועברה התובעת להמשך שיקום בבית החולים "אלישע", עם המלצות לחופשת מחלה עד למועד הביקורת, משככי כאבים לפי הצורך, שכיבה ברגל מורמת, הליכה בדריכה חלקית בעזרת הליכון או קביים והמשך טיפול בפצע הניתוח בירך השמאלי.

ביום 19.7.01 בוצעה , בהרדמה כללית, הוצאה של בורג נעילה דיסטלי בולט שהוכנס לקיבוע השבר בירך השמאלי של התובעת.  ביום 22.7.01 שוחררה התובעת מהמחלקה לשיקום בבית חולים אלישע, עם המלצה להליכה בעזרת שני קביים עם דריכה חלקית ללא צורך בטיפולים פיזיותראפיים, חופש מחלה עד ליום 31.8.01, עזרה ביתית (ולא סיעודית) ומעקב במרפאת תאונות דרכים בבית החולים רמב"ם. 

(ר': סיכום אשפוז ממחלקת אורטופדיה ב' בבית החולים רמב"ם ודו"ח אשפוז מהמחלקה לטיפול ושקום נפגעי תאונות בבית החולים אלישע, שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).

3.         לאחר התאונה והשחרור מהאשפוז הראשון, היתה התובעת במעקב ממושך במרפאה האורטופדית של מרפאות החוץ בבית החולים רמב"ם כאשר במהלכו התלוננה על כאבים לאורך הרגל השמאלית, לרבות כאבים חזקים בברך; בחודשיים הסמוכים לאחר התאונה התהלכה התובעת בעזרת כיסא גלגלים ולא הצליחה להתהלך באמצעות קביים. לפי המלצת הרופאים החלה התובעת בהדרגתיות להתהלך בעזרת קביים בהתחלה עם דריכה חלקית ולאחר מכן עם דריכה מלאה. ביום 30.8.01, כחודשיים לאחר התאונה, התלוננה התובעת, בין היתר, על כאבים בברך השמאלית. בתיעוד הבדיקה נרשם כי לא נמצאו דפורמציות בברך השמאלית וכי תנועתיות הברך היתה תקינה. אשר לשבר שבירך, נרשם כי נכון למועד הבדיקה השבר עדיין לא התאחה. לתובעת שוב הומלץ על הליכה בדריכה מלאה בעזרת קביים. בהמשך, התובעת המשיכה להתלונן על כאבים ברגלה השמאלית, לרבות הברך, והומלץ לה על דריכה מלאה לפי יכולתה בעזרת קב אחד וטיפולים לחיזוק השרירים. בתיעוד הבדיקה מיום 11.10.01 נרשם כי בצילום הירך השמאלי נמצאה עדות לקלוס ראשוני של השבר ובבדיקה מיום 22.11.01, נמצא דלדול של שרירי הירך השמאלי והומלץ לתובעת על פיזיותרפיה לחיזוק השרירים, הליכה בדריכה מלאה ללא קביים והמשך מעקב.

בבדיקת מעקב מיום 3.1.02, כחצי שנה לאחר התאונה, נרשם כי החיבור של השבר בירך השמאלי מתקדם היטב אך התובעת המשיכה להתלונן על כאבים בברך השמאלית ושינוי צבע וחום בשוק ובכף הרגל באותו צד. בשל כך, הועלה חשש ל-RSDוהומלץ לתובעת, בין היתר, על חיזוק עצמי של השרירים וטיפול במרפאת כאב.

בדו"ח מיפוי עצם שבוצע ביום 16.1.02, נרשם כי הודגמה קליטה פתולוגית בפימור פרוקסימלי משמאל והיפרמיה לשוק ימין כעדות לשינויי דריכה. התובעת המשיכה להתלונן על כאבים ברגל השמאלית, לרבות כאבים חזקים בברך. בבדיקה מיום 29.1.02 נמצאה רגישות מסביב לברך, תנועתיות הברך היתה מלאהאך מלווה בכאבים. הרופא הבודק ד"ר מיכאל בסר ז"ל העלה חשד למחלת ה-R.S.Dוהפנה את התובעת ליעוץ וטיפול במרפאת כאב. בתיעוד בדיקת מעקב מיום 14.2.02 נרשם על ידי ד"ר מ' בסר כי נצפה בצילום חיבור של השבר בירך השמאלי אך הומלץ לתובעת על המשך טיפול במרפאת כאב בשל הכאבים לאורך הרגל כולל הברך. בבדיקת M.R.I מיום 26.4.02 לא הודגם ממצא פתולוגי בברך שמאל. בדו"ח בדיקת מעקב מיום 2.5.02 נרשם כי התובעת עדיין נזקקת להתהלך בעזרת קביים, עדיין סובלת מסימנים של R.S.D, נמצאה כף רגל קרה מאוד ורגישות קלה למישוש העצבים. הומלץ לתובעת על המשך טיפול תרופתי, הידרותרפיה והמשך מעקב במרפאת כאב.

ביום 4.6.02 אושפזה התובעת במחלקה פנימית ב' בבית החולים רמב"ם, עם אבחנה של R.S.Dבברך שמאל, לצורך טיפול במסגרת מרפאת כאב. במהלך האשפוז, הוכנס קטטר אפידורלי לביצוע בלוק בגובה L3-L4עם הזרקה של מארקיאן ומורפין וחל שיפור ניכר במצבה. ביום 9.6.02 התובעת שוחררה במצב כללי טוב עם המלצות להמשך מעקב רפואי לרבות במרפאת כאב, המשך טיפול תרופתי קבוע וטיפולי פיזיותראפיה  והידרותראפיה.

