פסק-דין בתיק תק 5853/02

בפניי תביעה להחזר סך של 1,500 ש"ח, ששילם התובע לנתבע בגין טיפול שיניים, בתוספת הוצאות ואובדן ימי עבודה ועגמת נפש בסך 5,000 ש"ח. טענת התובע הינה כי יש לחייב את הנתבע לפצותו, הואיל והטיפול שביצע בו היה רשלני ותולדה של אבחון מוטעה ולא מיומן.

מכתב התביעה עולה, כי ביום 23.9.01, לאחר שחש כאבים ונפיחות באזור הפה והלסת פנה לד"ר וינר, שבדק אותו וקבע כי התופעות עליהן דיווח לו התובע נובעות מסדק בשן בלסתו הימנית התחתונה, המצריך עקירתה, שהינה הדרך היחידה לטיפול. חוות דעתו זו העלה רופא השיניים על הכתב והיא מצורפת לכתב התביעה כ"נספח א".

התובע לא הסתפק בכך ופנה לקבלת חוות דעת שניה אצל הנתבע, מומחה לטיפולי שורש והביא בפניו את ממצאי חוות דעתו של ד"ר וינר. הנתבע, ביודעו את עובדות המקרה, ערך לתובע בדיקה, בעקבותיה קבע כי אין מקום לעקור את השן, ותחת זאת יש לתקן את סתימת השורש הקיימת בה.

לדברי התובע, שתי חוות הדעת הסותרות הפתיעו אותו, ולפיכך, חזר ושאל את הנתבע האם אבחנתו בטוחה וסופית, והאחרון ענה באופן מפורש כי אין סדק בשן, כך שניתן למנוע עקירתה באמצעות הטיפול המוצע.

התובע, שביקש להציל את השן, החליט לבצע את הטיפולים הרפואיים במרפאתו של הנתבע ואכן, לאחר מספר ימים פנה שוב למרפאת הנתבע וקבע מועדים לטיפול.

עבור הבדיקה הראשונית שילם התובע 150 ש"ח, ובגין הטיפולים שילם 1,350 ש"ח בשני שיקים דחויים. צילומי הקבלות תמורת תשלומים אלה צורפו לכתב התביעה ומסומנים "נספח ב".

בסיום הטיפולים, המשיך התובע לסבול כאבים ואף הנפיחות סביב השן החולה לא פחתה אלא אף החמירה, תופעות שגרמו לו לכאבי ראש וסחרחורות קשות. התובע פנה בשנית למרפאה, שם נערכה לו בדיקה חוזרת ביום 9.1.02, בעקבותיה קבע הנתבע כי אכן יש סדק בשן ואין מנוס אלא לעוקרה.

למרות פניית התובע לנתבע לקבלת החזר הוצאות הטיפול שכשל, סרב האחרון להשיבן והפנה אותו לחברת הביטוח "מדנס" (להלן: "חברת הביטוח"), בה הוא מבוטח, שאף היא דחתה דרישתו להחזר התשלומים, בין היתר, בשל הטענה כי דמי ה"השתתפות העצמית" של הנתבע, במקרים אלו, גבוהים מסך ההוצאות שהוציא התובע עבור הטיפולים.

בכתב תביעתו, טוען התובע כי טעה הנתבע באבחנתו ובדרך בה החליט לטפל בשן, כך שמעבר לנזקים הכספיים המיותרים שנגרמו לו, נעשה לו עוול ועגמת נפש, ויחד עם זאת, הבעיה בשן והכאבים טרם באו על פתרונם. התובע טוען לרשלנות הנתבע בביצוע הבדיקה והאבחון, עליהם נוספו היעדרו של הסבר מספק על סיכויי ההצלחה והכישלון של הטיפול, שהובילו לבחור אופן טיפול שהסב לו עגמת נפש ובזבוז זמן יקר.

הנתבע, בכתב הגנתו, מכחיש חלקן של העובדות הנטענות בכתב התביעה, וטוען כי ביום 4.10.01, לאחר בדיקה שערך לתובע, הסביר לו שייתכן וקיים סדק בשן ואז ייאלץ לעוקרה, ומאידך, כיוון שמדובר בשן משוחזרת לא תמיד ניתן לזהות בה סדק. דא עקא, טען בנחרצות כי באף אחד משלבי הטיפול לא שלל בפני התובע את האפשרות של קיומו של סדק בשן, אלא, הסביר לתובע כי התופעות מהן הוא סובל עשויות לנבוע אף מליקוי בסתימת השורש הקיימת בשן וליתר ביטחון בוצע צילום פה באזור של השן הבעייתית.

