פסק-דין בתיק ת.א. 1195/99

1.           ההליך

       א.    ביום 3.2.99 הגיש התובע תביעה כנגד עיריית טייבה, בה עתר כי זו תפצהו בגין הפקעת מקרקעין אותם החזיק.

       ב.    ביום 21.12.00 הגיש התובע בקשה, בה עתר לאפשר לו לתקן את כתב-תביעתו, על-ידי צירוף הועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית טייבה כנתבעת נוספת (בש"א 21384/00). בקשה זו לא הוכרעה וביום 24.5.01 הגיש התובע בקשה דומה לתיקון כתב-תביעתו, בה עתר להחלפת הנתבעת מעיריית טייבה (להלן: " העירייה")  לועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית טייבה (בש"א 12107/01). ביום 31.5.01 נענתה כב' השופטת צ'רניאק לבקשה זו. 

       ג.     הדיון בתיק זה החל בפני כב' השופטת אליעז-שטרנברג והועבר בפני ביום 1.6.03.

2.           העובדות הצריכות לענין ואינן שנויות במחלוקת

       א.    הנכס נשוא הדיון זו כולל מקרקעין בשטח של 183 מ"ר, המהווים חלק ממגרש 55/9, בחלקה 55 שבגוש 7842, ומצויים ברחוב הראשי של העיר טייבה (רחוב מס' 2) (להלן: " הנכס"). יצוין, ששטח חלקה 55 הוא 9,715 מ"ר, בעוד שטח המגרש 9 הוא 1,045 מ"ר.

       ב.    ביום 19.8.71 פורסמה למתן תוקף תוכנית בנין ערים (להלן: תב"ע) ממ/25/560ב' (י"פ 1747), בה סומנה הפקעה מהנכס, לצורך הרחבת הדרך (הרחוב הראשי). אף בתב"ע נוספת, טב/2000, שפורסמה למתן תוקף ביום 19.7.84 (י"פ 3076) סומנה הפקעה של חלק מהנכס להרחבת דרך.

       ג.     בשנת 1975 תפס התובע חזקה במחצית הנכס, אותו קיבל, ככל הנראה, בירושה. בשנת 1977 רכש הנתבע את המחצית השניה של הנכס, מקרוב משפחתו, ותפס חזקה מלאה בנכס בהתאם לכך. על הנכס היו אותה עת מבנים, אותם שיפץ התובע ואף הוסיף תוספות בניה, באופן, שכאשר נטלה הנתבעת חזקה בנכס, בסוף שנת 1989, היו במקום שלושה מבנים חד-קומתיים, בשטח כולל של 51 מ"ר: מבנה מרכזי, מבנה מקלחת, ומבנה בית-שימוש.

              יצוין, כי במהלך הדיון בתובענה, חלקה הנתבעת על בעלות התובע בנכס, אולם, טענה זו נזנחה על-ידה בסיכומיה, כנראה נוכח האמור בסעיף 17 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן: " פקודת ההפקעות" או " הפקודה"), ועל כן, לא אדרש לה בפסק-דין זה.

       ד.    כאמור, בסוף שנת 1989 תפסה הנתבעת חזקה בשטח שהופקע מהתובע. סה"כ הופקעו מהתובע 127 מ"ר מהנכס, בחזית הרחוב. המבנים שהיו במקום נהרסו ובמקומם נסלל כביש, שהרחיב את הכביש הקיים (להלן: " ההפקעה").

       ה.    הנתבעת מינתה שמאי מטעמה, מר נתן בן-חיים, על מנת יאמוד את שווי המבנים שנהרסו. ביום 11.12.89 העריך השמאי בן-חיים את שווי המבנה בסכום של 19,400 ש"ח (נספח ד' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). ביום 25.3.90 החליטה הנתבעת לפצות את התובע בסכום זה, אולם, בפועל, הוא לא הועבר לתובע.

       ו.     לתובע נמסר מכתב מיום 30.10.93, עליו חתום מהנדס עיריית טייבה, כמהנדס הועדה המקומית לתכנון ובניה, היא הנתבעת, אשר נרשם על-גבי נייר מכתבים של הנתבעת (נספח ה' לתצהיר התובע (להלן: " מוצג ה'"), שנוסחו:

" הנדון: גוש/7842 חלקה/55/9 פיצוי על הריסה

בשנת 1989 נכנסה עיריית טייבה והרסה מבנים וגדר שהיו בבעלותך בד בבד נערכה שומה לגודל הפיצוי אשר מגיע לך מאת עיריית טייבה, באותה הערכה שמאית לא נלקחו בחשבון השומה מספר מרכיבים כגון קרקע, פוטנציאל מסחרי של המבנה הקיים וכו'

לכן אנו מסכימים שתיערך שומה מחודשת ע"י שמאי מוסכם אשר יתחשב בדברים אשר נמנו לעיל והפיצוי יהיה בהתאם לשומה החדשה המוסכמת."

              בפועל, לא מונה שמאי מוסכם כאמור והנתבעת לא הסכימה לשלם לתובע יותר מאשר הסכום האמור בסעיף ה' לעיל.

       ז.     במכתבה מיום 6.7.97 פנתה ב"כ התובע אל הנתבעת בדרישה, כי תפצה את מרשה בגין ההפקעה (נספח ז' לתצהיר התובע), ובכלל זה, כי תשלם לו שווי הנכס ואובדן הפוטנציאל המסחרי שלו.

3.           הפלוגתאות

       א.    האם תביעת התובע התיישנה?