התובעת המשיכה להתלונן על כאבים חזקים ברגל השמאלית, לרבות כאב משמעותי בברך. ביום 9.2.03 נבדקה התובעת במחלקה הנוירולוגית בבית החולים רמב"ם. בתיעוד הבדיקה נרשם כי נמצאה תמונה מתאימה למחלת ה- R.S.Dבברך השמאלית והומלץ לתובעת על המשך  טיפול תרופתי, טיפולים פיזיותראפיים והידרותראפיה.

ביום 3.4.03 התובעת נבדקה, על סמך הפניית רופאת המשפחה שלה, במרכז הרפואי "רעות" ושם אובחנה כסובלת ממחלת CRPS(ה-RSD)בברך השמאלית.

בבדיקת מעקב ביחידת ברך בבית החולים רמב"ם מיום 10.4.03, נמצאה רגישות חזקה מסביב לברך, תנועתיות הברך היתה תקינה אך מלווה בכאבים. כמו כן, נמצאו טרמור ודלדול ניכר של שרירי הירך השמאלי ובצילום נראה קו השבר בחלק מהאזורים, על אף הרושם שהשבר התאחה. בבדיקת C.T.מיום 15.4.03 ובצילומי רנטגן של הירך השמאלי התברר כי השבר עדיין לא התאחה ונמצא חלל גדול בין קטעי השבר. בעקבות ממצא זה, אושפזה התובעת, ביום 10.6.03, במחלקה האורטופדית בבית החולים רמב"ם, שם עברה התובעת ניתוח, תחת הרדמה כללית ואפידורלית, להחלפת המקבע הפנימי במסמר בקוטר יותר גדול, לאחר שחזור השבר, וכן הושם שתל עצם עצמוני מהאגן. הניתוח עבר ללא סיבוכים והתובעת הועברה  ביום 27.6.03 ליחידת השיקום בבית החולים אלישע. שם אושפזה התובעת עד ליום 29.6.03 ושוחררה עם המלצות להמשך טיפולים פיזיותראפיים לחיזוק השרירים, הידרותראפיה, הליכה עם דריכה בעזרת קביים וטיפול תרופתי. ביום השחרור המשיכה התובעת להתלונן על כאבים בירך השמאלי ועל חולשה בשרירי הירך והברך. 

ביום 20.11.03 נראתה בצילום הירך השמאלי התקדמות ביצירת החיבור של השבר והומלצה לתובעת הליכה בדריכה מלאה יחד עם הגבהה של 1.5. ס"מ בסוליה, המשך טיפולים פיזיותראפיים לחיזוק השרירים והמשך מעקב. בדיקת C.T. מיום 23.11.03 הצביעה על חוסר איחוי מושלם של השבר בירך השמאלי והדגימה קלוס היפרטרופי. בבדיקת מעקב ביום 8.1.04 התובעת התהלכה בעזרת קביים, דיווחה על שיפור במצבה אך עדיין התלוננה על כאבים בירך השמאלי לרבות בבברך.  בבדיקת C.T.מיום 16.5.04 נמצאה התקדמות באיחוי השבר.

(המסמכים המתעדים את המעקב הרפואי וסדרת הבדיקות שעברה התובעת, צורפו לתצהיר עדותה הראשית ולתיקה הרפואי של התובעת שנוהל בבית החולים רמב"ם )

4.         בסה"כ אושפזה התובעת בעקבות התאונה למשך 54 ימים; אעיר כי בנוסף לתקופות האשפוז שפורטו לעיל (המגיעים לסך 52 ימים), התובעת אושפזה ב"אשפוז יום שיקומי" במרכז הרפואי רעות ביום 3.4.03 ו"אשפוז יום" במחלקה האורטופדית בבית החולים רמב"ם ביום  13.5.03 (לעניין התחשבות ב"אשפוז יום" בפסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, ראו: ע"א 8452/02  פלוני נ' כהן נטלי ואח', תקדין-עליון 2006(1), 2277 ,עמ' 2280).

יש לציין כי ביום 5.1.01, כששה חודשים לפני התאונה נשוא התביעה, נפגעה התובעת בתאונת דרכים קודמת עת נסעה במונית. כתוצאה מאותה תאונה, סבלה התובעת מכאבים בע"ש המותני והגבלה בתנועותיו. בבדיקת C.T.מיום 27.3.01 הודגמה סקרליזציה בגובה  L5-S1ודיסק וסטיגיאלי. בגין הפגיעה הנ"ל, הופנתה התובעת ביום 27.4.01 לקבלת טיפולים פיזיותראפיים ( נ/1).

5.         ממסמכי המוסד לביטוח לאומי (להלן-"המל"ל") שצורפו לתצהירה של התובעת, עולה כי לתובעת נקבעו על ידי המל"ל אחוזי נכות רפואית זמניים שונים בגין מצבה לאחר התאונה ובהתחשב בניתוחים שעברה, כדלקמן:

-  החל מיום התאונה ועד ליום 30.9.01 נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100%.

-  החל מיום 1.1.02 נקבעה נכות זמנית בשיעור 37%.