הנתבע שב ומדגיש כי פרט בפני התובע את הטיפולים האפשריים העומדים בפניו והתובע הוא שבחר בדרך הטיפול שנעשתה בפועל, דהיינו, להסיר את הכתר (שן משוחזרת), לנקות את השן ושורשה ולבדוק אם קיים בו סדק.

כחודשיים לאחר סיום הטיפול אישר הנתבע כי קיבל מהתובע דרישה בכתב להחזר חצי ממחיר הטיפול, בטענה שהבעיה לא נפתרה והתובע נאלץ לעבור טיפול נוסף לעקירת השן, טיפול שרק לאחריו חלפו כאביו וירדה הנפיחות בחניכיים. לפניה זו השיב הנתבע בשלילה, ותחת זאת הפנה את התובע לחברת הביטוח, שאף היא סירבה לבקשתו.

אין חולק, כי הנתבע ביצע לתובע בדיקה רפואית ראשונית, בעקבותיה מסר לתובע את חוות דעתו, על בסיסה החליט התובע לבצע את הטיפול במרפאתו של הנתבע.

סלע המחלוקת נסב סביב השאלה האם פרט הנתבע בפני התובע את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בסוג הטיפול שהוצע לו, והאם בשלב כלשהו בבדיקה או במהלך הטיפול הוצגה בפניו אפשרות קיומו של סדק בשן, שעשוי לחייב עקירתה.

את טענות התובע ניסה הנתבע להפריך בגורסו כי תופעות הלוואי והכאבים, עליהם התלונן התובע, אינם נובעים כתוצאה מבעיה בשן בלסת תחתונה, ולכאורה, אין קשר בין אופן הטיפול לכאבים, שלטענת התובע, לא פסקו גם לאחר סיומו. התובע עמד על כך, כי הכאבים החלו בסמוך לאבחנת בעיה בשן ואף הנתבע, בבדיקה הראשונית, הסביר לו כי אחת ההשלכות לבעיה בשן הם אותם כאבים, שנבעו כתוצאה ממוגלה שנצטברה סביבה. מכתבו של ד"ר וינר מיום 17.2.02 (נספח א') מאשש את טענת התובע ומקשר בין הנפיחות סביב השן לסדק שנתגלה בה, לפני ולאחר עקירתה. ביסוס נוסף לטענת התובע ניתן למצוא גם במכתבו של הנתבע לחברת הביטוח (נספח ד' לכתב התביעה), בו ציין קיומה של נפיחות סביב השן.

במהלך הדיון, טען הנתבע, כי לאור הסיכום בין הצדדים, שהתבסס על מלול האפשרויות שהוצגו בפני התובע, ידע התובע היטב קיומו של סיכון שגם לאחר הטיפול עשוי להתגלות סדק בשורש השן, דבר שיגרור עקירתה, ואם כך יהיה הדבר, התחייב בפניו הנתבע להשיב לו מחצית מדמי הטיפול. התובע הכחיש הסכם זה ודורש החזר מלא של כספו.

החלטה שבפניי טומנת בחובה העדפת חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה, דהיינו, הכרעה האם הייתה שגויה היא חוות דעתו של הנתבע, וזו של ד"ר וינר הינה חוות הדעת היחידה המתבקשת לאור עובדות המקרה. אכן מדובר בשני מומחים לטיפולי שורש, אליהם פנה התובע בהסתמכו על ניסיונם רב השנים והיותם מובילים בתחומם. אולם, אין בית המשפט מומחה בנושאים אלה והחלטה זו נשענת, רובה ככולה, על הגיונם של דברים וניסיון החיים.

מחד, קובע ד"ר וינר באבחנתו כי קיומו של סדק בשן מחייב את עקירתה, אבחנה אותה נתן על בסיסה של בדיקה על פני השטח, בלא שהיה לו צורך לפתוח את השן ולבחון מבפנים את שורשה, כפי התהליך בו נקט, לטענתו, הנתבע. כפי הסברו במהלך הדיון, נקט הנתבע בתהליך, המורכב ממספר שלבים, שהינו מחויב המציאות במקרה כגון זה של התובע וטרם פתיחת השן לא יכל לקבוע בודאות קיומו של סדק.

כל אחד מהרופאים נקט בגישה שונה, וכך הן גם חוות הדעת שנתנו לתובע. אכן, בדיעבד, ידוע לנו כי צדק ד"ר וינר באבחנתו, ואכן, בסופו של דבר, נעקרה השן, אולם, אין בידי בית המשפט לפסול במחי יד את גישתו של הנתבע.